אור ברסלב

קומץ המנחה· רבי צדוק הכהן רבינוביץ

חלק ב

חלק א

פרק א

בחשבונית יש חשבון השקר שאינו יכול להגיע לאמת אלא כשיתפוס כמה שקרים מקודם והם דרך להגיע על ידי לאמת. והנה כן בתורה כמ"ש (גיטין מ"ג) אין אדם עומד על ד"ת אלא אם כן נכשל. והמכשול עצמו דרך לתורה. וזהו דרך שקר הסר ממני. השקר עצמו דרך כידוע דרך בכ"מ דרך ד' ודרך היינו תורה כמ"ש בריש קדושין (ב.):

פרק ב

כשרואה איזה עבירה אמרו בספרים יבין שיש בו שמץ מנהו דלולא כן למה ראה. וזהו הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מיין. יבין למה ראה אם אין בו עצם העבירה יש בו שמץ המביא דכמה יין גורם והראו לו שישוב. או יאמר. כשרואה קלקול היוצא מתאוה א' של איסור יבין גם כן לכל התאות ואף של היתר כי הכל אחד:

פרק ג

תחילה צ"ל דחילו ורחימו ואחר כך הוא בהיפך רחימו ודחילו אהבה הקודמת, כי ד"א קדם לתורה. והעולם נברא בב' שהוא יראה שהוא הצמצום וכאלו הם ב' בורא ונברא. ומתחלה נברא עולם במדה"ד ואחר כך שיתף מדה"ר לכך סדר ד"א דחילו ורחימו. וזהו קדם לתורה שהוא תורת חסד ופותחת בא' שהוא אהבה ודביקות כאלו הכל אחד כשמגיע לתורה אהבה קודמת:

פרק ד

תכלת יראה, ולבן מורה חסד ואהבה כידוע. וזהו וראיתם וזכרתם כל מצות ד'. יראה יסוד לא תעשה ואהבה יסוד לעשה, ובדיקת התכלת בחמירא כו' כמ"ש במנחות (מ"ד) שעל ידי תוקף היצר ושאור שבעיסה לא יפרד חזותו מפני עומק היראה. ויראה חזקה כ"כ אין לנו עכשיו רק עושין לבן כידוע שמרחוק האהבה קלה יותר מן היראה כי מרחוק ד' נראה לנו יותר בענין אהבה ודביקות:

פרק ה

הכרובים אהבה כמו שאמרו ז"ל ולהט החרב המתהפכת יראה ולכן אמרו קריאת שמע (קבלת עול מלכות שמים ויראה) על מטתו (גם בשכבו על משכבו ידע לפני מי) אוחז חרב של שתי פיות (להט החרב המתהפכת) לשמור דרך עץ החיים זו תורה דאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא ולמשמאילים בה סמא דמותא ונתגרש מגן עדן הוא הנקרא טיול בפרדס שעץ החיים הוא במרכזו ובקו האמצעי הוא אמת ליעקב שהוא תורה דכתיב בה אמת שלא ישלח ידו גם המשמאיל ואכל מעץ החים וחי לעולם רק צריך לעבור מקודם בשערי אהבה ויראה:

פרק ו

הנכנס לתורה. מתחילה תוקף האהבה וחסד לאברהם והוא בהתפשטות בלא גבול ולכך אי אפשר להיות לו קיום. ובאה אחר כך היראה לצמצם ולהעלים ההתפשטות ויש כאן העלמה. ואחר כך עומד על קו האמצעי להגיע למדרגת אמת ליעקב פירוש דבר קיים שאינו פוסק ואינו בתוקף היראה כמ"ש לא אמרתי לזרע יעקב הדביקים בקו אמצעי תוהו בקשוני. תוהו זה קו ירוק (גוון תכלת יראה) שמקיף כל העולם כולו. ולא בתוקף אהבה רק כענין בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחי' אמת ואמונה. וזהו אמון פדגוג הוא אהבה כאשר ישא וגו'. אמון מכוסה יראה המעלמת. אמון מוצנע כמ"ש ואת צניעים חכמה כי משה מלגאו הוא יעקב מלבר כי עולם הזה נקרא עלמא דשקרא והאמת מוצנע, כי מכוסה עומד לפנינו רק שמכוסה מה שאין כן מוצנע צריך לחפש אחריו שאינו לפנינו כלל. והם ג' מדרגות תורה אהבה ונביאים יראה וכתובים אמונה, ואית דאמרי אמון רבתי תורה שבעל פה מדת דוד המלך ע"ה רגל רביעי במרכבה שאדם נעשה להשכנת קדושתו יתברך בקרבו. והוא היחוד גמור וביעור הרע לגמרי כענין ויגבה לבו בדרכי ד', כי אז הגאוה מותרת כמ"ש (קדושין ל') מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. והכתב הוא הגלוי. אבל זה דבר נעלם עד שא"א כלל לבוא לידי גלוי רק בעל פה:

פרק ז

התורה ציור ודפוס כל מעשה בראשית כמבואר בב"ר פ"א דפתראות ופנקסאות כו' כך מביט בתורה ובורא העולם. פירוש כידוע שחיות כל דבר הוא שמו שבלשון הקדש והאותיות ההם הם חיים של הנברא ההוא כידוע שבראשית הצמצום והעתק האור נעתק דרך צירופי אותיות שנשאר האור בתמונת אותיות ועל ידי צירופי האותיות נבראו כל הדברים. וקבוצת כל צירופי אותיות של חלקי החיים של כל הברואים הם אותיות התורה רק שנצטרפו בצירופים אחרים. וזהו אור שמביט מסוף עולם ועד סופו היכן גנזו בתורה, וזהו על ג' דברים העולם עומד על התורה הוא מציאות החיים, והעבודה דרך שיוכל להתחלק החיים ולהגיע לברואים לכ"א חלקו, וגמ"ח הוא הנדיבות להפשיע לכ"א חלקו כי כולם מקבלים על ידי האדם השלם כמ"ש (יומא ל"ח:) וצדיק יסוד עולם. שאם לא נמצא אף אחד חוזר העולם לתהו ובהו כסדום ודור המבול דמאין יקבלו חיותם, וצריך שיהיה נמצא מאכל. ושיוכל לאוכלו. ושיהיה נדיבות בעל המאכל לתתו לו לאוכלו להקריבו אל פיו:

פרק ח

התורה הוא מחשבת חכמתו ואינו ראשית האצילות כמ"ש בב"ר שם (פ"א) מלך ב"ו מדעת אומן ואומן מסתכל בפנקסאות. כך א"ס האציל עומק ראשית המחשבה מה שהמחשבה נמשכת ממנו. וזה נרנח"י שבב"ר פי"ד כידוע נר"נ הם מחשבה דבור ומעשה שבמוח לב וכבד. והם בגוף האדם. וידוע תורה וישראל חד והוא בדביקות בתורה אוריין תליתאי כמ"ש (ב"ב י"ד) הלוחות ארכן ו"ט ב' כו' כי הנסתרות שהוא המחשבה שבמוח לד' אלהינו, והנגלות במעשה לנו ורצון שבלב באמצע, וכן מצות התורה הם במחשבה דבור ומעשה שבמוח לב וכבוד, וחי' יחידה הם המקיפים רצה לומר לעצם האדם שהוא התורה כי חיים של האדם הוא התורה כמשנ"ח לעיל וחוץ ממנו יש מחי' החיים כלשון רז"ל (יומא ע"א) מחי' החיים יתן כו' והוא האומן. וזהו חי' שידבק בנותן התורה וזה על שלא בירכו בתורה תחלה (נדרים פ"א) שיהיה גם המקיף טוב לכך אין בניהם ת"ח. כי ההשפעה לתולדה הוא על ידי המקור שהוא ראשית החיים ומחי' החיים משום [משם] יוכל להמשיך חיים כי המקור הוא מעין נובע ובריכה שאינה פוסקת וכל המשכה הוא כשחוזר למקור וראש המעין כידוע, ויחידה הוא הדביקות בעצם אחדות א"ס שהוא האחד אמתי אתה הוא משנברא ואתה הוא עד שלא נברא ושאין כלל שום נברא חוץ ממנו גם אחר שנברא אין כאן ברואים, כלל וזהו תכלית הדביקות:

פרק ט

הנפש כוללת כל מה שבעולם כידוע בספר יצירה מענין עולם, שנה. נפש. והנפש היא התחתונה הכוללת ז' מדות המתפשטות באברי הגוף מן רוח חיוני רצון ובינה שבלב, וכן העולם נבנה בז' ימים בכל אחד חלק מחלקי הבריאה כידוע דז' ימים הם ז' מדות דנפש והם ז' ארצות, וכן ז' אומות דארץ ישראל שהוא יסוד העולם כמ"ש מציון מכלל יופי כדרז"ל הז' אומות הם ז' מדות אלו כידוע, ולכן נאמר כמה פעמים בתורה שכבישת הארץ תלוי בכשרון המעשים שכאשר יהיה על השלימות בז' מדות אלו אז ממילא תהי' א"י כבושה לפניהם. וזהו כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם וגו' (תהילים קי״א:ו׳) ודרשו חז"ל בב"ר פ"א ובתנחומא לכך הגיד להם מה שנברא ביום א' וביום ב' כו'. הגדה הוא הגילוי הגמור שהראה להם כח של כל המעשים שכחם תלוי בז' הימים אלו רצה לומר בהשלמת כל מדה מז' מדות נשלם חלק אחד מן הבריאה ועל ידי זה לתת להם נחלת גוים כנ"ל על ידי זה ברצונו הוא הרצון שבלב שמשם מתפשטות ז' מדות אלו נתנם לנו:

פרק י

ישראל אין להם שום מקום בעולם דוגמת השם יתברך מקומו של עולם ואין העולם מקומו. וכן כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא וחנינא די לו כו' (עירובין) כי אין להם תפיסה במקום מיוחד כמ"ש על מאמר בני לן ביתא באוירא דעלמא כמ"ש נתן ליעקב העוה"ב ולעשו העולם הזה ואין להם תפיסה בעולם הזה אלא על ידי ניצוח כמ"ש עשר בשביל שתתעשר (תענית ט') כאשר מנצח תאות העושר על ידי מעשר וחלוקה לעניים שאינו חפץ כלל בעושר על ידי זה יוכל להשיג עושר וכן כל הבורח מן הגדולה הגדולה בורחת אחריו. וזהו הטענה אומה של בזוזים אתם (בראשית רבה פ"א) והתשובה עולם ומלואה של הקב"ה וד' חלקינו כמ"ש חלק ד' עמו והוא מקומינו. וזהו התשובה שם תענית אמר שם ואוקמי' באוירא דעלמא. וז"ש בזוהר (לך) דא"י היה צריך להיות מקודם ביד הכנעני כמו בת שבע לדוד באורי' דלהם אין מקום מיוחד להם בפ"ע רק על ידי ניצוח:

פרק יא

צדיק הוא המוגדר על פי שורת הדין והוא הכובש את יצרו ואין מניחו להתפשט במוח לב כבד. אבל לא נצחו עדיין שיוכל להמשיך עליו גם אור מקיף כי עדיין לא שלם באור פנימי הקודם והוא דבוק בתורה לבד כמשנ"ת לעיל אות ח' ומתנהג על פי התורה שכוללת גדרים במחשבה דבור ומעשה. וזה מדרגת יוסף הצדיק ובנימין הצדיק זרעא דרחל עלמא דאתגליא כמ"ש במקום אחר וחסיד הוא כדוד המלך ע"ה שקרא לנפשי' חסיד דמלך הוא המנצח והא כשכבר נצחו ליצר שהרגו בתענית כדרז"ל (סנהדרין) (ולכן אמרו בדוד המלך ע"ה שגילה גופו בשביל כבוד שמים מה שאין כן בית שאול שהם מזרעא דבנימין כמ"ש במקום אחר כי הצנע לכת הוא רק מדרגת צדיק ולכך נח היה צריך להיות צנוע בתיבה כמדתו. מה שאין כן חסיד אינו חושש לכל העולם כולו שזהו מדת מלכות שמולך על כל הברואים. וזהו תשובת דוד למיכל ד' אשר בחר בי וגו' ועם האמהות וגו') כי עיקר הניצוח בהעדר תאוות וזהו תענית, וידוע דתכלית מדרגה אחת הוא התחלת מדרגה אחרת כידוע דקצה של כל העולם הוא ראש של עולם השני וכמ"ש בפרקי דר"א ומדרש כונן ערקסי זה אחוזים בזה ע"ש. בכל ארצות וברואים ועולמות וממילא הוא התחלת הדביקות במה שלמעלה מן התורה ואז עושה לפנים משורת הדין כי יוצא מגבול וגדר התורה כי חסיד לשון חסד רצה לומר הפקירות בלא גבול כידוע דחסד הוא התפשטות עד אין קץ כמ"ש דרכו דגומ"ח דרדיף בתר דלים (שבת ק"ד) ואינו מוגדר בגדר שזהו נקרא שורת הדין וזה ענין נח. ואברהם שהי' חסיד כמש"כ (ילקוט תהלים) על אז דברת בחזון לחסידך ולכך הובטח בנתינת הארצות לו. ונח איש צדיק וגו' וזהו ענין התיבה שהוא הגדרה שלא יראה ברע וכמ"ש בזוהר נח ס"ג א' דנח וכן ישראל ביציאת מצרים אל יצא איש מפתח ביתו יעוש"ב. והיינו דשם גם כן הללו עובדי ע"ז כו' שלא היו בניצוח בלב לגמרי שהלב מקור החיים ובאר מים חיים אין לו גבול אבל המוגדר הוא מוגבל כי כל גדר יש לו גבול ולכך צריך שמירה והגדרה מראיית העין כי עין רואה ולב חומד כידוע שכר עבירה עבירה. שהעונש והעבירה הכל אחד דלכן אמרו דכל העונשין מדה כנגד מדה משום דהכל אחד ממש הוא פסולת איזה מדה ממדות עליונים בגוון זה הוא מעשה עבירה ובגוון זה הוא עונש כידוע, ולכך צריך הגדרה והצנע גם כן מן העונש הבא:

פרק יב

ההגדרה לאדם היא בג' מדרגות מחשבה, דבור, ומעשה. ועופות חיות ובהמות נגד קנאה תאוה וכבוד טהורות וטמאות (עוף נגד כבוד. יגביה עוף. ויעלה לשמים שיאו) כולם יהיו גדורים ובהצנע בתיבה בלי התפשטות. וזהו תחתיים ושניים ושלישיים תעשה. וקומה שלשים כידוע שכל אחד כלול מעשרה. והאורך והרוחב הוא כמ"ש (איוב י״ד:י״א) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. כי יסוד העפר ממנו העצלות ועצבות וכעס וקנאה כידוע. וזהו ויבדל אלקים בין האור ובין החושך שהוא עצבות כמ"ש החשך יכסה ארץ והנה אימה חשכה ועצלות כמ"ש בחושך דמצרים, והאור הוא היפוכו. ותיקון החושך. ויבדל הוא על ידי הגדרת התורה כי כל הבדלה הוא בגדר ומחיצה והוא התורה כמ"ש (ירושלמי ברכות) אם אין דיעה הבדלה מנין. וזהו גדר האורך שבין מזרח למערב שמשם אור וחושך בזריחה ושקיעת החמה יוצא לעולם כמ"ש בפדר"א. ושיעורו ש' כמ"ש כי עפר אתה. ולפיכך צריך לגדול בעדו ביותר וכמו שאמרו ז"ל (יבמות קב) ועצמותיך יחליץ זרוזי גרמי (וז"ש ורקב עצמות קנאה העדר זרוזי גרמי) זו הוא מעולה שבברכות. וש' הוא הגדרה בעד מחשבה דבור ומעשה כ"א מאה שהוא תכלית ההגדרה כמ"ש מזוקק שבעתים ז' פעם ז' וביארתי במקום אחר הטעם וכן כאן י' פעם י' הוא מאה. ויסוד המים המוליד תאוה כידוע ולכך אין מים אלא תורה שתיקון התאוה על ידי התורה כמ"ש במקום אחר. וזהו ויבדל בין המים אשר מעל לרקיע וגו' וזהו הרוחב בין צפון לדרום קר וחום וכמ"ש הקדמונים על הנותן מטתו בין צפון לדרום. וההגדרה בזה רקיע השמים. כי קנאה הוא חוץ מן העולם כמ"ש במקום אחר דמשתלח גם חוץ למחנה ישראל לפי שאינו מן הישוב שהוא הרע שבין אדם לחבירו כי מלאה הארץ חמס. מה שאין כן תאוה הוא מן הישוב רק שרע לשמים משתלח חוץ למחנה לוי' וההגדרה הוא השמים והוא התכללות אש ומים אהבה ויראה להשם יתברך ושיעור סומכי' שהוא עובי הגדר אמרו בפסחים (צד') אחד מששה בעולם כי ששת ימי המעשה היינו עבודה. ושבת הוא תורה כמו שאמרו ז"ל (ילקוט ויקהל) לא ניתנו שבתות אלא ללמוד בהם תורה הוא חלק ששית כמ"ש מק"א כי תורה ועבודה תיקון קנאה תאוה שהם לב וכבוד שהוא גמר מעשה. וכל גשם בעל גדר וגבול מוגדר בו' קצוות מה שאין כן מה שאינו גשם אין לו אלא גדר אחד והוא מה שהוא בעל גבול, וכן לתיקון מעשה צריך גדר ששה פעמים כל תיקון מחשבת הלב (ורבוי אחד רבוי אינו אלא למעט שמקומו צר יותר כמו שהוא הרוחב פחות מן האורך שהמחשבה צריכה להיות זכה ונקי' לגמרי רק אחד מיוחד להש"ת יותר מן המעשה) ולכך מדת הרוחב נ' אמה ששית מן האורך ולפי שדור המבול קלקלו בגזל ועריות שהם ב' אלו הוצרך לתקנם:

פרק יג

הפרישות מקנאה תאוה וכבוד וההגדרה מהם צריך להיות דוקא לשם ד' וכמ"ש קדושים תהיו, פרושים גדורים. ודוקא לטעם כי קדוש אני ד'. וכמ"ש הצנע לכת שהוא ההגדרה דייקא. עד ד' אלקיך. וכמ"ש בפ' ב"מ (לג) תקנו שווקים (להיות הכל מצוי גמ"ח היפך קנאה) גשרים (לעבור המים נגד תאוה) מרחצאות (נגד כבוד כמ"ש (ברכות מז) אין מכבדין במרחץ) הכל לצורך עצמם. אינו כלום. וכמ"ש בפ' היה נוטל (סוטה כ"ב) בתולה ציילנית. בעלת עבודה. אלמנה שובבית. בעלת גמ"ח. קטן שלא כלו לו חדשיו זה ת"ח כו'. בעל תורה. הר"ז מבלי עולם. כשאינו באמת לשם ד'. דאז על אלו ג' דברים העולם עומד. אבל כשאינו כן אז אף שמוגדר מקנאה תאוה וכבוד הרי זה כאינו מוגדר וכאלו הוא בעל קנאה תאוה וכבוד שמוציאין האדם מן העולם, וזהו צוהר תעשה לתיבה כי אשב בחושך ד' אור לי. שאם היותו עוסק בענין המעשים לא ישכח מעבודת לב. וי"א אבן טובה האור מעצמות ההגדרה. וי"א האור חלון מן החוץ שהוא היוצא מן הגדר והוא מדרגת חסיד והוא כענין מחלוקת ב"ש וב"ה. אם נוח לו לאדם שנברא הוא מדרגת צדיק שהוא נבדל ומובדל מהבורא וכל הבדלה הוא בגדר, או שלא נברא. שהוא כאלו לא נברא והכל אחד חוזר למקורו ואין כאן הבדלה ומאין נמשך הנייחא ואור המאיר לאדם אם מהתבוננות במה שנברא או במה שלא נברא שבאמת גם שתי המדרגות אמת וכמ"ש צדיק ד' בכ"ד וחסיד וגו'. וכמ"ש במקום אחר שזהו ענין קודשא בריך הוא ושכינתי'. וההלכה נמנו וגמרו נוח שלא נברא. והאור המאיר גם בצדיק צריך להיות במדרגה זהו שהכל אחד רק שעכשיו שעדיין הוא במדרגת נברא יש חילוק במעשים הנמשכים מן האור שצריך פשפוש ומשמוש שהוא ההגדרה באורך ורוחב שהם לב וכבד. כי פשפוש במה שאינו נראה ומחפש אחריו וזהו הלב. ומשמוש בנראה והם מעשה הכבד:

פרק יד

קנאה ותאוה שהם לא תרצח ולא תנאף. גזל ועריות. הם אב ואם כל המדות רעות ולכן דור המבול גרמו אבדון לעולם כולו. שאלה ראשי הכל וכמ"ש במדרש (שוח"ט נח) דשקרא נסיב פחתא לבת זוג. פחתא הוא תאוה כמ"ש (קהלת ה. ט) אוהב לא ישבע. ומשביעו רעב. (סוכה נב) שלעולם פוחת והולך. וקנאה על ידי שקר כמ"ש לא תשקרו איש בעמיתו. והם ישמעאל ועשו כמ"ש (שבת פח) על זרח משעיר והופיע מהר פארן מה כתיב בה כו' לא תרצח כו' לא תנאף כו' שהם הפסולת מאברהם יצחק. והקדים עשו כי קנאה אב ותאוה אם. וז"ש ורקב עצמות קנאה כמ"ש אביו מזריע לובן שממנו עצמות. ולכן תיקונם תיקון הכל כמ"ש בחסד ואמת יכופר עון ואז"ל (בברכות ה') בעוסק בתורה וגמ"ח כו' שהוא נגד קנאה ותאוה כמ"ש במקום אחר. מכופר הכל. וז"ש בא אתה כמ"ש כי עפר אתה וכל ביתך זו אשה שהוא הלב כמ"ש במקום אחר על וכל אשה חכמת לב שהיא תאוה כמ"ש כל המלמד בתו תורה כמלמדה תפלות כמ"ש במקום אחר. אל התיבה. שהוא ההגדרה והתיקון:

פרק טו

תאוה וקנאה ידוע שהם פסולת של חסד וגבורה דקדושה ולכן ישמעאל יצא הפסולת מאברהם ועשו מיצחק. ובפסולת קנאה שהוא גבורה דקלי' קודם לתאוה כי ידוע זלע"ז אם כן השמאל הוא נגד הימין וכמ"ש במקום אחר ולכך התיקון לקנאה וההיפוך הוא חסד מדת אברהם. והתיקון לתאוה חסד דקליפה על ידי תורה שהוא מדת יצחק כידוע וכמ"ש במקום אחר. כידוע שחו"ג הם ב' הפכים ומי שהוא נואף הוא טוב לבריות ואינו רוצח והתיקון להפך ולכוף הרשע לטוב הוא לעשות ההיפך ולכך תיקון קנאה על ידי השפלות לארץ ולא יבקש של חבירו. והתיקון לתאות הפחותות על ידי ויגבה לבו בדרכי ד' לדעת מעלתו ושאין ראוי לו להתבזות לבקש תאות הפחותות וזהו בריאת שמים וארץ התרוממות ושפלות ויש רקועי שוא ושמים וארץ של שוא כשמשתמש בהם לשוא ולהיפך התרוממות נגד חבירו ושפלות בעיני עצמו להתבזות בתאות. ובאמת הברואים הם בארץ וצריך שפלות נגד זולתו. ושמים רק נגד עצמו כי רקיע הוא הבדלה לתאוה כמשנ"ת לעיל אות י"ב שהוא ששית מארץ ההגדרה לקנאה וז"ש ביצחק שאין ראוי לצאת מא"י שאין חו"ל כדאי לו שהוא במדרגת שמים:

פרק טז

ידוע דתיקון המדות להעלותן למקורן. ואז תיקון גבורה דקליפה בגבורה דקדושה לקנאות בעוברי רצונו. ותיקון תאות דקליפה בתאוה דקדושה להתאות לד'. ואמנם הניצוח הוא על ידי ההיפוך. אבל זה למי שכבר נצח. וכן כתב בתניא שהוא רק לצדיק גמור שכל המחשבות זרות הוא רק הבאות לו מאחרים ע"ש. והיינו כי מי שהולך במלחמה הולך נגד חבירו ואם חבירו מבעיר אש נגדו הוא נותן מים ומכבה אבל מי שכבר נצח והוא שלו כל הדברים שעשה האויב נגדו כדי ללחום עמו הוא מתקנם לצורכו שיהיו משתמשים אותו תשמיש לצורכו. וז"ש אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר ולשם מצוה. וז"ש בכל לבבך בשני יצריך. ביצ"ט הוא באתכפיא ומלחמה. וביצר רע הוא אחר שנצחו משתמש בכחותיו לטוב. וזהו מדרגת יוסף ודוד. יוסף הצדיק הי' בניצוח והגדרה מתאוה. ודוד אדרבה כפי הנראה היה בעל תאוה רק שהיו אותם מצעות בהיתר ובקדושה שהוא קרי לנפשי' חסיד לפי שמלוכה הוא ניצוח ומלך אינו רק אחד ואין הכל מלכים (רק בני מלכים כמו שאמרו ז"ל (שבת ספט"ו) והבן) מה שאין כן צדיק יסוד עולם כולו, וזהו אות ברית דקשת לנח כידוע שהוא רומז למדתו של יוסף וחשב באיתן קשתו שהוא ההגדרה בהיפוך כמדרגת נח. והי' בענני ענן מים שהוא הי' העיקר בדור המבול שאף על פי שהי' מבול אש ומים העיקר הנאמר בכתוב מבול מים. והבטיח ד' שלא יהיה עוד מבול התגברות התאוה כ"כ וזהו שיהיה נראה הקשת שהוא ההגדרה בעד התאוה כענין ותשב באיתן קשתו. וזהו ענין בדורו של רשב"י לא נראה הקשת שהי' במדרגת חסיד ואין צריך הגדרה והוא היה יסוד העולם אז כמ"ש בזוהר כמה פעמים. וזהו מראה הקשת בענן הוא מראה כבוד ד'. אין כבוד אלא תורה שהיא הגדרת האדם זהו כבוד ד' כשאדם כופף טבעו ונלחם בשביל רצון ד' וזהו מראה הקשת בענן:

פרק יז

הקשת נעשה על ידי התנוצצות החמה באור הלח כידוע. והוא ההגדרה בעד התאוה כי השמש מנגב ומייבש כל לחלוחית המים שהוא כח המתאוה. וזהו ההבטחה לנח ובניו כי או"ה מונין לחמה שמיד אחר המבול עמדו אומות וגדרו עצמם מן העריות והוא המאור הגדול המאיר לעולם כנ"ל דצדיק יסוד עולם. אבל ישראל הבאים מאברהם שנקרא חסיד אין מסתפקים בזה ומונין ללבנה מדת דוד המלך ע"ה כמ"ש (ר"ה כה.) ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל כו' כידוע והוא המאור הקטן ושפלות שזה אדרבה מענין תאוה כנ"ל בו מנצחים לתאוה כמו דוד הקטן שמקטין עצמו וא"צ לנצוח על ידי היפך שהוא התרוממות. וידוע שהלבנה הוא כח המים ובמלוי הלבנה המים מתוספים היפך החמה כי היא אדרבה מוספת תאוה ובה היא התיקון וכמ"ש (שבת קנב) בלבנה אכיל דלאו דילי' כמשנ"ת לעיל אות יו"ד על ישראל אומה של בזוזים ורזוהי כסיין כמו שאמרו ז"ל נכנס יין הוא ד"ת יצא סוד ענין ההצנע וההגדרה להיות צנוע יצא לפועל כי התורה היא המגדרת ולכך כל זרעא דרחל צנועים כמו שאמרו ז"ל (מגלה י"ג) ברחל ושאול ואסתר שהוא ההגדרה אלא שבהם היה הצניעות יוצא לפועל שניכר ההגדרה וההצנע בהם מה שאין כן מדת דוד המלך ע"ה הסוד וההצנע שבו שהיא ההגדרה לתאוה הוא מכוסה ונעלם. שהרי הנגלה שבו הוא אדרבה בעל תאוה והוא היה היפך משאול כמו שאמרו ז"ל על ותבז מיכל שלא היה צנוע. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סב) אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבהכ"ס פירוש בהכ"ס הוא מקום נעלם והיינו שהצניעות שלו הוא נעלם:

פרק יח

התאוה נקרא שקר אף על פי שכל עניני העולם שקר, רק התאוה ביחוד אחר שמלא תאותו היא נמאסת וכן בסוף הכל בימי הזקנה בטלים כל התאות. ושקר הוא דבר הפוסק וזה הבטחת קשת בענן שבא אחר המטר שאחר מילוי התאוה קץ בה וכמ"ש (משלי כ׳:י״ז-י״ח) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ ימלא בעצמו שנמאס בעיניו, וזהו פושעי ישראל מלאים חרטה אחר החטא זהו ראיית הקשת ושבועה שאינו מביא מבול לעולם כי לא ידח ממנו נדח וזהו לישראל בכל עבירות אבל או"ה רק מבול של מים אין מביא אבל של אש מביא שאין בטלים לעתיד לבוא על ידי תאוה. רק כמ"ש בע"ז (ד) מצוה קלה יש לי וסוכה שמה. סוכה הוא החוסה בשם ד' וא"צ לכלום ומסתפק בדירת ארעי רק לפי שעה שמי שדואג על למחר הוא מקטני אמנה רק די בדירת ארעי לפי שעה והוא היפך קנאה. ומוציא חמה מנרתיקה שזהו תוקפן של או"ה המונין לחמה שמנגב כל תאוה שהוא אש שהפך המים ומביא תגבורת קנאה לגוף ומבעטין בסוכתן והניצוח על ידי קנאה שזהו ההבדל בין ישראל לאו"ה כמ"ש דמצורע משתלח חוץ למחנה ישראל. שאין זה מטבע ישראל בתולדה וכמו שאמרו ז"ל (יבמות עו) על והגבעונים לא מבני ישראל וכמ"ש במקום אחר ולכך הניצוח אז לאדום שהוא מקור הקנאה ורציחה כמשנת"ל. ונפילה שלו הוא ביד זרעו של יוסף שהוא הבא במלחמה לנצחו מה שאין כן דוד המלך ע"ה הוא אחר הניצוח למשול עליו:

פרק יט

יש הגדרה מתאוה שאינו טוב כמ"ש (סנהדרין סה) זה המרעיב עצמו כדי שתשרה רוח טומאה. ובירושלמי דחגיגה בההיא דצייתא ומפרסמא בשביל כך היה ציר של גיהנם סובב בה כמ"ש (שבת פ"ח) למשמאילים בה (בתורה שהיא ההגדרה) סמא דמותא. כמ"ש (סוטה כא) בשלא לשמה דנוח שנהפכה שלייתו וחלקו בתוס' בין לקנטר ללהתיהר, פירוש להתיהר הוא מתאוה וזהו מותר במחנה ישראל. מה שאין כן לקנטר קנאה זה אסור במחנה ישראל ונוח שנהפכה והפוך התאוה הוא על ידי הקנאה כמשנ"ת ולכך הנבדל מתאוה שלא לשמה ציר של גיהנם סובב בו פירוש הוא מפתח עונש הרשעים כי העולם הזה כפרוזדור ופתח לעוה"ב וכמ"ש (יומא עב) במטותא לא תירתו תרתי גיהנם שכשגם בעולם הזה עינה עצמו שלא לשמה בשביל זה ינחול גיהנם והוא תרתי גיהנם שגם עד שלא נכנס לגיהנם סבל גיהנם בעולם הזה שהוא הפתח. וזהו כדי שתשרה רוח טומאה כל היפך הקדושה הוא טומאה. מה שאין כן הגדרה מקנאה הוא על ידי תאוה ואף שלא לשמה טוב וכמ"ש בספרים דצדקה שלא לשמה טוב דמכל מקום מחי' לעני והוא מישוב העולם. וזהו ויחל נח וגו' כי תורה נמשלה לג' משקין שמגדרת מג' דקנאה תאוה וכבוד. יין מדרגת יצחק כמ"ש (פסחים קח) מנין ליין שהוא אדום היפך תאוה. מים תאוה דקדושה וחסד לאברהם היפך קנאה. וחלב מורה רחמים מדת יעקב וכמ"ש במקום אחר ולכך נח נטע כרם לגדור מתאוה אבל יין יש שותהו ורע לו למשמאילים כנ"ל ולכך וישכר ויתגל יצא מגדר הצניעות וההגדרה הראוי' בהצנע כמו בשאול וכמ"ש לעיל אות י"ג דכשאינו לשם שמים אף שמוגדר כאינו מוגדר ולכך חם אבי כנען רצה לומר אב ומקור התאוה כמ"ש (פסחים קיג) דכנען צוה לבניו אהבו את הזנות (ולכך נקרא' ארץ ישראל ארץ כנען אף שז' עממין כלל כל ז' מדות רק קנאה ותאוה הם הראש שצריכים לכבוש כנ"ל אות י"ד וקנאה אינו מוטבע בבני ישראל כנ"ל אות י"ח. עיקר ניצוח שלהם התאוה) י"א סרסו. נתקלקל התאוה גם לצווך מצוה וקדושה. וי"א רבעו. הוסיף בו תוקף תאוה אף לשאינו מינו שזה גורם הגדרת תאוה שלא לשמה אדרבה תוקף התאוה וכמפורסם המאמר. מי שמשבר התאוה הרי יש לו ב' תאות כי שבור נעשה ב' ותוקף יותר:

פרק כ

המדות הם ז' כידוע וכ"א כלול מעשר כידוע הרי שבעים והם שבעים אומות שכנגדם ע' נפש לבית יעקב. ושרשם אחד שהרי כולם נמשכים ממקום אחד שהוא הלב וכשהם שם עדיין בשורש הרצון הם אחד. רק כשבאים לגלוי המעשה הם נחלקים וזה נעשה בדור הפלגה בלל הלשון כידוע שהלשון קולמס הלב והוא ראשית הגלוי. ועשה שגלויים יהיה נפרד עד שיהיה נמצא בהם גוונים הפכים כקנאה ותאוה אף על פי שבשורש הם אחד וכ"א כלול בשרשו מכל המדות רעות. וכן להיפך כמ"ש האר"י ז"ל דבכל מצוה כלול כל תרי"ג מצות וכידוע מענין הסנה שהביאו מפרשי המ"נ. ומקודם היה שפה אחת שגם בגלוי היה לכולם גוון א' והקבוץ לרשעים רע להם ורע לעולם מה שאין כן לצדיקים לכך נשתל אז אברהם. הן אחד היה אברהם. וכן אומה ישראל בכלל האומה היא יחידה וכמ"ש (סוכה) פר אחד נגד אומה יחידה בשמיני עצרת. אבל בסוכות שהוא הניצוח לקנאה כמו שנת"ל אות י"ח אז ע' פרים נגד ע' אומות שבזה מתנצחים כמש"ש. וכמ"ש ראשית גוים עמלק (במדבר כ"א) הוא רציחה זהו הראשית ומקור של כל הז' מדות והוא הקנאה שהוא היפך הקבוץ והיחוד ולכך קבוצם גרם פירודם כידוע בחכמת המספר שקבוצת משוללים קבוצתם משוללת והקבוץ הוא עצם הפירוד שכאשר תתקבץ ותתחזק מדת הקנאה והעדר החסד הרי גורמת הפירוד, וחשבו שיתאחדו ביותר שלא יפוצו כלל ויתפרדו וזהו שגרם הפירוד התאחדות שורש הקנאה ושנאה ביותר וכמ"ש (בפדר"א) זה שואל לבינה כו' ופוצע את מוחו. וזה היה בבבל דלשם נחית עניות דתורה וידוע דכ"מ שניתוסף עניות דתורה אדרבה ניתוסף הרבוי בד"ת. והיינו שלעשיר יש כלי מחזיק המרובה ומתאסף הכל מה שאין כן לעני הם מפוזרים ומופרדים ודומות למרובים וכן כל שמתרחק מן המעין המים מתרחבים ומתרבים רק שאין מחזיק מרובה שאין מקור נובע וכך בשורש הדברים הם מועטים וכל שמתפרדים הם מרובים וזהו בבבל. ושם באור כשדים צמח אברהם שם מן הניצוח לרע אז צומח האחדות הגמור אחר תקון דמחשבה דבור ומעשה שהם נפש רוח נשמה יוכל להשיג מדרגת חי' ויחידה כמשנת"ל אות ח'. וזהו אחר ז' ימי סוכות שהוא ניצוח פסולת דז' ימי הבנין על ידיהקרבת ע' פרים נגד ע' עממין הפסולת מקריב הכל להשם יתברך אחר כך פר אחד בשמיני עצרת נגד אומה יחידה:

