הערות
{1} מובא במהדורת - הרב משה מ' אהרן, מוסד הר' קוק, תשנ"ב.
{2} וא"ת דאדרבה, מוכח מהמדרש שאין זו אלא הנהגת חסידות דאם יש חיוב מעיקר הדין לכסות בכל מצב מדוע האחרות הקלו בזה? י"ל בהמשך המדרש מתואר כיצד פרשה רות מדברים האסורים מעיקר הדין, וז"ל: "כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה, כל הנשים מלקטות בין העומרים וזו מלקטת מן ההפקר" - ושבחה של רות שלא נגררה אחרי כל הנשים קלות הדעת שהיו בשדה ועברו על איסורים, אלא עמדה בעוז וקיימה את כל דיני התורה בלא פשרות.
{3} וביאר ה"יערות דבש" עמ' קל"ט שהתקנה לא הוצרכה לרה"ר דשם פשיטא דיש לילך בצניעות, אלא עזרא תיקן שיהיו הנשים חוגרות בסינר לצניעות אפילו בתוך הבית.
{4} שוליים בלשון הגמרא היינו תחתית, ומהא דהתקנה היא שמא יתגלו שוליה על כרחך שמע מינה דהסינר היה מגיע עד הקרקע. וכך פירש השטמ"ק בשם גאון דהסינר היה מגיע עד הקרקע.
{5} יש המביאים ראיה לאורך החצאית על פי מה שהיה נהוג ב"בית יעקב" בתחילת דרכו. ברם, כלל הוא בידינו שאין לומדים הלכה מסיפורים אף אם הם נכונים. ובאמת שזולת זאת, יש לדעת שלא ניתן ללמוד מאותה תקופה בעניינים כגון אלו, ותעיד על כך צוואת מרת שרה שנירר ז"ל (נמצא ב"אם בישראל" ע"מ ר"י רי"א) בה הוצרכה להזהיר את בנותיה מפני הליכה בחולצות שקופות, ומזה נבין את הרמה הרוחנית הכללית באותם ימים, ועוד יבואר מזה לקמן בהערות.
{6} וכעין זה מובא בסוטה מח. "אמר רב יוסף - זמרי גברי ועני נשי - פריצותא, זמרי נשי ועני גברי - כאש בנעורת. למאי נפקא מינה? לבטולי הא מקמי הא" וכדפרש"י שם "אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת" ואע"ג דשני האופנים נחשבים לפריצות האסורה מן הדין והעוברים על הדבר יתנו את הדין, ולעולם אין להתייחס לדבר כאל הוראת היתר חלילה.
{7} וכל המובא לעיל בדבר מה שהלכו בנות ונשות ישראל במלבושים ארוכים מאז ומעולם הינו ע"מ להראות דזה היה מנהג הצניעות המתוקן (ע"י חכמים) עוד מתקופת האמוראים והתנאים ואף קודם לכן, דעל זה שייך לומר "צאי לך בעקבי הצאן", ועוד שידיעת נתון זה משמעותית היא להבנת יסודי ההלכה ודברי הפוסקים בדבר מה שאמרו "שוק באשה ערוה" דהם דיברו מתוך מציאות קיימת, ולא באנו במאמר זה של "קביעת הלכה היאך?" אלא לאפוקי מהנהגות שאין ידוע טיבם ויסודם דאינם מועילות כלום עבור קביעת ההלכה, וכנ"ל פסקי הלכה בלא ראיה ופלפול.
{8} רא"ש בברכות (פ"ג, לז); רשב"א בברכות (כד.); חדושי הרא"ה; מאירי שם; וכ"כ עוד ראשונים: המרדכי, הגהמ"י, האגור, האו"ז האשכול ועוד.
{9} חיי אדם כלל ד אות ב; משנ"ב סי' עה סק"ב; בן איש חי ש"א, פרשת בא אות יב.
{10} והחיוב הוא אפילו בתוך הבית ואין רואים מדין 'מלא כל הארץ כבודו', שו"ע או"ח ב. וז"ל הסמ"ק מצוה נז 'והיה מחניך קדוש' (מובא בביה"ל סי ג') "גם בכל דבר צריך להיות בצניעות ולא בפריצות", וכתב ה"משנה ברורה" שם סעיף א "האדם צריך להתנהג בצניעות ובושה לפני הקדוש ברוך הוא, ואפילו כשהוא לילה ובחדרי חדרים, הלא מלא כל הארץ כבודו, וכחשכה וכאורה לפניו יתברך", עי"ש.
{11} איתא ב"משנה ברורה" ריש סי' עה. דברכות כנגד מקומות מגולים בגוף האשה חשיבי לבטלה. ויעויין ב"גדר עולם" למרן החפץ חיים שלא שייך להנצל מהדבר היכא דאין האשה מקפדת להצניע שערותיה בתוך ביתה וה"ה לגבי שוקה, ופשוט. ועוד כתב שם וז"ל . "וידוע שבכל ברכה יש בה שם הקדש, ואם כן כשם שהמברך כהגן ממשיך על עצמו ברכה, כמו שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" כן הדבר להפך חס ושלום: אם מברך נגד הערוה – ממשיך חס ושלום, עניות על עצמו, כדאיתא בנדרים (דף ז:) בכל מקום שהזכרת השם (שלא כהגן) מצויה, שם עניות מצויה"
{12} וז"ל ה"משנה ברורה" בסימן ע"ה סק"ז – "וכתב הפרי מגדים דבמקומות שדרך להיות מכוסה [כגון זרועותיה וכהאי גונא שאר מקומות הגוף] אף ראיה בעלמא אסור", עכ"ל. ומטעם זה אשה שאינה מצנעת את שוקה כראוי עוברת נמי על לפני עיוור, זאת מלבד שאר איסורים שיש בפריצות. (עי' קונטרס "דבר הצניעות" דמצוות הצניעות כוללת - ה' עשין ו' לאוין ב' ארורין).
{13} ראה להלן הרחבה בדעת מרן החזו"א בעניין השוק.
