ויבואר כאן בסייעתא דשמיא דמתיישבת הסוגיא לאופן "כירה דשהייה"
והנראה לומר לענ"ד דהאי דאמר חנניה "אע"פ שאינו", בא ללמדינו יסוד אמיתי, מתי יש להתחשב במצב דאינו גרוף ואינו קטום לחומרא, ומתי אין להתחשב במצב זה ולקולא הוא דאינו מגרע כלום, דבאמת אין הכא כלל חיסרון וגריעתא במאי דאינו גרוף וקטום, ואינו תמיד חסרון, ואדרבא דוקא משום זה אמר לשון אע"פ דהוא הלשון ששייך לומר הכא ואדרבא זה יסביר טובא מפני מה פליג אדרבנן בהאי חשש ויבואר כאן דהסוגיא דכירה נלמדת למעשה טוב לאופן של "כירה דשהייה" ולא קשיא כלל, ומפני דמתבאר להלן דביסוד הסברא דהסוגיא ליכא פלוגתא בין רבנן לחנניה דאיירי בשהייה ולא בהטמנה
ואכן, טעם דאמר חנניה "אע"פ" משום דהכא בהנחת הקדירה ע"ג הכירה עכ"פ נחשבת הקדירה ל"משהה" קדירה ע"ג הכירה" ולא ל"מטמין" קדירה ע"ג הכירה ובמיוחד דיש לכאורה את כל הסיבות והתנאים להגדירה ל"מטמין" ולא ל"משהה" קדירה ע"ג הכירה, דלכאורה תהא הסוגיא בהגדרים של הטמנה ולא בהגדרים של שהייה, דהא יש בתוכה עוד הרבה גחלים בוערות ויש מחמתן הרבה חום והבל, והיה מן הראוי שיהא נחשב מצב זה ל"הטמנה", דהא דומה ממש הוא.