בעוצמת הסברא דחנניה
ומשו"ה, סובר חנניה, היכא דכבר התבשל כמאב"ד, ליכא הכא שום ספק בדיון על מהות גדר הדברים אם בדיני שהייה אם בדיני הטמנה עסקינן, והדיון כאן הוא אך האם לחוש לשמא יחתה בגחלים משחשיכה דהוי סתם חשש גרידא בעלמא, תו ליכא שום איסורא בהאי שהייה דהא אנן לא חיישינן להאי חשש כלל ומשו"ה מותר לכתחילה להשהות מבעו"י. דהא ליכא ויכוח מהותי אי סוגייתינו איירי בדיני הטמנה מחמת דהנה הגחלים לפנינו, וכמו שהתבאר לעיל באריכות גדולה.
ואילוליה דמיסתפינא, אדרבא התימה היא להיפך לתהות ארבנן מאי סברא איכא בדבריהן דפליגי אחנניה?
וה"ה לרבנן דחנניה, איירי וכצ"ל נמי דמודים בהכי, דקדירה המונחת ע"ג הכירה הרי הוא עדיין מוגדר ל"משהה קדירה ע"ג הכירה" ולא ל"מטמין קדירה ע"ג הכירה" גם במצב הנ"ל.
ולא תהא מוגדרת הסוגיא בהגדרים ובחומרות של "הטמנה", ומשום הסיבות והטעמים שהבהרנו כבר לעיל, ואלא אך מפני החשש דשמא יחתה בגחלים משחשיכה אסרו רבנן להשהות מבעו"י, ובהאי חשש פליגי אחנניה דסברי דבעינן הכא לחוש להאי, ובפרט היכא דהתבשל אך כמב"ד דיחתה משחשיכה למהר תבשילו לצורך הלילה מיד.
דע"כ, אילו הוי סברי רבנן דנחשבת הקדירה הכא ל"מטמין קדירה ע"ג הכירה" ולא "למשהה" ומחמת התנאים והסיבות שאמרנו, ונמצא דנחלקו עליו במהות הדבר, אפשר דלא היה פליג עלייהו כלל, וכמו"כ היה חנניה אוסר לכתחילה להשהות קדירה ע"ג הכירה ומשום גדרי איסור ההטמנה כאן, דהא חומרי דיני הטמנה חמורים מדיני שהייה הן, אבל לא כן הוא וכמו שביארנו.
ולפ"ז מובן מהו ה"אע"פ" דחנניה, דאע"פ שאינה גרופה ואינה קטומה, והרי אין זה חיסרון, דהא אינה נקראת מחמת זה הטמנה, ואין זה משנה את עצם מהות הדין במאי דמניח הקדירה ע"ג כירה מלאה גחלים רותחים, והדיון כאן הוא אך לגבי חשש שמא בעתיד אפשר דיחתה, משום חשש זה, לא טרחינן לאסור עליו לאשהויי להאי קדירה. ומתירין אנן לכתחילה להשהות התבשיל מבעו"י. זוהי סברת חנניה.