{14} וז"ל התפא"י: "פי' קורסל קנעכי"ל בל"א (קרסול), והוא מקום חיבור הפרסה לעצם הארוך התחתון שברגל שמפסיק בין הפרסה להרגל. שוק הוא העצם הארוך התחתון הנ"ל. ארכובה קני"א בל"א (ברך), והוא מקום חיבור עצם התחתון הארוך עם העצם האמצעי הארוך שברגל הנקרא ירך" עכ"ל.
{15} וז"ל ה"מעשה אורג": "פי' קורסל, קנעכי"ל בל"א סמוך לפס הרגל, שוק הוא אורך הרגל עד הארכובה. ארכובה קני"א (ברך), בל"א" עכ"ל.
{16} ותורף הדברים כך הוא, התוס' יו"ט פירש את המונח "קורסל" המוזכר במשנה באהלות (דהוא האבר שתחת השוק) ע"פ דברי הרד"ק (שמואל ב כב, לז) דכתב "קרסולי – כרעי, וכן הוא בתרגום: 'אשר לו כרעים - די ליה קרסולין' ויונתן תרגם: 'רכובתי והם הברכים", עכ"ל. ומשמע לכאורה דקרסול הוא מה שאנו מכנים ברכיים, ואם כן יוצא שהשוק הוא החלק שמעל הברך, ובאמת כבר רבים תמהו על דבריו בזה (וכעין זה תמהו על מפרשים נוספים שפירשו שם כדבריו דקרסול היינו כרעיים וכל כה"ג) וכתבו למסקנת הדברים דשוק הוא החלק שתחת הברך. אמנם נראה לישב דלא היתה כוונת התוס' יו"ט לומר כי האבר הקרוי בפינו ברכיים הוא הקרסול האמור במשנה, אלא כוונתו לומר דהקרסול הוא החלק הנכפף אשר בין כף הרגל והשוק, ומה שכינה לאבר זה בלשון 'כרעיים' שהוא לשון הנראה ששייך אל הברכיים – זאת משום שלשון זה נופל על מקום בגוף המאפשר כיפוף, וכלשון התוס' יו"ט עצמו בחולין פ"ד מ"ו: "כל דבר הנכפף ונברך קרוי ברך וארכובה. כמו ויברך הגמלים וארכובתה דא לדא נקשן וכן נקרא במשנה המבריך הגפן וארכובה שבגפן..." עכ"ל. וכן הדבר במה שכתב התוי"ט בכלים (יד, ח) וז"ל 'מפתח של ארכובה' – "...חבור השוק והרגל הוי השוק זקוף מלמעלה והרגל שוכב כזה L", עכ"ל. נמצא לפירושו דארכובה האמורה לגבי מפתח של ארכובה היינו הקרסול! דהוא החלק הכפוף שבין הרגל והשוק. וכן בספר השרשים לרד"ק (ערך קרסל), כתב: "ולא מעדו קרסלי, והם הארכובות או היתדות שממעל לרגלים" עכ"ל. וכן הוא ב"בית שמואל" דקאי על השו"ע דכתב (אבה"ע ה חליצה סקס"ט) וז"ל "חלצה מן הארכובה למטה, חליצתה כשירה מן הארכובה ולמעלה, חליצתה פסולה" עכ"ל, וכתב בזה ה"בית שמואל" וז"ל "מן הארכובה ולמעלה - היינו מה שבין השוק לקוליות (דהיינו הברך דהיא בין השוק לירך) ולא מה שבין הארכובה הנמכר עם הראש (דהיינו כף הרגל דהיא כנגד הארכובה הנמכרת עם הראש בבהמה) והשוק וכל השוק נקרא מעל רגלו" עכ"ל, והיינו דמה שכתב המחבר דמארכובה ולמעלה חליצה פסולה היינו הארכובה שבין השוק לירך (המכונה ברך) ולא הארכובה שבין כף הרגל והשוק (המכונה קרסול). וש"מ דהבין ה"בית שמואל" דסתמא דמילתא המילה 'ארכובה' נופלת על כל דבר הנכפף ולכן הוצרך לבאר על איזה ארכובה כיון המחבר. וע"כ עלינו לומר כן דהא דברי התוס' יו"ט נשענים הם על דברי הרד"ק דפירש דקרסולי היינו כרעי, בעוד שהעולה מדברי הרד"ק עצמו בשופטים (ט"ו, ח) דשוק הוא החלק שמתחת לברך, וכל זה זולת מה שמצינו להדיא בדעת התוס' יו"ט בכלים י"ד דשוק הינו האבר שמתחת לברך. וישוב זה בדעת התוס' יו"ט מישב נמי לדברי שאר המפרשים דפירשו כדבריו דקרסול היינו כרעי ושאר לשונות כהנ"ל, אשר יש שהבינו בדבריהם דכוונתם היא לברך בעוד שכוונתם היתה לקרסול (וכפשוטו) כאמור.
{17} ואע"ג דהמהר"י קרא פירש שם "גלי שוק – הוא הירך העליון" מ"מ אינו סותר לכל האמור, אלא כוונתו לתאר את גודל הגנות המתוארת בנביא וכמו שסיים שם דבריו "מכאן והילך תלכי בגלות ערום ועריה" ודבריו הם ע"פ האמור לקמן דגם הירך נקרא שוק לפעמים וכן כתב ה"צאן קדשים" ד"ארכובה היא באמצע השוק", והיינו דס"ל דשם שוק נופל על כל אורך הרגל והארכובה היא באמצעיתו, ובאמת בתחילת דבריו ביאר המהר"י קרא בד"ה גלי צמתך דזהו גילוי החלק שמעל כף הרגל וש"מ דגם לשיטתו דרך המקום הנ"ל להיות מכוסה וכדס"ל לכל שאר הפוסקים. וע"כ כן הוא דהא המהר"י קרא עצמו בשיר השירים (פ"ה פט"ו) פירש דשוק הוא החלק שמעל כפות הרגלים וז"ל שם "שוקיו עמודי שש – מיוסדים על עדני פז כך שוקיו נאות ותקועות בכפות רגליו" עכ"ל. וע"כ כדפרישית.
{18} גם בדעת הרע"ב יש שנבוכו באותו האופן כמו שבדעת התוי"ט לעיל ומצינו מדבריו אלו דגם הוא ס"ל להדיא דשוק הוא החלק שמעל כף הרגל.
{19} דהיינו בין כף הרגל לירך.
{20} ובאותו הקשר נביא את דברי הגמרא במסכת נדה (נז:): "הרואה כתם... על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה מבחוץ טהורה, ועל הצדדין מכאן ומכאן טהורה" ע"כ. ובגמ' (שם נח.): "על שוקה ועל פרסותיה מבפנים וכו', מבפנים עד היכא, [עד היכא קרוי פנים מעובי השוק ולא אמרינן צדדין נינהו. רש"י] אמרי דבי רבי ינאי עד מקום חבק". ופרש"י: "עד מקום חבק, ספק, וכמדומה לי שהוא קפץ הירך והשוק שקורין ירי"ט, (מיתר הברך, לעזי רש"י) וקאמר עד מקום שהוא מתחיל קרוי פנים. וחבק הוא מתיחת הגידין שחובקין הירך והשוק יחד סמוך לאותו קפץ" עכ"ל. ועוד כתב רש"י שם בדף נז: בד"ה מבפנים: "בין שני שוקים כל גובהן מן הארץ" עכ"ל. ונמצא מבואר בדברי רש"י כי שוק הוא מתחת לברך וירך הוא מעל לברך. ומקום חבק נקרא חלק השוק הנוגע בירך בעת שהם נושקים זה לזה, וכן הוא בתוס' וברא"ש שם וראה עוד לשון ה"אור זרוע" (הנד"מ בירושלים מכת"י, אות לב, ובדפוסים שלנו הוא בהל' נדה אות שמט, בחסרון תיבות): "על שוקה ועל פרסותיה מלפנים טמאה כו', פי' רשב"ם על שוקה, מן הארכובה (מן הברך) ולמטה עד הרגל קרי שוקיים, ומן הארכובה ולמעלה קרי ירכים, רגליה כל דפוס (כף) הרגל קרוי פרסה" עכ"ל.
{21} התוס' ישנים ביומא עא: ד"ה אמר ר' זירא, כתבו בזה"ל: "י"ל דודאי בלשון תלמוד אין חילוק ומשונה הוא מלשון המקרא דלשון חכמים לעצמו שהרי כמו כן מצינו בשוק של שלמים דפליגי על ר' יהודה בסוף משנה דפרק הזרוע (קלד:) שהיא מן הארכובה ולמעלה אף על פי שבכל מקום בתלמוד קורא שוק מן הארכובה ולמטה..." עכ"ל. ויש שרצו לומר דכיון דמשמע מדבריהם דלשון שוק האמור במקרא הינו החלק שמעל הברך אז כיון דהגמרא בברכות כד. למדה דין זה של שוק באשה ערוה מלשון הפסוק בישעיהו "גלי שוק" וכו' אם כן כוונת הגמרא היא לעניין החלק שמעל הברך דהוא שוק האמור במקרא.אלא שא"א לומר כן דהא המפרשים בפירוש המילות "שוק על ירך" מבארים ע"פ ההבנה דשוק הוא החלק שתחת הברך, אע"ג דהוא ג"כ פסוק בנביא! וכן הוא להדיא בדברי המפרשים בישעיהו מז, ממנו למדו חז"ל לדין זה דשוק באשה ערוה - דשוק הוא החלק שתחת הברך. וכן הוא בדניאל (ב, לב-לג) "צלמא ראשה די דהב טב חדוהי ודרעוהי די כסף מעוהי וירכתה די נחש: שקוהי די פרזל רגלוהי מנהון מנהין די פרזל ומנהון ומנהין די חסף". ע"כ. לפי סדר האיברים למטה מהמעיים נמצא הירך ראשון אח"כ השוק ולאחר מכן הרגלים, וכן פירש ה"מצודת ציון" שם וז"ל בד"ה "וירכתה - שלשה פרקים יש ברגל העליון קרוי ירך האמצעי קרוי שוק התחתון קרוי רגל". עכ"ל. וכן הוא במלבי"ם שם עיי"ש. וע"כ עלינו לומר דאין כוונת התוס' דכל לשון שוק האמור במקרא ובכתובים היינו החלק שמעל הברך, אלא דמצינו פעמים שלשון המקרא חלוקה מלשון חכמים וכגון בנידון דשוק השלמים (ולא בכל נידון דשוק שהוא), דס"ל לחכמים שכוונת התורה בנידון זה נופלת על החלק שמעל הברך (א"נ גם על החלק שמעל הברך וכמו שעולה מדברי התוס' שם ואכמ"ל), מיהו לעולם פירוש המונח שוק בין במקרא ובין בלשון חז"ל היינו החלק שתחת הברך, ולפי זה לא קשיא מידי. ונמצא לפי זה ראיה נוספת לדברינו במה שכתבו התוס' ישנים שם "בכל מקום בתלמוד קורא שוק מן הארכובה ולמטה".
{22} וודאי שאין כוונתו לירכיים, שכותב 'שאין יכולות להצניע עצמן' והמציאות היא שכשמכבסים בנהר לא מכבסים בעומק הנהר עד שצריך לגלות גם את הירכיים אלא מכבסים על שפת הנהר שאז צריך לגלות רק את השוקיים.
{23} וכתב הפמ"ג שם "ועי' ב"ח כתב שוק מטונף וכו' היינו מחמת מלאכה", עכ"ל. וז"ל הב"ח שם: "דמן הסתם הן (השוקיים) מלוכלכות בטיט וצואה ולא יגיע לידי הרהור", ע"כ. וש"מ דמיירי בחלק התחתון של הרגל וכן כתב בעל שבט הלוי (ח"א, סי' א) "אי סלקא דעתך דהב"ח אשוק שלמעלה מן הארכובה עד הגוף קאי (היינו הירך), א"כ אין לך תמהון לבב גדול מזה שיעלה על לב שום טועה דיהיה מותר להסתכל בא"א בירך הסמוך למקום הגוף ממש, וגם וכי שם מן הסתם מלוכלך בטיט וכו'", עכ"ל. וכן ציין הפמ"ג לדברי רש"י בחגיגה דף י"ג ע"א דשם כתב "רכובי – הוא עצם הירך הסמוך לשוק, ירך הוא עצם הקולית התקוע במתנים". ומוכח איפוא מדברי רש"י כי השוק הוא החלק שמתחת לברך ואילו הירך הוא החלק שמעל הברך והוא התקוע במתניים, וכן מבואר בדברי הבית שמואל (אבה"ט קס"ט ל"ב) אותו ציין הפמ"ג דשוק הוא מן הברך ולמטה שכן הבית שמואל קאי על דברי המחבר שם שכתב, "חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה, מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה". וכתב הבית שמואל שם: "מן הארכובה ולמעלה - היינו מה שבין השוק לקוליות (כלומר הברך) ולא מה שבין הארכובה הנמכר עם הראש (כף הרגל) והשוק, וכל השוק נקרא מעל רגלו" עכ"ל. ופירוש דבריו הינו דמה שכתב השו"ע דחליצה מארכובה ולמעלה פסולה, אין הכוונה לקרסול דהוא הארכובה המחבר בין כף הרגל (הארכובה הנמכרת עם הראש) והשוק, אלא הכוונה היא לברך דהיא הארכובה המחברת בין השוק לקולית (ירך) וכל השוק (היינו החלק שמתחת לברך) כשר לחליצה שזה נקרא 'מעל רגלו'. ועוד הזכיר הפמ"ג לעיין ב"באר הגולה" באותו סימן באות ש' דגם הוא קאי על דברי המחבר הנ"ל וכתב שם בנידון וז"ל – "פי' הכרעיים דמיני' כפיף ומיניה זקיף" והיינו דארכובה עליה דיבר המחבר דחליצה מעליה היא פסולה היינו מה שמכונה כרעיים שמהם האדם זוקף וכופף (היינו הארכובה) וכגון הלשון לכרוע ברך, ש"מ דס"ל דשוק הוא החלק שמתחת לברך.
{24} ונבאר בקיצור נמרץ את עיקרי הדברים ע"פ הביאור הנ"ל בדעת הפמ"ג: הפמ"ג הביא בתחילת דבריו את שיטת הרשב"א דס"ל דעיקר חידושו של רב חסדא הוא לומר דשוק הוא מקום צנוע בעצם ואינו תלוי במנהג המקומות, ומאידך הביא הפמ"ג את שיטת הב"ח דס"ל דחידושו של ר"ח הוא דשוק איסורו הוא אפילו בפחות מטפח, וכתב הפמ"ג דמדברי הט"ז נראה דס"ל דהיה אפשר להשו"ע לסבור כשתי השיטות ההופכיות הנ"ל, וזה דברי הפמ"ג "ואפשר שניהם אמת" היינו דלמעשה אין סתירה בעצם בין השיטות, ולביאור הדברים הרחיב הפמ"ג להוכיח מנידון דשוק השלמים כי גם הירך בנוסף לשוק הוא בכלל שוק השלמים וכדעת חכמים שם, ולפי זה מתיישבים שתי הפירושים הנ"ל באופן שהאחד קאי על השוק דאיסורו הוא בטפח ואילו השני קאי על הירך (דגם הוא קרוי שוק לפעמים) ואיסורו הוא אפילו בפחות מטפח, וכך הוא פירוש המילים בדברי הפמ"ג: "כל הרגל עד ארכובה שקורין קניא שם במקום שבחלק הגוף הנ"ל שכאשר הולכין יחף ומגולה (דהיינו פרסות הרגל והקרסול) אפשר אין חשש לברך כנגדו (ודלא כהלחם חמודות המצויין במג"א אותו הביא הפמ"ג לעיל דס"ל דאפילו כנגד אצבע קטנה אסור לקרות), ובמקום שבאותו איזור שדרכן של הנשים לכסותן (היינו השוק עצמו שהדרך היא לכסותו מצד הדין כמ"ש 'שוק באשה ערוה' וכמו שהיה נהוג בישראל מאז ומעולם, וכן פרסות הרגל במקום שהדרך לכסותן) אז האיסור הוא בטפח וכשיטת הרשב"א, ומארכובה ולמעלה שאיזור זה נקרא ירך אך כבר הוכח לעיל דגם הוא קרוי שוק לפעמים אזי אפילו בפחות מטפח נמי אסור לקרות כנגדו, והיינו שיטת הב"ח. ולאחר מכן ציין הפמ"ג לדברי רש"י חגיגה י"ג ד"ה רכובי דכתב שם בזה"ל – רכובי הוא עצם הירך הסמוך לשוק וכו'... וש"מ דארכובה (רכובי) היא עצם השייכת לירך ולכן יהיה דינה זהה לדין הירך לגבי חומרת האיסור דשניהם יהיה איסורם אפילו בפחות מטפח... ולפי ביאור זה נמצא מובן מה היא "הכוונה הגדולה" שכתב הפמ"ג דכיון הט"ז (והיינו דאין סתירה בין דברי הרשב"א לב"ח, והיה אפשר להשו"ע לסבור כדעת שניהם), וכן מובן מה פירוש דברי הפמ"ג "אפשר שניהם אמת" (והיינו דשיעור האיסור בשוק הינו גם בטפח וגם בפחות מטפח והיינו כיון דשוק מורכב נמי מהירך) ועי"ז מובן מה פשר אריכות הדברים של הפמ"ג (מה שאינו מובן אילו היינו אומרים דכוונתו היתה רק לבאר כי השוק הוא מעל הברך), וכן מובן מה היא ראיית הפמ"ג מנידון דשוק השלמים אחרי שבש"ס יש הרבה התייחסויות לשוק האדם היה לפמ"ג להביא ראיה מהם ולא משוק בהמה. וכן מובן מדוע הביא הפמ"ג את דברי רש"י בחגיגה דלכאורה הינם סותרים לחלוטין להבנתו (אילו היינו אומרים דכוונתו היא לומר דשוק הוא רק מעל הברך) ומובן כעת דלא עלה מעולם על דעת הפמ"ג להתעלם מכל המקומות בש"ס ופוסקים שמוכח בהם להדיא שהשוק הוא החלק התחתון.
{25} ולפי דבריו נראה דכל חדושו של הפמ"ג הוא לעניין אשתו, לחלק בין השוק לירך לעניין חומרת האיסור מיהו באשה אחרת אפילו השוק איסורו הוא בפחות מטפח והיינו כבהגמ"י.
{26} ולהפירוש של האדמו"ר מזוטשקא דלעיל צ"ל דמסקנת הפרי מגדים בסדר חליצה היא שהשוק האמור אצל האדם הוא רק החלק התחתון בניגוד לסלקא דעתך שלו שהשוק אצל האדם כולל גם את החלק העליון.
{27} כן הוקשה בשו"ת 'מנחת יצחק' (ח"ו, סי' י), שו"ת 'שבט הלוי' (ח"א, סי' א), שו"ת 'באר משה' (ח"ח, סי' קא), הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה תניינא ג, טו, ו) הגרב"י זילבר (בית ברוך, כלל ד) ועוד.
{28} וכן הוא בשו"ת 'באר משה' (ח"ח, סי' ק"א) "הסכמת כל האחרונים שחלק הרגל מארכובה (ברך) עד סמוך ומחובר לפרסת הרגל הוא הנקרא שוק והוי ערוה", עכ"ל. וכן הוא להגר"ש וואזנר ועוד.
{29} ביאור זה הוא על פי "הצניעות והישועה" הר"ר אליהו רז שליט"א וכן הוספתי גם אני הקטן עוד משלי בנידון.
{30} ופשוט דלא מיירי בנקטעה מעל הארכובה וכן מוכח בגמ', וכן הוא לכל הראשונים והמפרשים בנידון, ופשוט.
{31} ראיה נוספת לדבר נמצאת ב"ביאור הלכה" בהלכות שבת ס' ש"ג בנידון דאצעדה בד"ה "ויוצאה באצעדה" וכו' דצידד להתיר יציאה באצעדה לרה"ר בשבת דכיון דהיא מונחת על השוק ואין חוששים שמא תבוא האשה לשולפה ברה"ר כיון דבכך יתגלה שוקה, ואם נאמר דה"משנה ברורה" ס"ל דהמקום שעד הברך מותר לגלותו, אם כן היה לו לפרש דהא דמותרת האשה לצאת באצעדה שעל רגלה לרה"ר ולא חיישינן שמא תשלוף ותגלה את שוקה הני מילי דווקא היכא שהאשה מנחת את האצעדה בפרק העליון של הרגל (והיינו מעל הברך) דהוא השוק לשיטתו (ע"פ הה"א האמורה לעיל) ורק אז מותרת האשה לצאת כך לרה"ר ומה שאין כן באצעדה המונחת על החלק התחתון של הרגל וכמו שהוא אצל חז"ל וכל הפוסקים, בכה"ג הדבר אסור מחשש שמא תשלוף אותה ברה"ר, ומדלא חילק ה"משנה ברורה" בדבר ע"כ ש"מ דס"ל כדעת כל הפוסקים.
{32} ובסימן קכ"ח ס"ה בהלכות נשיאת כפים דכתב המחבר וז"ל "לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, אבל בבתי שוקים שרי". עכ"ל, ופירש שם המ"ב וז"ל "אבל בבתי שוקים - הוא מנעלים ארוכים המגיעים עד ארכובות הרגל היינו סמוך לשוק ושרי..." עכ"ל, ופירוש דבריו בזה הוא ד"ארכובות הרגל" היינו הקרסול דהוא הארכובה השייכת לרגל, (וכדברי הרד"ק בספר השרשים וז"ל "ולא מעדו קרסלי - והם הארכובות או היתדות שממעל לרגלים") וכמו שנתבאר לעיל בהערה מס' 14 דגם הקרסול קרוי ארכובה, וכוונת המ"ב היא דמעת שהמנעלים ארוכים ומגיעים עד הקרסול (והיינו סמוך לשוק) ומעלה כבר נכללים הם בגדר בתי שוקיים דמותר לעלות בהם לדוכן, ואילו היתה כוונתו לארוכבה המכונה "קניא" היה עליו לכתוב לשון מבורר יותר דהיינו דהבתי שוקים מגיעים עד "הארכובה היינו סמוך לירך" וכמו שנקט במקומת אחרים דהירך הוא שמו של החלק העליון שברגל, וע"כ דכן הוא דהא ההגדרה "סמוך לשוק" מובאת בדברי המ"ב כאן בתור מראה מקום לשיעור הבתי שוקיים, וכיצד שייך לומר דהמ"ב כתב את המונח "שוק" כמראה מקום וסמך על הקורא שיזכור כי שיטתו בעניין מקום השוק שונה היא מדעת כל המפרשים, (והיינו על פי הה"א בדעת המ"ב דשוק הוא מעל הברך) וזה זולת מה שבשאר מקומות עולה מדבריו להדיא דשוק הוא מעל הקרסול... ועוד דאם נאמר דהארוכבה האמורה כאן היינו ה"קניא" אזי יוצא דע"מ דמנעלים יכנסו לגדר של בתי שוקיים דיהיה מותר לעלות בהם לדוכן, צריכים הם להגיע לפחות עד הברך, ופחות מזה אסור ודבר זה הוא ודאי אינו, ומה שאין כן לדברינו, ופשוט. וכן הוא אליבא דהפמ"ג בסימן זה דכתב "בתי שוקיים יש כעין מנעלים ארוכים מרגלו עד ארכובה בין שוק לרגל" עכ"ל, ופירושו הוא דהיינו הארכובה הנמצאת בין השוק לרגל, דהיא הקרסול, (ואילו את הברך כינה הפמ"ג לעיל בסימן ע"ה "ארכובה שקורין קניא") וכוונתו היא דמשיעור זה חשיבי המנעלים כבתי שוקיים ומותר לעלות בהם לדוכן כאמור, (ומה שכתב לאחר מכן "הא ארוכים יותר והם מכנסיים עם מנעלים יחד אין איסור" זה מתייחס לנידון בתי שוקיים מעור ולא לנד"ד, דהא כתב דבכה"ג "אין איסור" ובבתי שוקיים גם בלאו הכי שרי, ודו"ק.) ודברים אלו מתיישבים עם דברי בעל " הצניעות והישועה" בדעת הפמ"ג, א"נ עם ההבנה דכך היא מסקנת דברי הפמ"ג כבר בסימן ע"ה עצמו. וע"כ דכן הוא דהא גם ה"לבושי שרד" בסימן זה כתב כנ"ל דבתי שוקיים מגיעים עד "ארכובות הרגל היינו סמוך לשוק", ופשוט הוא דכוונתו היא למה שמכונה בפי כל "שוק" ולא החלק שמעל הברך המכונה בפי כל "ירך", ויש עוד להרחיב בנושא ואין כאן המקום, אך המעיין ימצא דכן הוא כדברינו.
{33} והחי יתן אל ליבו כיצד התקיים בנו "ולכל העם בשגגה", עד שדבר יסודי כ"כ בכלל הפוסקים והמפרשים מעתה ועד עולם נתפס בדורנו כמחלוקת בסיסית בעיקר הדין, ועוד נולדו מכך נ"מ להלכה בהקלות רבות בדברים הנוגעים לערות דבר והסרת שכינה מן המחנה חלילה, וכבר ישנם שהגיעו לומר דהצנעת השוק בבגד שאינו צמוד דבר שאינו ראוי הוא, היפך כל הבנה הכי בסיסית בכל יסודי הצניעות בעם ישראל מאז ומעולם, והתינח אילו פוסק אחד או שנים היו שוגגים בדבר (וכמו שהדבר ידוע אצל הלומדים דשייכת שגגה אפילו בקרב סנהדרין שלמה וכדאיתא בריש פירקין דהוריות) אלא שגגה זו מובאת בספרים רבים במשך עשרות שנים (וחלקם אף הכריעו דשוק הוא החלק שמעל הברך א"נ הציגו את העניין כמחלוקת שקולה) בעוד שהדברים מובאים להדיא שלא כן במקורות רבים ביותר (דכתבו דשוק הוא מתחת לברך) ואף אותם הפוסקים המעטים בהם מנסים לתלות את ההבנה כי השוק הוא מעל הברך כתבו לא כך במקומות אחרים בכתביהם, ואם בכל התורה מצינו כי כובד הראש נחוץ ביותר ע"מ להנצל מטעות, כ"ש וק"ו ב"ב של ק"ו בסוגיות הנוגעות לצניעות דעליהם אמרו חז"ל "לא בעריות בשלושה" (חגיגה יא) וכדאיתא שם בגמרא דמחמת טרדת היצר הגדולה בעניין זה האפשרות לטעות בסוגיות אלו היא גדולה מבכל שאר חלקי התורה, וקצרה היריעה מלהכיל במקום קטן זה את כלל השיבושים הקיימים כיום בספרי הלכות הצניעות השונים והתוצאות הכואבות ניכרות ברחוב במראות ממה שלא שיערו אבותינו מימות עולם ואף בקרב כשרים וטובים, ומ"מ בלא כלום אי אפשר ולכן לגבי שאר ענייני הצניעות נביא כאן את עצת הקב"ה בעצמו לכנסת ישראל... (שיר השירים א' ח') "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן...". ופירש רש"י שם וז"ל: "אם לא תדעי לך - זו היא תשובת הרועה אם לא תדעי לך להיכן תלכי לרעות צאנך את היפה בנשים שחדל לו הרועה מלהנהיג אותם: צאי לך בעקבי הצאן - הסתכלי בפסיעת דרך שהלכו הצאן והעקבים ניכרים... ואותו הדרך לכי: ורעי את גדיתיך על משכנות הרועים - ...התבונני בדרכי אבותיך הראשונים שקבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצותי ולכי בדרכיהם" עכ"ל. וכן פירש הגר"א: "שתלך בדרך הקדושים אשר בארץ המה שהיו לפניך ולא תזוז מן הדרך אשר הלכו בה הראשונים" עכ"ל. וכן כתב הגאון ר' אלחנן וסרמן בקובץ "עקבתא דמשיחא" עמ' ל': "הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכא תרביץ בצהרים", צהרים היא שעת היום הקשה ביותר בשביל הצאן. החום רב בשעה זו ביותר, שאלה כנסת ישראל את רועה – השי"ת – איכה תרעה את צאנך לכשיגיעו השעות הקשות ביותר של הגלות, הצאן יתעה הרי, מבלי דעת את הדרך בה ילך, באה התשובה: "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן", אם תראו לפניכם דרכים רבים ולא תדעו באיזה מהם לבחור, הרי לכם סימן מובהק: צאי בעקבי הצאן. תחפשו על פני דרכים את עקבות אבותיכם ובדרך בה תגלו אותם, בזו תבחרו. בדרך חדשה לא הלכו בה אבות אל תלכו, כי כל הדרכים בחזקת סכנה, הדרכים החדשים סכנתם מרובה." וכמובן דאין הכוונה לחקות את מנהגי תקופת ההשכלה אשר רבתה בהם הפריצות אפילו בקרב המחנה החרדי (וכדאיתא לקמן בהערות) אלא את הדורות המתוקנים אשר קדמו להם וכדברי הגריש"א זצ"ל במכתבו לבעל "הצניעות והישועה" (מובא ב"שיח תפלה עמ' תקע"ג - תקע"ו) "ומי יתן וחפץ ה' בידו יצליח לעורר את לבב שלומי אמוני בית ישראל... שיקבלו עליהם ועל זרעם שנשותיהם ובנותיהם ילכו בלבושי הצניעות כשם שהלכו בנות ישראל בדור שלפני פנינו" עכ"ל.
{34} ויש מדייקים (מהגמרא ביומא נד.) לגבי בדי הארון וז"ל הגמרא שם "רב יהודה רמי: כתיב ויראו ראשי הבדים וכתיב ולא יראו החוצה הא כיצד נראין ואין נראין..." ומסיקה הגמרא וז"ל "הא כיצד - דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת, ונראין כשני דדי אשה," עכ"ל. והיינו דהוקשה לגמרא כיצד מדובר לגבי בדי הארון אשר מחד נאמר עליהם "ויראו" ומאידך כתוב בהם "ולא יראו" וכו' (עיי"ש) והסיקה הגמרא שהכוונה היא שבעצם זה שהבדים נדחקים אל עבר הפרוכת וצורתם ניכרת מבחוץ אזי אע"פ שאינם נראים למעשה מ"מ הדבר נחשב כראיה, וש"מ נמי שאבר אשר צורתו ניכרת מבעד לבגד יש בדבר בחינה של ראיית אותו האבר. וכן עולה מתשובת הרדב"ז סימן תש"ע, וכן הבן איש חי בספר "חוקי הנשים" סוף פי"ז, ועוד.
{35} ויעויין ב"נשמת אדם" דמס"ל דלמא ערוה האמורה בשוק היינו מדאורייתא, והכוונה דוקא לעניין דברים שבקדושה כנגדו, מיהו לגבי עצם איסור גילוי השוק נ"ל דהוא בק"ו מפרוע ראש דהוא דאורייתא, שכן משמע בפוסקים להדייא דגילוי שוק חמור יותר מגילוי שער לעניין דברים שבקדושה כנגדו, וכן מצינו בשוק דהוא אסור אפילו בבתולות מה שאין כן שער דנאסר דוקא באשת איש.
{36} ועוד נראה לדייק מדברי הב"ח שם דלא יועיל כיסוי בגרב מהא דכתב "ועוד נראה עיקר דהסברא מבחוץ היא דאין לחוש כלל לגילוי השוק ואין צריך לומר לגילוי הרגל ואפילו באשת איש ליכא איסורא להסתכל בהן דמן הסתם הן מלוכלכות בטיט וצואה ולא יגיע לידי הרהור..." והיינו דקמ"ל דאפילו בכה"ג שהשוק מלוכלך בטיט וצואה המאוסים אשר יש בהם בכדי לדחות את האדם, אפילו הכי חשיב ערוה, ואם כן כ"ש וק"ו כאשר אינם מכוסים אלא בבגד צמוד, שמצד עצמו אין בו מאיסות ואדרבא הוא נעשה באופן איכותי ויפה.
{37} וכמה פעמים הקשו לנו מכרוזים ותקנונים שונים המורים כי רק חלק מן השוק חייב כיסוי בבגד שאינו צמוד (שמלה) ואילו לשאר השוק מועיל כיסוי בגרב (אטומה ושאינה בצבע גוף), ואילו היו הדברים מובאים בתוספת ביאור בטעם הדבר ומה ראו על ככה לחלק את השוק למס' חלקים ולומר דלזה מועיל בגד צמוד ולזה לא (דבר שאין לו שום מקור וזכר בקדמונים) אזי היה שייך לדון ולראות האם יש ממש בטענות אלו אם לאו, אלא שהדברים נכתבו בסתם וכבר נתבאר לעיל ד"אין אנו סומכין על פסקי הלכות אלא בראיות ופלפולא ופסק הלכות אינן אלא לעמי הארצות" וכדברי הגר"א המובאים ב"אבן שלמה" עמ' צ' שם בהערה ג, ומ"מ יראה לומר דככל הנראה הללו נסמכים על הה"א הרווחת והיא דמיקום השוק תלוי במחלוקת הפוסקים ועל כן בצירוף השיטות השונות ס"ל דאפשר להסתפק בכיסוי חלקי בחלק התחתון של השוק (ואחרי כתיבת דברים אלו שמעתי מפורש דכן היא דעתם של כמה וכמה ת"ח שכתבו כהנ"ל) ואם כן הוא אזי כיון דמצינו שלמעשה אין שום מחלוקת בנידון אם כן יוצא דגם הנ"ל יוכרחו להודות לשיטתם דאין מועיל כיסוי בגרב בלבד. (ועוד יש להוסיף דאפילו אילו אכן היתה מחלוקת בנידון מקום השוק וכמו שה"א בקרב רבים עדיין תימה הוא לסמוך על הדבר לקולא אחר והמחלוקת איננה שקולה כלל ועיקר וכמות המחמירים גדולה היא לאין ערוך מכמות המקילים ע"פ הה"א הנ"ל)
{38} דהא לגבי השוק מובא בט"ז דהוא מקום הרהור יותר משאר איברים, מה שלא נאמר בזרועות, וכן יש סוברים שאיסור דברים שבקדושה כנגד השוק הוא אפילו בפחות מטפח ומה שאין כן בזרועות, וכן העלה הב"ח דדין השוק הוא חמיר טפי כיון שהוא נלמד מפסוק דהוא ערוה ומה שאין כן זרועות.
{39} וכדאיתא במאירי בפסחים נה. וז"ל "באותם הזמנים לא היו ההמון רגילים להביא בתי שוקים תחת מנעליהם אבל עכשיו שהכל רגילים בכך יש כאן אבד מצד הבתי שוקים ומותר" עכ"ל, וש"מ דהליכה בבתי שוקיים היה דבר נפוץ, מיהו אעפ"כ היו הולכים במלבושים ארוכים כדמוכח ליל ובתי השוקיים לא שימשו אלא כמקדם בטחון למקרה שיתרוממו המלבושים באקראי ובנסיבות שונות.
{40} וכמובא לעיל דדעת הגרשז"א היא דשוק הוא החלק התחתון והוא בכלל מקומות המוצנעים.
{41} ומ"מ נציין דהוא כתב דברים אלו לעניין אשה נשואה. מיהו דברינו מובאים הן לעניין בתולות דמנ"ל לחלק בין הדבקים אחר ושוק באשה ערוה אמור בשניהם.
{42} ואין לתמוה כיצד זה רק אלו טוענים כהנ"ל, דס"ס כיון שדיני הצניעות כמעט לא מבוארים באופן עיוני כלל בספרי דורנו וכאמור הציבור נסמך על קיצורי הלכות או על הלכות המובאות בספרים בלי שום ביאור מקור או ראיה, ממילא אין זה פלא שדוקא ספרים אלו שהם מהיחידים ממש שטרחו לדון בסוגיות הנ"ל בעיון, הגיעו כולם לאותה המסקנא והיינו שחצאית המכסה את כל אורך הרגל היא חיוב גמור מעיקר הדין ממש.
{43} ולא זו בלבד אלא אף בכמה מוסדות ראו "לדקדק" יותר בקיום ה"מצוה" ועל כן הוסיפו לדרוש מהבנות לבוא אך ורק בגרביים בצבע הרגל בניגוד גמור לדעת כלל גדולי ישראל והדבר נחשב לאיסור גמור של פריצות לכל השיטות והדעות.
{44} מיהו נראה דתחילת הנהגה זו הינה בבתי החינוך הקלוקלים של אליאנס וכדברי הגאון רבי שמעון אגסי זצ"ל (תלמיד הבא"ח בספר 'אמרי שמעון' דרוש לצרות עם ישראל מעמ' ק"צ) המובאים חלקית לעיל וז"ל שם "חוצפה יתירה אשכחת בבית זה (ביה"ס אליאנס) כי הנהיגו שתלכנה הנערות בחוץ במלבוש קצר עד הארכובה (ברך) ומשם ולמטה רק מכסה בתי שוקיים (גרביים) דק יכסה רגליהן". עכ"ל.
{45} אגב נעיר בגודל הזיוף במה שאומרים שחצאיות ארוכות הם "האופנה" כיום בעוד שלמעשה לא שייך כלל ועיקר להשיג חצאיות ארוכות בחנויות הבגדים (בעוד שאת כלל הלבוש האופנתי הבזוי ביותר ניתן למצוא בנקל בכל השכונות החרדיות) כפי שאותם צדקניות שמנסות בשארית כוחותיהם לשמור על מורשת הצניעות האמיתית מעידות.
{46} ומצינו כה"ג בברכות יא. ז"ל: "משל לאחד שאומרים לו זקנך מגודל, אמר להם: יהיה כנגד המשחיתים".
{47} ודברים אלו נכתבים מתוך בירור בקרב כמה וכמה אברכי כולל שונים במסגרת מסירת שיעורים בנידון אשר ברוב המקרים לא ידעו כלל את סדר האיברים שברגל ומה הוא השוק ומה הוא הירך וכל כה"ג, ויש שטענו ששוק הוא הברך א"נ הירך והרוב חשבו כי הנידון מצוי במחלוקת שקולה בין הפוסקים, וכל זה בזמן שידיעה בסיסית זו נוגעת להרבה נידונים מעשים הנהוגים ביום יום, כגון ברכות לבטלה, איסורי ראיה, וחובת חינוך הצניעות בקרב האשה והבנות.
{48} וכן הדבר מצוי בעת שהורים באים לבית הכנסת עם ילדות קטנות אשר הם מגולות שוקיים "כראוי", ורבים נכשלים באיסור ברכה לבטלה רח"ל.
{49} ומובא בספרים הקדושים שפגם הראיה משפיע על כל ילד עוד מקטנותו ומובא בשם החזו"א שהזהיר לאשה אחת שלא לקחת את בנה הקטן למקומות שיש בהם חוסר צניעות מאחר וכל ראיה נשמרת במוחו ולאחר זמן תפריע לו בלימוד, (ומסופר שאכן במשפחה זו יצאו כולם ת"ח, מלבד אותו ילד שהיו לו הרבה קשיים בלימודו), וממילא נבין שהחורבן שולט גם בצעירי הצאן ופוגם בקדושתם ושמירתם רח"ל.
{50} ונראה להוסיף שיש כאן עניין של מידה כנגד מידה, שכן כשם שתוספת "איסור" על מצוות התורה פועל למעשה לגרעון במצוות הקיימות וכמו שפירשו שם המפרשים שלא שייך להוסיף על חוקי התורה מבלי למעשה לגרוע בעיקר, כמו כן הוא ממש בנידון דידן שהמצאת האיסור על חצאית ארוכה גררה אחריה כמה איסורים מעיקר הדין ממש, ודבר זה מזכיר מאוד את פעולת מחלת הסרטן רח"ל, שהנזק הנגרם ממנה הוא ע"י תאים שמתווספים בגוף ואין בהם שום תועלת בעוד שמאידך הם מחבלים וגורעים מהתאים הקיימים, דהיינו תוספת הגוררת בעקבותיה גרעון, רח"ל.
{51} כאן המקום להרחיב בדבר מה שרבים לומדים את מנהגי הצניעות ממה שהיה נהוג בזמן נגע ההשכלה באירופה ומעתיקים הנהגות שהיו אצל נשות רבנים דאז, מבלי לדעת שהדור שם היה פרוץ ביותר מחמת רוחות ההשכלה וגזירות העכו"ם וכלשון ה"חכמת אדם" (שער איסור והיתר כלל פט סעיף א) וז"ל. "ונהירנא כשגזרו פה בק"ק ווילנא בעת המלחמה שילבשו היהודים מלבושי עכו"ם שמעתי מפי הגאון החסיד (הגר"א) מורינו הרב אליהו ז"ל שאמר דיהרג ואל יעבור", וכן מובא ב"ערוך השולחן" סימן ע"ה, וכעין זה מובא ב"אפיקי מגינים" ע"ה בחלק הביאורים, וכן מובא מכתב ממרן החפץ חיים (מובא ב"מאיר עיני ישראל" עמ' ק"י) וז"ל "והנה אמרו חז"ל (ברכות כד) טפח באשה במקום שהדרך להיות מכסה הוא בכלל ערוה, וכהיום, בעוונותינו הרבים, נפרץ הדבר מאד מאד, והיצר הרע מפתה את הנשים ללכת פרועות ראש, בלי שום כסוי, וגם ללכת בזרועות מגלות, וחלוקיהן עשויים בלא בתי זרועות, ועוד חלק גדול מלבושיהן כנגד הלב וכהגי גונא – הכל מגלה, כדי שבכל מקום שיביט שם האיש יהיה נגד הערוה." עכ"ל. מיהו בזמנים ובמקומות מתוקנים בישראל ואפילו באירופה ואמריקה וכו' נהגו הנשים ללכת מכוסות מכף רגל עד ראש בבגדים ארוכים ורחבים וכמו שניתן לראות בספר "עולמות של טוהר", וכמבואר בהרחבה לעיל.
{52} ויעויין בכלי יקר פ' ואתחנן פס' כה בביאור הפסוק – כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ וגו'... וז"ל: "...בתוך זמן זה באחרית הימים עצמם אשר
סוף הספר