פרק כא

העולם הוא דוגמת הנפש כמ"ש בס"י וכמ"ש במדרש (נח) ברית חלק לאוירות שיש אויר מחכים אויר מעשיר כו' לכל אויר יש כח ידוע ככוחות החלוקות בנפש וארץ ישראל הוא ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה רומז נגד הכח בנפש אשר ד' דורש אותו רומז נגד הכח בנפש אשר ד' דורש אותו והוא היראה כמ"ש מה ד' אלקיך שואל וגו'. וז"ש (כתובות ק"י) אוירא דא"י מחכים כמ"ש (משלי) הן יראת ד' היא חכמה וז"ש הדר בא"י כמו שיש לו אלוק' כידוע אלוק' מרוה דין שהוא יראה. וידוע אברהם ויצחק הם אהבה ויראה. אהבה שורש למ"ע שהם הרחקה מקנאה על ידי חסד לאברהם בקום ועשה טוב. ויראה יסוד למלא תעשה שהם הרחקה לתאוה על ידי מדת יצחק כנ"ל. וז"ש בפסחים (סח) מתחלה כי עביד אינש אדעתא דנפשי' קעביד כי בכניסה לתורה אברהם הוליד את יצחק דמאברהם התחילו ב' אלפים תורה ואז אהבה קודמת כמשנ"ל אות ג' ואות ו' שהוא הרחקה מקנאה וזה תחלתו שלא לשמה (דגם כן שרי בקנאה מה שאין כן בתאוה כמשנת"ל אות י"ט מוכח בסוטה (כ"ב ב') גבי פרוש שכמי דא"ל לא תתני פרוש מאהבת שכר דהיינו שלא לשמה אבל להנאת עצמו כשכמי וקוזאי זה תתני ואף על גב דאינו לנטר והוא נגד דברי התוס' וע"כ דשם פרוש מתאות שאני זה צ"ל לשמה גמור וכמש"ש) דענינו טוב לבריות וזה א"א להשמר מפניות בדבר שתפארת לו מן האדם (וכמ"ש באברהם שהי' מכובד אצל בני חת וכן בכ"מ בואו. מה שאין כן ביצחק נאמר ויריבו כו' כידוע) רק מתוך שלא לשמה בא לשמה. מה שאין כן יראה הרחקה מתאוה זה אסור שלא לשמה אף מתחלה וזה ענין יצחק עולה תמימה כולו לד' כי טוב לשמים שלא לשמה, אם כן למי הוא טוב. וענין ארץ ישראל הוא יראה כולו לד'. וענין הדר בחו"ל רצה לומר שמקום דירתו (ע"ד איזה חכם המכיר מקומו) באיזו פני' וכונה שלא לשמה כי כל חוץ לארץ חלוק לע' שרים וע' עממין שהם כונות שונות. וזהו דיצחק הי' אסור לצאת לחו"ל אבל אברהם נולד בחו"ל שמתחלה קעביד כו' ואחר כך א"ל לך לך מארצך דאחר כך בא לשמה מתוך השלא לשמה שהיא דירת חו"ל הולך אל הארץ אשר אראך כי הכל ביד"ש חוץ מיראת שמים כידוע שאהבה מתעורר לפעמים מעצמו ולא יראה (עיין בסידור הר"ב הטעם על פי דרכו) ובעלמא דשקר עולם הדמיון הגלוי הוא בהיפך כי מה שהוא ביד"ש ונראה קשה להשיג היא אדרבה בדמיון קל להשיג ויראה שנתן השם יתברך ליד האדם להשיגו הוא לאו מלתא זוטרתי רק לגבי משה שאצלו הי' מבורר האמת שכבר יצא מן הדמיון אז במתן תורה. ולכן אמר אשר אראך דלאו מלתא זוטרתי שאין אדם משיג מעצמו עד שהשם יתברך מראה לו שדבר זה הוא בידו, וזהו לך לך מארצ"ך שהוא שלך נראה ברשותך ובכחך והארץ הוא אשר אראך כי בעולם הזה מה שביד"ש נראה שהוא של אדם ממש להיפך עד שאברהם הוא היה המתחיל לברר זה להעמיד האמת:

פרק כב

אין לאדם לשום התכלית ומכיוון לאיזה דבר פרטי כגון להיות נגדר מתאות. להיות לומד תורה או לעבודה וכיוצא. וע"ז צוח הנביא כמה פעמים שלא בקשו קרבנות והקשו המפרשים הלא באמת ציוו. רק רצה לומר שהם עשו התכלית זה לבדו להקריב קרבנות ולעשות מצות וכמ"ש(משלי) ותהי יראתם מצות אנשים מלומדה וזה לא צוה וכמ"ש במדרש (שמיני) וכי מה איכפת להקב"ה בין שוחט מן הצואר וכו' אלא כדי לצרף, רצה לומר שגוף המעשה גולמות אין היא תכלית הציווי רק התכלית את הנרמז והנרצה מכל מצוה כדי לצרף. וזהו מבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה, שאין להם ענין קבוע רק צופים בכל עת בבינה שבלב לדעת מה רצון השם יתברך באותו עת מה יעשה ישראל, וכידוע. וזהו לך לך מארצך רצה לומר ממקום שקבעת לך שאתה רוצה לעשות חסד לבריות וכיוצא. שלא יהיה לך מקום מוגבל שלך רק אל הארץ אשר אראך שיהיה מקומך ומדורך אשר אראך אשר אני מראה אותך. בכל עת ובכל רגע אני מראה אותך זהו ארצי ומקומי שם תדור. והי' זה בהיות אברהם בן ע"ה וכידוע ק"נ מקוה טהרה (ונגדם קע"ה שנה דאברהם שהי' ראשון לגרים והי' צריך מקוה טהרה, וכ"ה יתירים לגודשא דגודשא וכמ"ש במקום אחר) וביארתים במקום אחר שצריך ק"נ בירורים של טהרה עד שיהא טהור לגמרי. וידוע דרך חז"ל לחשוב בכל דבר עד המחצה כמתחיל ומאחר המחצה כגמור. כענין משמורה ופלגא נמי משמורה קרי להו וכאמרם (יומא לח) כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא כו' והיא על פי הכלל דרובו ככולו ודבר זה להגיע לבינה זו לעתים לדעת מה יעשה הוא רק כאשר כבר עברו עליו ע"ה מקוה טהורה מן הק"נ והוא טהור. וז"ש בן מ' לבינה שעברו מחצה שנותיו ובל"ה סגי רק דהתנא שם מנה י' שנים בין כ"א וכבר כתבנו משמורה ופלגא נמי משמורות קרי להו:

פרק כג

שלימות האהבה כאשר מעורבת עם היראה כמ"ש בתדבא"ר פ"ג אני שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי ובריש פרק את עצמו (ברכות) וגילו ברעדה כתיב. וזה עסק לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' כמ"ש במקום אחר. וזה שאמרו בב"ק (צ') מטבע של א"א זקן וזקנה מכאן בחור ובתולה מכאן, פירוש מטבע דבר שקונה בו כל הצרכים וכן אהבה ויראה הם אבות המולידות כל המדות דקדושה לעומת קנאה ותאוה בקליפה. וידוע האהבה בימי הנעורים מה שאין כן בימי הזקנה ותפר האביונה וכידוע דשלמה המלך ע"ה בילדותו אמר שה"ש תוקף אהבה ובזקנותו קהלת תוקף היראה. אבל אברהם חדש וקבע למטבע היוצאת דבר זה שיהיה על מטבע אחת זו"ז מכאן ובו"ב מכאן הכל מיוחד ביחוד גמור האהבה ויראה, וזהוגם כן מטבע של ירושלים הוא יראה שלם שלימות היראה כידוע וכמ"ש במע"ש שנאכל לפנים מן החומה למען תלמד ליראה. ומצינו עבדו ד' ביראה וגילו ברעדה יש יראה היפך הגילה וזהו אהבה ויראה ויש יראה היפך עבודה כידוע יראה יסוד למצות לא תעשה שהוא העדר עבודה כי ירא מלעבוד וזהו כשהוא יוצא מן הלב לגמר המעשה (מדת מלכות) או יראה היפך עבודה. ומטבע של ירושלים שניהם מיוחדים ודוד ושלמה הם תוקף הניצוח לכל גויי הארץ וזהו עבודה כמ"ש בחרבי ובקשתי בצלותי ובבעותי ואמרו בזוהר עידן צלותא עידן קרבא והמלחמה למלכים:

פרק כד

כנסת ישראל ליונה אימתילא כמ"ש בשבת (מט) והוא בת זוגו ונוקבא דקדושה. וכנגדו בקליפה זלע"ז הוא העורב לדעתי ולכן אמו של המן בת עורבתא כי כ"מ בדרז"ל כמו בפ' חלק כלום אסיר לן עורבא ושרא לן יונה וכן בשאר מקומות יונה קרי דבר ברור לטהרה ועורב לטומאה והם כ"א אם הבנים והביצים שוים ממש כמ"ש חולין ס"ד א'. שבבטן אחד נולדו יעקב ועשו ושוים בדמיונם ממש רק שמכל מקום זה טהור וזה טמא ואז"ל (מד' שה"ש) יונה שומרת בת זוגה כמשפט כנסת ישראל אשה כשרה ועורב ממש להיפך דהוא זנאי כמ"ש במקום אחר על פתרון דפ' הרואה (ברכות נ"ו ע"ב) בעורבין דהדרי לפוריי' ע"ש ובפ' חלק (קח) דשימש בתיבה וחשד לנח אאשתו מפני זנותו דכל הפוסל וחושד לאחר במומו פוסל. ובזה תבין סוד מה ששלח נח העורב ואחר כך היונה. ועורב יש לו ב' סימני טהרה כדאיתא בחולין דף ס"א (וע"ש בתוס' דהם זפק וקרקבנו נקלף ואלו השתים הם נגד התאוה שזפק וקורקבן הם כלי המאכל שהוא כלל התאוה מכונה באכילה אכלה ומחתה וגו' וכלל התורה מחולק שלא תנאף ולא תרצח ב' ראשי המדות הרעות כמ"ש במקום אחר הרבה מזה ולא תרצח מדת עשו כמו שאמרו ז"ל ולא לא תנאף. ונגד לא תרצח הם הב' סימנים אחרים דורס ואצבע יתירה ואותם אין לו כי אצבע יתירה רצה לומר שהאצבעות מוכנים שלא ליקח מה שאינו מוכן להם רק לחבריהם ואין כאן מקום להאריך בזה) וכך עשו פושט טלפיו כחזיר (שיש לו סימן טהור בטלפיו מן הב' סימנין שיש הרומזים למעשה ומחשבה והטלפים למעשה אותם פושט כי ציד בפיו אבל לא בלבו ואין כאן מקום להאריך) ראו טהור אני ומכל מקום אינו מחצה טהור רק כל שאין לו הד' סימנין כולו טמא. והעורב שונא בנו כמ"ש בכתובות מ"ט ובשאר דוכתי הוא כמו שאמרו ז"ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות ורשעים תרדף רעה. ולכך הקדים נח שליחות העורב לעולם מן היונה כמו שקדם עשו ליעקב כי לעולם הקליפה קדמה לפרי:

פרק כה

לא תבערו אש בכל מושבותיכם. (פ' ויקהל) כי אשב בחושך ד' אור לי. האש היא יראה מאיר בחושך אבל שרגא בטיהרא מאי מהני למי שהוי"ה אור לו שמש ומגן ד' (והוא תקון כל המאכלים, רק רוב הפירות נאכלים חיים. וביין פלוגתא אי חי עדיף ממבושל דעיקר יין כשאינו מבושל באש (עיין בתוס' פ' כיצד מברכין (ברכות ל"ט ב') כי הלא כה דברי כאש מאיר אור תורה וא"צ לאש. ומליח. יסורין כמ"ש פרק קמא דברכות (ה' א') כמבושל. כי יסורין מביאים ליראה) וזהו יום השבת. ומכל מקום צריך לטרוח בבישול המאכלים בע"ש אבל מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת כמ"ש רפרק קמא דע"ז (ד' ב') היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. שאינו בא מעצמו אור הזה לאדם. וכן נר שבת צריך להדליק מע"ש אבל בשבת אין עוד זמן לעורר היראה אז כי כולו אהבה ודביקות בד' והדלקת הנר סמוכה לשבת כמ"ש בלבד שלא יקדים כו'. כענין חבלי משיח הסמוכים בעוקבתא דמשיחא כי לעולם הדביקות ואהבה תכופה אחר היראה וכן אז"ל ביומא עב (ב') בתורה אם יראת ד' אוצרו במפתחות חיצונים. וישיבה בכ"מ לשון עכבה ושביתה מהשתדלות וז"ש ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה כי כל ישיבה רצה לומר במנוחה (ורצה לומר שביקש יעקב להגיע למדרגת עוה"ב לטעום מפרי מעשיו בעולם הזה וכמו שהי' לו בסוף כמ"ש בתדבא"ר (פ"ג) חיים שלא בצער ושלא ביצר הרע כיצד כו'. קפץ עליו רוגזו כו' שעדיין צריך הכנה דיראה עוד וזהו רוגזו כו' כלשון לעולם ירגיז כו' כמ"ש במקום אחר) ולכך אז"ל (במדרש פ' וישב) דבכ"מ הוא לשון צרה כי הוא נמשך מהחושך כמ"ש וישבו איש תחתיו בימי אפילה. ויצא אדם לפעלו ולעבודתו והשתדלותו עדי ערב, ולכך כי אש"ב בחוש"ך וגו'. וזהו בכל מיני מושבותיכם בעצלות ועצבות מהשתדלות וזריזות לא תבערו אש לזרזכם. וכל מלאכה דבמשכן חשיבא שהוצרכה להכנה לועשו לי מקדש בשבת אסורה דכבר נעשה ענין דושכנתי בתוכם. והבערה הוה בישול סממנין לצורך שמן המשחה לקדש כל דבר הצריך קדושה על ידי שמן (חכמה) וסממנים (תיקוני החכמה הנותנים ריח כמו שז"ל (במדרש פ' אמור) אהדס ריח ולא טעם אלו כו') ידועים ותיקונם על ידי האש .(יראה) וכן לקטורת הסמים שהוא תכלית המכוון בעצירת מה"מ על ידי כידוע ולכך אלו מן הדברים שהובאו על ידי הנשיאים ואנשי המעלה. ותיקון ההכנות הוא על ידי היראה לומר כי הוא פתח החיצוני לכל שער קדושה ולכך ויבואו האנשים על הנשים במעשה משכן כי האשה יראת ד' כידוע ולכך הביאו הנשים רק זהב רומז מעין מלאכתן:

פרק כו

האדם עץ השדה (דברים כ׳:י״ט) וזהו גן בעדן הצמח ממנו כל עץ נחמד למראה הוא חיצונות כל כוחותיו, וטוב למאכל הוא הפנימיות, ועץ החיים הלב כמ"ש (משלי) כי ממנו תוצאות חיים בתוכו כידוע שהוא באמצע הגוף. ועץ הדעת הוא המוח שהוא המבדיל בין טוב ורע כמ"ש ברכות ל"ג א' אם אין דיעה הבדלה מנין. והתחלקות ד' כחות אלו הוא שלימות צורת האדם מוח ולב וכלי המעשה הנחלקים לשנים עצם המעשה הוא נחמד למראה. ותכליתה טוב למאכל (והם שני אילנות עץ נל"מ ועץ טול"מ כמו ששמעתי), והם נגד אברהם יצחק ויעקב ודוד ונגדם ד' ראשי נהרות. ורחמנא ליבא בעי והזהיר מלהמשך אחר מחשבת שכלו (עד שלא ניתנה תורה שכל אלקי) שממנו נמשך הטעיות שהוא המיתה. (ויותר נכון עץ החיים המוח משכן הנשמה שנקראת נשמת חיים ושם חכמת התורה שנקרא עץ החיים כי הנשמה חי' לעולם כי בה אין שליטת היצר הרע וכמ"ש במקום אחר על נשמה שנתתי בי טהורה. ועץ הדעת טוב ורע הלב שבו יצ"ט ויצר רע לב חכם וגו'. והזהירו לא תתורו אחרי לבבכם. ותאות מן הלב וכן הם נכשלו בתאות באכילה ולכך נכשלה האשה שהיא מלאה תאוה כמ"ש ואל אישך תשוקתך ועל ידי הנחש שמלא תאוה כמ"ש בשבת (ק"י) איתתא דקני בה חויא וכמ"ש במקום אחר. והלב הנמשך אחר תאות העולם שהוא שקר וכזב כמ"ש כמה פעמים במשלי לפי שפוסק לשון יכזבו מימיו נקרא מת שרצה לומר שנפסק ונעדר שחסר א' מן אמת שרצה לומר כאשר נתייחד ונתחבר עם אלופו של עולם והוא מדת יעאבינו ע"ה אז"ל עליו שלא מת:

פרק כז

עץ נחמד למראה נגד אברהם אבינו ע"ה גמ"ח טוב לבריות והוא נל"מ כמ"ש מתן אדם וגו' נגדו נהר פישון לשון רבוי כמדת החסד שהוא בהתפשטות ורבוי. וכן פסולת החסד תאות האדם אוהב כסף לא ישבע יש לו כו'. וכן אז"ל משביעו רעב וכן דרז"ל בקדושה ע"פ אוהב כסף. והוא נילוס מצרים ערות הארץ בזנות מליאי זימה כמו שאמרו ז"ל גבי שרה. שהוא מקור התאוות וז"ש בזוהר לך פ"א ב' וירד אברהם מצרים כו' חד נהרא דאיהו לימינא דכתיב שם האחד פישון כו'. טוב למאכל נגד יצחק כי מדה"ד אינו נחמד למראה אבל טוב למאכל כמ"ש איזהו גבור הכובש את יצרו ונגדו גיחון שמגיח בחזקה כמ"ש (משלי) נהם ככפיר זעף מלך. הסובב כל ארץ כוש שהכושים אין נל"מ (כך שמעתי גם כן). עץ הדעת טוב ורע. נגד יעאבינו ע"ה כי הדבק במדת אמת יודע מה טוב ומה רע, וכן תורה שמורה לאדם. זה הדרך וגו' וממנה יצא הורי' לעולם (וגם יעקב מדרגת הדעת כמ"ש בזוהר משה מלגאו איהו יעקב מלבר) ולא שקר הנחש במה שאמר והייתם כאלקים בוראי עולמות. שכן כח הדבק באמת ובתורת אמת כמ"ש (סנהדרין סה) אי בעו צדיקי. רק נאסר האכילה כמו שנאסר הגיית השם (הוי"ה מדת יעקב כידוע שמורה היה וכו' כמ"ש בטוא"ח סי' ה' וכן אמת כמ"ש בירושלמי ריש סנהדרין וכן נחלת יעקב בלי מצרים כמ"ש בשבת (קי"ח) רצה לומר שאין לה גבול וכמ"ש (תהלים) שפת אמת תכון לעד ועד וגו' באותיותיו בעולם הזה (מה שאין כן בעוה"ב כמ"ש בפסחים נ' א'. וכן ביוה"כ לכה"ג) וביום אכלך וגו' דוגמת משאז"ל כל ההוגה וכו' ודרז"ל בוי"ר הוי"ה מתיר אסורים שעתיד להתיר האסור הוראת הויה שגם עכשיו מיוחד כעד שלא נברא העולם שזהו יחוד דשמע ישראל (סבא כמ"ש בפרק מקום שנהנו (פסחים מ"ט א'.) והוא ענה תיכף בשכמל"ו הוא יחודא תתאה דצמצום) כמ"ש במקום אחר. והתורה הוא מצד הבריאה על ידי זה יש מקום למעשים ולעבודות ולבחירה וזהו על ידי הצמצום ולכן נזכר בכל פרשת הבריאה רק שם אלהים. ורק חצי השם המורה היה ויהיה נקרא אבל חצי הב' המורה על הוה אינו נקרא שאינו נגלה אלא ההיפך שהוא הבחירה לאדם ובזה יש יסוד לתורה ולהגדרה באיסורים וז"ש (עירובין י"א) משחרב בית המקדש די לעולם שישתמש בב' אותיות כי בבית המקדש היו עדיין הוגים כמו שאמרו ז"ל וכה"ג ביום הכפורים שהוא יום כפרת עונות מטענה זו שגם אתה הוא משנברא העולם וכמ"ש ואתה הסבות (מלכים א י״ח:ל״ז) וכמ"ש בברכות (ל"ב) אלמלא ג' פסוקים כו' ובבית ק"ק דוקא כמ"ש במקום אחר ששם הגלוי הגמור, וזהו ענין הוי"ה מורה מדה"ר שאין מקום לדין כי מי אשד חטא מאחר שהכל משלו וז"ש אין השם שלם עד שימחו זרעו של עמלק שהוא המתאבק עם יעקב ויגע בכף ירכו ומונע הגלוי הגמור כמ"ש במקום אחר) ולכך הוגה השם הוא ביטול התורה כולה וכמ"ש (משלי) (ושמעתי קצת מזה) דרך נחש (הקדמוני המסית לעץ הדעת) עלי צור (חוזק ההכרה). וזה טעות קרח טלית שכולה תכלת תוקף היראה ושויתי ה' לנגדי תיד מבורר כ"כ עד דשדי תכלא בכולה רצה לפטור מחוט של ציצית המזכיר כל המצות כי כל העדה קדושים כל כך עד שבתוכם הוי"ה מהוה בהוה כאשר היה ויהיה ומה מקום לבחירה ועבודה (כך שמעתי). ועץ החיים הוא דוד המלך ע"ה רגל ד' במרכבה נגד לשון הרע שכנגד ג' עברות ע"ז גן עדן ש"ד וכמ"ש במקום אחר ולכן אז"ל מות וחיים ביד לשון שהוא לשון הרע. ומרפא לשון עץ חיים. ולכ"א חיים שאל ממך נתת לו ומנגדיו דואג ואחותופל בעלי לשון הרע. ואז"ל בירושלמי פרק קמא דפאה דורו של דוד בעלי דלטוריא ואז"ל בעל לשון הרע עומד כאן והורג כו'. וכן אצל דוד המלך גם כן שהוא הגבר הקים עולה של תשובה שהיא חיים לעולם וממדרגת התשובה נמשך באר מים חיים נובע טיפה חדשה וחשקות חדש בכל יום שלכ"א (ברכות ל"ד) במקום שבעלי תשובה כמ"ש במקום אחר ולכן פרת נגדו שמימיו פרים ורבים טיפות חדשות בכל יום (וכך שמעתי שגירוש אדם פן ישלח וגו' שמנעו ממנו התשובה פן וגו' ויעשה תשובה) ולכך הוא בא"י כידוע דא"י הוא מדת דוד המלך ע"ה שהוא אדוני הארץ ומלכה. וחדקל חד וקל נגד יעאבינו ע"ה קו האמצעי שיש בו מב' הקצוות:

פרק כח

בראשית ברא וגו'. כי י' דברות כוללים י' מדות קדושות שהיפוכם עשר עממין שנתן לאברהם אבינו ע"ה שדבק בהיפוכם בקדושה. וראשית גוים עמלק הראשית והכתר דקליפה בלשון המקובלים וכן נגדו ישראל נקרא ראשית כי אח עשו ליעקב. וראשי המדות לא תרצח ולא תנאף כידוע וכמ"ש במדרש (פ' נח) (ע"ל אות י"ד) דשיקרא (הוא קנאה ורציחה כמ"ש לא תשקרו איש בעמיתו) נסיב פחתא (הוא תאוה שפוחת והולך כמ"ש משביעו רעב כי תאוה רע לעצמו ושקר יוצא לזולת) לבת זוג. ומה שאוסף בשקר פחתא מכלה בתאות. ונאמר חזק ואמץ. ודרז"ל (ברכות לב) חזק בתורה ואמץ במעש"ט. כי אתה תנחל וגו' כמ"ש במקום אחר כי תורה תיקון תאוה וכמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות א"ב. ומעש"ט שהוא כלול בעמוד ג"ח שבמשנה (דלכן מצוה סתם בש"ס וירושלמי רצה לומר צדקה) תיקון קנאה על ידי זה נותלים כנ"ל. והם ב' הפכים כידוע. וז"ש אלקים בעל הכוחות כולם כמ"ש בטור או"ח סי' ה'. ברא השמים (נז"ל אות ט"ו) רצה לומר כח ההתרוממות. והארץ כח השפלות. והאדם מן העליונים ומן התחתונים שיש בו מב' אלה הכחות התאוה מן החומר והבשר שהוא עפר מן האדמה והוא הרע לשמים. והיפוכו טוב לשמים ולכך הסתלקות התאות על ידי השמים רצה לומר ההתרוממות להתבונן שהוא חלקי אלקי ולא נאה לו להתגעל בתאות שפלות וכמ"ש במדרש (ויקרא) וגם הנפש לא תמלא. למה שהוא מן העליונים. ורציחה שהוא רע לבריות הארץ, ותיקונו טוב לבריות על ידי הארץ. כי כבד כועס דכולו דם שממנו הרציחה ודם הוא הנפש שמעליונים כנ"ל סילוקו בהפכו ושפלות מארץ ולא יתקנא בזולתו וכידוע הלל ענותן נגד שמאי קפדן והם ב' מדות אי עניו אי חסיד מתלמידיו של א"א שאיתא בברכות (ו') וסנהדין:

פרק כט

התיבה הוא הגדרת חלק המעשים ולכן אמר קינים תעשה כידוע המשל מהרב ז"ל כשאינו מתעסק בהמקור שהוא הלב צריך על כל פרט עבודה אחרת. וזהו קנים לכל פרט כח וכח חדר מיוחד ועסק מיוחד, וכפרת לשון כפרה שהזפת סותם הנקבים והפרצות ורצה לומר שיכפר על מה שכבר פרץ במעשיו וכמ"ש (משלי טז) בחסד ואמת יכופר עון. צוהר י"א חלון הוא הארה חיצוניות וי"א אבן טובה הארה פנימיות נגד מוח ולב מוח הוא אור מקיף מן השם יתברך ולב אור פנימי כמ"ש הכל בידי שמים (רצה לומר חכם או טיפש שהוא מן המוח) חוץ מיראת שמים שהוא בלב כמ"ש ביומא (עב:) ולמעלה כשעבר כל המדרגות עד שנשתלם במעשה ואין צריך לקינים רק אל אמה תכלינה כמדת האדם גברא באמתא צריך שיהיה מוגדר בתיבה מאחר שהוא מצד כח המעשה ולא מן הלב. ופתח התיבה היציאה מן ההגדרה הוא מן הצד שאין ההגדרה במעשים עד התכלית מביא גם שלימות הלב כי שמא לכך נוצרת לאכפייא כמ"ש (ב"ב טז) בראת צדיקים כו' רק הפתח מן הצד ומי שאורו עיניו יוצא מן הצד בעודו למטה מה שאין כן למעלה מעלה שם אין הפתח (וגם רצה לומר ההתגלות מן ההצנע לכת לא יהיה זה המטרה מעבודתו להתגלות ולהנהיג העולם כמ"ש במקום אחר כי נח לא היה מנהיג העולם ומוכיחם רק יושב אוהלים בביהמ"ד שלכן משפטו גם כן התיבה וכמ"ש רמ"א וכמ"ש ז"ל בנח את האלקים וגו' רצה לומר במקום שהוא השראת אלקותו ד' אמות של הלכה וכל מיני הגדרה אבל אברהם התהלך לפני וגו' מאיר לפניו שכ"מ שהי' הולך בעניני זה העולם היה מגלה ומפרסם האלקות בכל חמדות העולם) ואורך התיבה ממזרח למערב נגד טוב לשמים דשכינה במערב וכן במזרח כמ"ש בב"ב כ"ה. ומדתו ש' ק"נ לכל צד שכך מספר המדרגות לטהרה כמ"ש במקום אחר על ק"נ מקוה טהרה דים של שלמה מדרגות לטוב לה' שהוא המטהר אתכם (וכן ק"נ אלף מקוה טהרה מחזקת התיבה כי אלף הוא הריבוי העצום כמ"ש יוסף עליכם אלף וגו' וכמ"ש במקום אחר ע"ד זוהר ויצא (קס"א א') ע"ש. כי ההגדרה למי שאינו עדיין בר לבב צריכה בתכלית הרבוי) ק"נ למזרח זריחות האור וק"נ לשקיעה כידוע ע"פ שבע יפול צדיק דירידה צורך עלי' וכמו ששמעתי ע"פ לא אוכל לצאת ולבוא דאם אין יציאה אין ביאה. והשכינה בשניהם כמשפט הכדור מדרגה אחרונה דשקיעה הוא התחלת הזריחה וכידוע מענין החיות רצוא ושוב ונעוץ סופה בתחלתה (ומקום הטוב לשמים בקו האמצעי בין ב' הקצוות דזריחה (יתירה טעות קרח כנ"ל אות כ"ז) ושקיעה והעדר גמור) ודור המבול חטאו בשניהם גזל ועריות. ונגד רע לשמים ויגברו המים ק"נ יום ויחסרו המים מקצה ק"נ יום. וישוב העולם בין צפון לדרום לכך טוב לבריות נגד הרוחב בין צפון לדרום שהמעורב בין הבריות צריך להיות ממוצע בין צפון שהוא הקור המושך עצלות ועצבות והעדר ההתחברות להחום הדרומי המושך קנאה ורציחה וכעס רק מקום הטוב לבריות בקו האמצעי ומדתו כמדת גודש דים של שלמה (כמו ששמעתי דנ' מזמורי שלמה המלך ע"ה במשלי שה"ש וקהלת הם גודשא דק"נ מזמורי תהלים שהם נגד יש"ש. והגם דבפרק קמא דעירובין (יד) אמרו דגודשא ע"ה [היינו דשם מבואר דגודשא שליש מלבר ממילא היה צריך לכאו' ע"ה מזמורים מן הק"נ שבס' תהלים] זהו כשנטפל לים אבל הכלי שצריך לגודשא בפ"ע די שיחזיק נ' והגודש כ"ה הרי ע"ה וק"ל) כי גוף הכלי טוב לשמים (מדרגת דוד המלך ע"ה. ובימי שלמה המלך ע"ה נשלם הטוב לבריות איש תחת גפנו וגו') והוא כולל ג' קצוות מזרח ומערב וצפון שהם תיקון ג' מדרגות נר"נ שבזוהר לך פ"ג ב' וש"מ. ונגד ג' עולמות אצילות בריאה יצירה. ועשי' נגד הגוף הוא שלימות הטוב לבריות והוא מדרגת אברהם אבינו ע"ה בגמ"ח כידוע ומדרגת אברהם אבינו ע"ה בנגב וכמ"ש ויסע וגו' וכמ"ש בזוהר הוא רק קצה א' (ולכך הוא שליש מטוב לשמים) ואינו רק לצד א' ולא נ' לכל צד. וכל תיקון טהרה הוא נ' ימי טהרה כמ"ש בזוהר (זוה"ק פ' אמור צ"ז ע"ב) כי צריך להיות מזוקק שבעתים זפ"ז ובחמשים היא הטהרה (וטוב לשמים ג' פעמים נ' כנ"ל). וקומה נגד יעקב קו אמצעי בהתפארות דקדושה נגד רדיפת כבוד והגבהת קומה מדתו ל' אמה לכל א' י' אמות כקומת הלוים כמ"ש בשבת צ"ב א' עובדי עבודה צ"ל קומה שלימה כדרך שאמרו ביהושפט ויגבה לבו בדרכי (וגו') שצריך על ידי זה להתרחק מפחיתות כנ"ל אות ט"ו וכ"ח. לכך בשמתא מאן דלית בי' והפחיתות י' נגד י' עממין כי כל י' קומה שלימה כידוע:

פרק ל

לך לך מארצך וגו' כמ"ש (במדרש קהלת ותנחומא פ' ויקהל) ג' שמות יש לאדם. א' שקראו לו אחרים. רצה לומר טבע האדם מה שלומד מזולתו וזהו מארצך ונגדו ואעשך לגוי גדול אומה שלימה שיהיה ממי ללמוד ומהי' הלימוד מאחרים גם כן טוב שא"צ ללכת ממנו, ב' שקרא לו אביו כמ"ש (אבות פ"ו) האב זוכה לבן וכו', ואמרו בהבעל ידי רחילא בתר רחילא כו' זה מבית אביך ונגדו ואגדלה שמך מאברם לאברהם ע"ש אב המון וגו' שהוא אב לכל העולם כולו וגם הבית אב טוב. ג' שנקרא בספר תולדתו טבע מולדתו כמ"ש שבת קנ"ו א' האי מאן כו' זהו וממולדתך ונגדו ואברכך בטבע תולדתך וצריך ללכת מהם אבל ההליכה לא לקצה האחרון רק אל הארץ אשר אראך אל מקום אשר רוח השם יתברך לפעמים רצון השם יתברך במדה זו הנראית גרועה כידוע:

פרק לא

ואברכך זה שאומרים אלהי אברהם כו'. כמ"ש במקום אחר כי האבות הן המרכבה דתורה ועבודה וגמ"ח נגד קנאה תאוה וכבוד, קנאה וכבוד מה שבינו לזולתו כבוד מאוהביו ובית אביו (מה שאין כן הגר שאין לו בית אב הוצרך להזהיר כ"כ על אונאתו ובזיונו) וקנאה לשאין אוהביו אבל עכמה פעמים ממכיריו ואנשי ארצו כי כלום מתקנא כו' אלא בדומה לו ולא באיש זר. והתאוה הוא בינו לעצמו ומטבע מולדתו וההליכה וההרחקה מג' אלו אל ההיפך שהוא מדרגות ג' אבות כנ"ל וזוכה לואעשך לגוי גדול שלא יצטרך להתקנאות בברי' (א"א נגד קנאה כמ"ש במקום אחר ויצחק נגד תאוה וכו') ואברכך בכל מיני תאות וחמדת העולם שזהו הברכות שבתורה כי אז כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו ולא גנו לצדיקי דאכלי תרי עלמא, ואגדלה שמיך בכל מיני כבוד. והי' ברכה על החתימה רצה לומר תכלית המכוון בהכרת כבוד שמים שהוא מדרגת דוד המלך ע"ה תכלית וסוף הבריאה דלכן חותמין גם כן מגן דוד כידוע דמלכות דוד היא עצמה מדרגת א"י והוא המקום שהבטיחו השם יתברך כמה פעמים ושמתי מקום וגו' (שמואל ב ז׳:י׳) מקום קבוע שלא ימוט לעולמי עד זהו תכלית העבודה וסופה של ההליכה מג' אלה לבוא אל הארץ אשר אראך:

פרק לב

והי' ברכה, בך חותמין. וכן בדוד המלך ע"ה כמשרז"ל. כי אברהם ראש הבריאה כמ"ש (ברכות טז) אין קורין אבות אלא לג' שהם אבות העולם וההתחלת מהכרת האלקות ואברהם אב לכולם, כי אב המון וגו' נכלל תואר אב בשמו (כי אב רצה לומר התפשטות לענפים והוא ממדת החסד שהוא התפשטות) ואיתא בזוהר אבא יסד ברתא כמ"ש במקום אחר כי אברהם יצחק יעקב ודוד אב ואם בן ובת וסוף מעשה במחשבה תחלה כי דוד המלך ע"ה שהוא משיח הוא סוף הבריאה ולכך בו חתימת הברכה מתייחס להתחלת המחשבה. והחתימה במגן כמו במועדים התחלת ההכרה בפסח חודש האביב בו התחלת קבלת אלוקית והחתימה בחג האסיף שהוא סוכה למחסה ולמסתור שהוא הבטיחות שהשם יתברך מגינו ודבר זה אחר השלמת עבודת הקיץ מדרגת דוד המלך ע"ה בשם האדנות שהוא שויתי וגו' כאדון לעבדו בלי פריקת עול מ"ש רגע א' ועל ידי זה כל המקבל כו' פורקין כו' (אבות פ"ג) זכה למלכות שהוא החרות הגמור והשם יתברך מגן לו. וכן אמרו בברכות (ז':) שאברהם קראו אדון כנ"ל דסו"מ במח"ת ולכך א"א נקרא חסיד כמו שאמרו ז"ל על בחזון לחסידך כמדתו איש חסד וכן דוד המלך ע"ה קרי לנפשי' (חסיד) כי הוא הקים עולה של תשובה וכן א"א הכיר את בוראו מכלל דמעיקרא לא ידע ובמקום שבעל תשובה עומדין כו' כי תמידות עול האדנות א"א לצ"ג רק לבעל תשובה זהו מקומו מרוב מרירותו על מה שקדם וזהו מדרגת חסיד המתחסד עם קונו ולכך בך חותמין שכך הובטח ואנכי מגן לך, ומאמר והי' ברכה כמאמר ואני תפלה דדוד המלך ע"ה שהוא עצמו עצם התפלה הנמשך ממקור ממלכותו ואדנותו כמ"ש אד' שפתי תפתח שהוא עולם הדבור כידוע וכמ"ש בתיקונים וכשמקבל אדנותו באמת גמור אז נעשה מרכבה לאותו מדה ומתכלל וזהו דוד המלך ע"ה שהוא הסוף מעשה ביחוד לכך שייך אצלו תפלה שמיוחדת לעני, אבל אברהם גם מדרגת סוף מעשה שאצלו הוא במדרגת תחלת המחשבה שהוא בהתכללות כל הענפים ובתואר אב שאינו עני רק הוא ברכה שגם כן ממקור זה כידוע דק' אדנים נגד ק' ברכות שבכל יום דאדנים אותיות אדנו"ת והברכה להשם יתברך היא עצמה ברכה לנברא כי נהרא מכיפי' מיברך וכמ"ש כל המברך מתברך:

פרק לג

אם השמאל ואימינה. כמ"ש בזוהר על ונסוע הנגבה. לדרגא דילי' כי חסד לאברהם ופחד יצחק הם ימין ושמאל כי הידים באדם עושים חסד ומשפט וחסד בשפע כמ"ש שבת ק"ד א' דרכו דגומ"ח דרדיף כו' אבל משפט בצמצום וכן פעולות הימין בשפע ששם עיקר כח הפעולה אבל השמאל ילאה בפעולות הרבה וכן בלשון חז"ל הושאל מיימינים ומשמאילים בפ' ב"מ על המליצים לזכות וחובה ועל הפעולות טובים ורעים וכשעומד למזרח שהוא פני העולם שמשם חמה יוצא ומערב אחור וערפו של עולם וצפון ודרום שמאל וימין וזה הנגבה לדרגא דילי'. וזלעו"ז עשה ד' רצה לומר שהשם יתברך נתן הבחירה לאדם אם להיטיב בחסדו לזולתו ולעשות משפט ברשעים או להיטיב לעצמו בתאות רעות כמ"ש הבעש"ט ע"פ תאות אדם חסדו ולאויבי ד' (וכידוע דכל נואף טוב לבריות ולא תרצח ולא תנאף ב' הפכים כמ"ש במקום אחר) ולהרע לאוהבי ד' במדת הגבורה רעה ומזה הקנאה וכעס ורציחה. ובכ"מ חסד קודם למשפט וכן א"א קדם ליצחק. ובסדר המדות רעות סידר התנא קנאה קודם לתאוה כי כשזה לעו"ז הוא מקביל ימין זה נגד שמאל השני ואם נרצה לסדרם יחד בשוה אז אצל הא' יהיה ימין קודם ואצל הא' שמאל קודם כמובן וכן המדות כשמקבילות זלעו"ז שמאל דרע שהוא קנאה היפך מן חסד שהוא ימין הטוב ונגד שמאל הטוב הוא התאוה ימין הרע כמ"ש איזהו גבור הכובש יצרו כי הגבור אינו בעל תאוה כנ"ל דלא תרצח היפך לא תנאף ולכך קנאה קודם. ובלוט נאמר ההולך את אברם רצה לומר גם כן במדתו אבל הוא הפסולת והרע שבה. וז"ש הפרד מעלי ולך לגורלך לצר הרע והפסולת ואני אלך לדרכי בשם אלקים חיים שבאותם הדרכים וזהו אם השמאל ואימינה ואם וגו' כנ"ל. וישא לוט עיניו ואז"ל בסוטה כ"ג א' על שם זנות שפנה לתאוה הרע שבחסד לאברהם:

פרק לד

ואם הימין ואשמאילה. כמ"ש עת לעשות לד' וכשהרע מבקש הימין כמ"ש ברכות ס"א א' יצר הרע יושב על ב' מפתחי הלב גם על הימין והטוב יש לילך לשמאל ולהפר ד"ת (ועיין זו"ח ע"פ זה) אבל דבר זה צריך להיות מקודם שהשמאל ואימינה שבכל מיני שמאלית יהיה הוא לימין אז יוכל לסמוך על עצמו גם לעבור על ד"ת וכמו ששמעתי על מיחוי קרביו דוחה שבת. וכמו שאמרו ז"ל (יבמות) בכל אם יאמר כו' ובלבד כאליהו בהר הכרמל שמוחזק לנביא ומחזיק בימין צדקו (וחוץ מע"ז, רצה לומר שיחשוב לשם שמים אף שאין רצון השם יתברך באמת כך זה נקרא ע"ז ודבר זה עמוק מאד ואין כאן מקום להאריך)והפרידה הגמורה איש מעל אחיו בא אחר מאמר זה של הימין ואשמאילה כמ"ש בכל דרכיך דעהו ואז"ל ברכות ס"ג א' ואפילו לדבר עבירה. אז והוא יישר וגו'. רצה לומר שימסור עצמו להשם יתברך אף לאבד גם כל חלקו מעוה"ב כשרצון השם יתברך כך וכמו ששמעתי על נסיון העקידה. אז והוא יישר שהקב"ה בעצמו מיישרך ומפריד הרע ממך בלי יגיעה. ולכך אחר העקידה זכה לוד' בירך את אברהם בכל ודרז"ל (ב"ר פ' נ"ט) שמשל ביצרו:

פרק לה

אחרי הפרד לוט מעמו שא נא. כי ארץ ישראל מקיאה זנות כמ"ש (פ' אחרי) כי את כל התועבות וגו' ולא תקיא וגו' כי אוירא דא"י מחכים היפך זנות שאמרו בסוטה (ג') אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות כי קדושת הארץ שיש לו אלוק כמ"ש בכתובות ק"י ב' וזנות משכחת זה כמ"ש בזוהר וישלח ק"ג ב' על גיד הנשה לשון נשיון ושכחה וענינו קלקול הברית וכמ"ש בסוטה עשה עין שלמעלה כאלו אינו רואה כו' נגד מ"ש בא"י אשר עיני ד' אלקיך בה. ואברהם אבינו ע"ה מלא תאות ואהבה דקדושה וגם ללוט ההולך את אברהם בעקבי מדותיו היה רכוש רב שהכסף רצה לומר כוסף וחשקות וזה נקרא רכוש רק שהי' מפסולת הקדושה וחשקות לתאות רעות. ואז"ל (ב"ר פ' מ"א) ע"פ וישא לוט שהי' מלא זנות. לכך לא נשא וגו' יחדיו כי כשזה קם זה נופל ע"ד שאמרו ז"ל (מגילה ו') על קסרי וירושלים, ואחרי הפרד אז הובטח בקדושת הארץ במאמר שא עיניך שמהם נמשך התאוה כמ"ש (באבות) עין רואה ולב חומד ונאמר (משלי) ועין נואף וגו', ועין טובה הוא ממדות של אברהם אבינו ע"ה כמ"ש באבות:

פרק לו

בימי אמרפל וגו'. הם ד' מלכיות הקמים נגד נפש משיח הגנוזה בסדום בלוט. שנער הוא בבל ומלכה אמרפל שאמר פול וכו' כמ"ש במקום אחר כי ד' מלכיות נגד אברהם יצחק ויעקב ודוד ובבל נגד אברהם, ואלסר יון כמ"ש ז"ל שמנמרת בגזירותי' כתבו כו' שאין לכם כו' ולומר לא"ל לסו"ר ממנו ולכן נקרא אריוך דפירושו מלך בלשון רז"ל כי יש לו קצת שייכות למלכות כמ"ש במגילה (ט') שהתירו התורה יונית מיפיפותו כו' ונאמר בי מלכים ימלוכו. ועילם הוא פרס ולכן כדרלעומר הוא העיקר שהוא נגד יצחק שממנו נמשך חורבן סדום ביחוד כמ"ש במקום אחר. וגויים הוא אדום שכוללת גויים הרבה כמ"ש בדניאל. וניצוחם היה בעמק השידים כי האבות חפרו כ"א בארות ומעינות דקדושה שמהם נמשכים ימים ונהרות של קדושה. ונגד זה יש בארות חומר שהם אבות הטומאה וד' אבות נזיקין אשר מהם לקחו פלשתים עפר לסתום בארות אברהם ונמשך מהם ים המלח רצה לומר יסורין כמ"ש ברכות ה' א' (וגם הוא לטובה למתק הבשר כמ"ש שם ולהגיע לאחרית טוב וניצוח המלכיות) וכ"ז הוא בעמק השדים כמ"ש כל העמים משרפות סיד כי הסיד הוא הממלא אותם הבארות והם העמים שהם תוקף התאות והרע הנמשך מהם גם בלב ישראל לסתום בארות דקדושה ומהם מגיע היסורין ולכך על ידי מתייסרין ישראל ורק שם הוא ניצוחם לישראל אבל הוא לתכלית טוב כנ"ל כי הסיד צריך לבנין הבית וחיזוקו כמ"ש נכון יהיה הר בית ד' וגו' על ידי זה הסיד הסותם הבארות כמ"ש טוב מאד זה יצר הרע. וז"ש לו אחר כך אל תירא שנתיירא אולי יפלו בבארות החומר באין תקומה. אנכי מגן לך. כמ"ש אלמלא הקב"ה עוזרו כו'. ואני אשמרם לבל יכשלו ביצר הרע באין תקומה חס ושלום. וזהו מגן שהוא חתימת הברכה כמ"ש לעיל אות ל"ב שמורה על סוף מעשה ומדרגת דוד ומשיח שיצליחו עד התכללות המכוון. שכרך הרבה מאד כנ"ל דהכל לטובה ושזהו טוב מאד:

פרק לז

במה אדע כי אירשנה. כי ודאי אין רצה לומר ירושת גשמות הארץ רק כמ"ש הרמב"ן והכוזרי בכמה מקומות כי יש חבור ושייכות לישראל ותורה וארץ והם נגד מחשבה דבור ומעשה, ישראל עלה במחשבה. ותורה יש בה חיים. ומות למשמאילים כמ"ש ביומא (עב) ושבת (פח) דוגמת הלב שיש בו לב חכם וכו', וכן עיקר מצות התורה כמ"ש בעירובין (נד) פתח פומך קרי. וגמר המעשה נגד הארץ כמ"ש במקום אחר וקדושת שלשתם מתייחדים וזהו במה אדע לשון התחברות כי כאשר ירש הארץ במה ידע וירגיש בחכמתו ובדעתו שהוא היורשה רצה לומר שירגיש התחברות קדושתה בו שהוא קדושת המעשים (והוא עבודת הקרבנות) וע"ז אמר לו ידוע תדע וכו' והגיד לו המלכות כמ"ש פרק קמא דברכות (ה') שזכו לא"י על ידי יסורים שממתקין את הבשר רצה לומר חלק גופני באדם שנגדם הוא חלק המעשים ורק על ידי זה הוא הקיווי לתכלית הגמור כמ"ש (סנהדרין ק') מעמיד מלך קשה כהמן כו' ואז יהיה ירושה ונחלה שאין לה הפסק:

פרק לח

ותקל גבירתה בעיני' כי לידת ישמעאל הוא בירור זוהמת האהבה והחשקות של אברהם אבינו ע"ה רצה לומר שהוא פסולת החשקות והתאות כמ"ש בזוהר (פ' בלק) ע"פ הופיע מהר פארן. מה כתיב בה כו' לא תנאף. והריון הראשון לפי שהי' מביאה ראשונה היה עדיין ערבוב טוב מרובה בתוך הפסולת הנפרד ולכך איסתרא בלגינא קיש קריא ותקל גבירתה לחשוב עצמה צקת ממנה, ונתנה שרה עין הרע והפילה שבירור זה הוא על ידי שרה כי דבר זה הוא תיקון חטא חוה שהי' בתאוה כמ"ש ותאוה הוא לעינים ועשתה ערבוביא דטוב ורע שמתחלה היה הרע בפ"ע. ושרה תיקון חוה כמ"ש האריז"ל שהיא תיקנה חלה ונדה והדלקת הנר. ולכך כמו שבתחלה חוה הסיתה לאדם על הערבוביא כך התיקון ממנה שיעצה לא"א על הבירור ותשלום הבירור גם כן על ידי עין שלה נגד ותאוה לעינים על ידי עינה הפילה אותו ערבוביא ולהציל אותו מקצת קדושה שקלטה ותעני' וגו' וכן אמר לה המלאך והתעני וגו' אז הרבה וגו' כי על ידי הממשלה עלי' אז מה שקנה עבד קנה רבו והצילה כל הקדושה שקנתה מאברהם מה שאין כן איסורא לא ניחא דליקני ויצא ישמעאל מלא זוהמא:

פרק לט

והי' שמך אברהם. אחר המילה שהוא סילוק התאות לגמרי כמ"ש במקום אחר שזה בירור על נקיון אהבת וחשקות א"א ע"ד שאז"ל (ירושלמי שקלים) נתבעין למשכן ונותנין נתבעין לעגל כו' משל כו', וכן כל נסיונות אברהם אבינו ע"ה שיש לו גם כן מדת הגבורה בכבישת תאות שלכן נחשב עקידה נסיון לאברהם ולא ליצחק. ותואר אב הוא מצד התפשטות לענפים ולתולדות ודבר זה מצד אברהם כמש"ל אות ל"ב וכל האבות נקראו אבות מצד שכלולים זב"ז אבל עיקר תואר אב לא"א שלכן שמו כך ע"ש מדתו ולכן אמרו בחלק שאמר לדוד לא מנסית לי כי התייחדות שם אלקות הוא רק לאבות המתפשטים לתולדות ולא לפרטי וד"ז הוא על ידי נסיון כי כל נסיון הוא כשעושה נגד החשקות והרצון שלו וזה מורה על נקיון החשקות ומדת ההתפשטות עד שראוי שיחול עליו שם שמים ולכך אחר המילה שנתברר בזה נקרא אב המון וגו' ונתבשר בלידת יצחק קדושת הגבורה שנתבשר שיש לו גם מדה זו:

פרק מ

באילוני ממרא שיעץ לו על המילה (במד"ת וירא), כי ג' מיני חשקות יש. לתענוגים והנאת הגוף. ולממשלה על הזולת. ולהשארה וקיום לעד. והם נגד קנאה ותאוה וכבוד שהכבוד כאשר יש לו השארה לעד כמ"ש עטרת זקנים בני בנים (משלי י״ז:ו׳) והם נגד אברהם יצחק ויעקב שבמדות קדושות. שהוא החשק להתענג על ד' (חסד לאברהם) ולהיות מושל ביצרו (גבורת יצחק) וההשארה לעד אומה שלימה מפרסמים אחדותו נגד אמת ליעקב כי אמת הוא הקיום לעד כמ"ש שפת אמת תכון לעד. וכמ"ש בירושלמי ריש סנהדרין דלכך חותמו של הקב"ה בו ע"ש וכן כל חשקות יעקב ועבודתו להוליד בנים ונקראת כל האומה על שמו ואז"ל (תענית) יעקב אבינו לא מת מקיש הוא לזרעו וזשז"ל (זוה"ק פ' אחרי נ"ז) יעקב אשר פדה את אברהם רצה לומר כי מצד מדרגות אברהם ויצחק שהוא רק בקשת אהבת השם יתברך ויראתו בתכלית הבירור לא הי' מחייבת ההצלה מאור כשדים רק מצד מדרגת יעקב שהוא החפץ להעמיד אומה שלימה והשארה לעד מהכרת כבוד ד' מזה נמשך הפדיון לבל ימות ואבד שמו וכ"א מהאבות כלול משלשתם ומצד מדרגת יעקב שבו הי' הפדיון. ולכך באברהם ויצחק היה פסולת כי יש בקנאה ותאוה רע גמור דהיינו לא תרצח ולא תנאף שהם עשו וישמעאל אבל יעקב מטתו שלימה שאין בבקשת ההשארה רע גמור רק מדרגות שלא לשמה ומדרגת לשמה ובפסולת דקדושה הסדר קנאה לפני תאוה כמש"ל אות ל"ג ונגדם כסדרן ענר אשכול וממרא האמוריים רצה לומר שבתולדותם היו חשקות העולמיים רק שהם בעלי ברית אברהם פירוש מקושרים לו שהוא הכולל כל מיני חשקות ומתוך התקשרותו בם משכם לעבודת ה' ולפי שעצמיותם חשקות עולם הזה ושלא לשמה רק סוף בא לשמה לכך לא הלכו עמו למלחמה רק ישבו על הכלים שהם איש הירא ורך הלב (שעבודתו פסולה וגם למילה) שנמנע ממלחמה כי אין העצם טוב והם ממדריגת נוגה לו סביב וכמ"ש במקום אחר. ולכך אברהם אז שהי' עומד בתוקף החשקות הזה להעמיד זרע כי אז בעת שנשלחו המלאכים לבשרו באותו עת מזלי' חזי להשתוקק לזה בחשקות וזהו באילוני מלשון חסון כאלונים ממרא הוא תשוקה הנזכרת ומילה הוא המביאה לכך שרצה לומר במילה שיהיה חסר ועל ידי זה הוא תמים שזהו השלימות כשהוא חסר ולז"א בתנחומא שאמר ענר קרוביהם כו' שהקנאה ורדיפת הממשלה אין מייעצו להיות חסר שנמצא הוא מנוצח מחבירו שהוא שלם וכן התאוה אומרת יצא ממך דם כו' שמתאוה לשאוף הכל ולא להיות חסר. מה שאין כן מצד בקשת ההשארה לעד מוסכם שיהיה חסר ומנוצח רק שעל ידי זה ישאר לעד כי בקשת הממשלה והתענוגים הוא בקשת דברים חולפים אחר שעה ואין קיימים לעד והם ממש הפכיים לבקשת ההשארה ולכך על ידי המילה שהוא היפך בקשת הממשלה והתענוגים שהם לפי שעה רק להיות חסר נתבשר על מה שכנגדם והוא ההשארה לעד:

פרק מא

ותצחק שרה בקרבה. הוראת לשון צחוק על דבר שא"א להאמין ומכל מקום הוא כן. כמו כל השומע יצחק לי. בן הגר המצרית מצחק. העבד העברי לצחק, ודבר זה ברור בכל מקום. אבל אם אינו מאמין כלל אינו נקרא צוחק רק מתלוצץ וכן שרה האמינה רק חשבה זה לפלא אף על פי שהיתה רגילה בניסים כי ידוע אברהם יצחק יעקב הם ג' שמות אל אלקים הוי"ה רצה לומר שאברהם העמיק לברר ולפרסם תוקף השם יתברך על כל ושבכחו לשדד הטבע וזהו שם אל לשון חוזק כמו הבו לד' בני אלים ולכך כל הנהגות אברהם בניסים וחוץ לדרך הטבע. ויצחק הוסיף לברר שגם כל הנהגת הטבע וכחות טבעיים הכל מהשם יתברך ולכך לא נמצא אצלו ניסים נגלים רק נסתרים וכן לידת רבקה לא בימי הזקנה כ"כ וזהו הוראת הוי"ה היה הוה ויהיה וכן מדתו שפת אמת תכון לעד. ונגדם הם ג' קדוש נגד ג' שמות הנזכרים קדיש בשמי מרומא עילאה. כי ההנהגה הנסיית שהוא החזוק וההתרוממות למעלה על כל הוא במדריגת בשמי וגו'. וקדיש על ארעא עובד גבורתי' מדת הגבורה הוא התפשטות הקדושה על ארעא גם בהנהגה הארציית, וקדיש לעלם וגו'. ובבשורת לידת יצחק כבר התחלת התעוררות ההנהגה של שם אלהים למעלה ולכ"א ותצחק לומר שמכל מקום יהיה הלידה בנס וכבר התחיל הנהגה טבעית, ועז"א היפלא מהוי"ה כי הפלא למטה ולמטה עדיין לא נולד יצחק רק הלידה אצל השם יתברך שמבשר ואצלו לא שייך פלא כלל כי שם הוי"ה הוא המאחד כל השמות כולם ומכללם ואצלו במקורם אין כאן שינוי הנהגות כלל כי הכל א' וכמ"ש במקום אחר:

פרק מב

ויקומו משם האנשים וישקיפו. מבשורת לידת יצחק שיבוא מדת הגבורה הקדושה לעולם ממילא כשזה קם זה נופל שסדום הוא פסולת שבמדת הגבורה והרוע שבו להיות רע לבריות ולכך המטיר עליהם גפרית ואש שהוא ממדת הגבורה אבל דור המבול שהשחיתו דרכם בתאוה בא מבול מים ממדתם ולכך היה בירור דור המבול כי מלאה הארץ חמס שהיו בעומק הרע בתאוה שהרי היה להם גם כן כח הגבורה להתגבר ולהרע לזולת ואפילו הכי לא נתגברו על יצרם זה בירור עליהם שהם מעומק רע ועד"ש במקום אחר על נסיון דאברהם דעקידה שהוא בירורו שהוא מעומק טוב עמש"ל אות ל"ט ובירור אנשי סדום וגמר מילוי סאתם בבקשת הוציאם אלינו ונדעה אותם שהוא רדיפת התאות זה מברר שאימוץ הלב שלהם לבריות הוא עומק הרע. וזהו וישקיפו כמ"ש במקום אחר כי כח הגבורה בעין וכמו מי שהוא כעסן יש ארס בעיניו לתת עין הרע וכן מצד הגבורה הקדושה ורתחא דרבנן הוא כ"מ שנתנו בו חכמים עיניהם כו' (נדרים ח) ויהבו בי' עיני' ונעשה כו' וזהו כל השקפה לרעה בעין של מדת הגבורה. ולפי שאברהם הוליד את יצחק כי באמת כל המדות טובות כלולות ונמשכות זו מזו וכן כל המדות רעות וכמ"ש במקום אחר לכן אברהם עומד לשלחם כאלו הוא המשלח לפי שהוא המוליד ומשלח מדה זו ע"פ תבל. ולפי שהתחברות לוט בסדום היה מצד התאוה כמו שאמרו ז"ל על וישא לוט עיניו (שהתאוה נמשך מהעין כמש"ל אות ל"ה ולכך הוכו האנשים המתאוים בסנוירים וילאו למצוא הפתח רצה לומר מה שבא לטמא פותחין לו הוא בראיית העין שהוא הפתח לבוא על ידי לחמדת הלב) אבל היה מכניס אורחים ומיטיב לבריות כמדת אברהם אבינו ע"ה לכך ויזכור את אברהם רצה לומר מדתו והציל ללוט:

פרק מג

ולוט יושב בשער סדום, כי השם יתברך יודע עתיו ורגעיו לכוין סוף הרגע שא"א להמתין עוד כמו שאמרו ז"ל ביציאת מצרים וכן לוט אז הי' יושב רצה לומר בפתח הכניסה למנהג סדום וז"ש ז"ל אותו היום מינוהו שופט שבו ביום בא לשער כנ"ל והשער הוא האמצעי בין סדום שהוא הקצה הא' ובין שחוץ לסדום שוא הקצה הב' לומר ששקול היה אז ולכך חציו נאבד אשתו וב' בנותיו הנשואות והם שכבר נתקלקלו ונטו למנהגם כמו שאמרה לו אשתו אף המנהג כו' וכן הנשואות אז"ל אשתו כגופו דבעל דמיא וחציו ניצול ולולי עוד רגע כבר נכנס יותר והי' כולו נשקע. וידוע שער דרז"ל בכ"מ סנהדרין שהם הגבורה ומדת המשפט דקדושה ואותו היום היה גם כן שופט על סדום בפסולת דמדת המשפט ולכך אז היה הצלת נפש דוד כמו שאמרו ז"ל אדמוני עם יפה עינים אינו הורג אלא מדעת סנהדרין שהוא המשפט דקדושה כי בכניסה לשער יש ב' דרכים לב' שערים והי' שקול רק בזכות אברהם ניצול לצאת ממנו שער דקדושה ומלכי בית דוד יושבין בסנהדרין ודנין כמו שאמרו ז"ל ר"פ כהן גדול (סנהדרין):

פרק מד

ותבט אשתו מאחריו. כי תוקף הגבורה שהוא כבישת היצר הוא להיות עוצם עיניו מראות ברע ולכך ראיתא אותיות יראה וכן ציצית הרומזים ליראה כמ"ש בזוהר שלח (קע"ה) רצועה לאלקאה כו' מצותה וראיתם אותו כי ראיות קדושה מעורר יראה שהוא היפך תאוה הנמשך מראיות רע כנ"ל אות ל"ה ומ"ב ולכך זכה יצחק לקדושת הראיתא כמו שאמרו ז"ל שראה שכינה בעקידה ולכך ותכהינה עיניו כי בהתגבר הרוחני יחלש הגופני (ולכך הגר שהיתה גם כן ממדרגתו כמ"ש במקום אחר דהגר בגימט' יצחק אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי) וכבר נז"ל אות מ"ב כי בירור סדום על ידי תאוה שהוא הראיתא באיסור ואשת לוט היתה רעה לבריות כמו שאמרו ז"ל אבל לא נתבררה עדיין לכך היה המשפט להצילה עד ותבט מאחריו שלא היתה גבורה לכבוש עיני' מלהסתכל במה שהוזהרה אז נספית בכלל סדום אשר גפרית ומלח שרפה כל ארצם ותהי נציב מלח ומלח סדומית אז"ל שמסמא העינים שהוא כענין הכאת הסנוירים הנזכר לעיל אות מ"ב שמלח הוא יסורים הממתקים וזהו הפיכת סדום רצה לומר נעשה ממש ההיפוך מרע שבגבורה גבורה טובה לכבוש היצר וזהו סימוי העינים הרעים וכנ"ל דותכהינה ולכן מים אחרונים שהוא נלמד מוהייתם קדושים כמ"ש בפכ"ה (קז) וכמ"ש במקום אחר שרצה לומר על הסיוע מהשם יתברך אחר המים ראשונים שהוא הוהתקדשתם כמו שאמרו ז"ל שם שהוא הכנת האדם וזהו מים ראשונים מצוה אבל אחרונים דבר מחויב ומוכרח להיות ממילא אחר שנתעורר מלמטה בא ההתעוררות קדושה עליו מלמעלה וא"צ ליסורים ומלח סדומית ולכן מים אחרונים מגינים ממלח סדומית כמ"ש (עירובין יז ב) ולכן בא גם כן בקטורת רובע הקב שהקטורת תיקון המגיפה הבאה ע"ד פעור שהוא זנות ועתר ענן הקטורת מחשיך העינים הרעים וכן נאמר בסדום קיטור הארץ כקיטור הכבשן ורובע הקב הוא ששה ביצים רצה לומר ו' קצות התאוה כי כביצה שלימות התאוה כמו שאמרו ז"ל בית הבליעה מחזיק כביצה וזנות מכונה גם כן בלשון אכילה אכלה ומחתה פי':

פרק מה

נשקה את אבינו יין. כי הם נתכוונו למצוה והוא לעבירה כמ"ש בנזיר כ"ג א' ולכך נסתבב הדבר בשכרותו ואז"ל בעירובין (ס"ו) משהגיע לשכרותו של לוט דינו כשוטה וקיי"ל בחולין וגיטין דבחש"ו מהני כונת הגדול עוע"ג גם לו ולכך הועיל כונתם למצוה. וגם יין הביא יללה לעולם באדם הראשון כמו שאמרו ז"ל בסנהדרין ע' א' לכן בדבר שקלקלו בו נתקנו לצאת על ידי נפש משיח שהוא המתקן חטא אדם. ויין הוא עץ הדעת טוב ורע כמ"ש בהרואה (ברכות נ"ז) יש שותהו כו' דיש בו טוב כמ"ש בעירובין (ס"ו) עד שלא שתינא (כו') לא צילא דעתאי רומז לעץ הדעת לטוב שבו וכן התורה נמשלה ליין דיש בה חיים ומות למשמאילים כמ"ש בשבת (פ"ח) ויומא ע"ב ב' ומות וחיים ביד לשון שהוא נגד התורה ומרפא לשון עץ חיים שהוא התורה כמ"ש בעירובין כנ"ל דבדבר שקלקלו בו נתקנו וכמו שאמרו ז"ל טוב מאד זה יצר הרע שבו עיקר התיקון. ולכן היה כאן גם כן האתערותא מהנשים לפי שהקלקול גם כן בא מהאשה כי הקלקול הוא בתאות ותאוה דאכילה ולכך בא מהאשה שהיא מקור התאות מה שאין כן האיש גבור וכובש כמו שאמרו ז"ל (יבמות) דרכו של איש לכבוש ואין כו' וכמ"ש ואל אישך תשוקתך והוא ימשול. ולכך כל בנין בית דוד על ידי התעוררות מהאשה כבנות לוט ותמר ורות ואשת ישי כמו שאמרו ז"ל כי הם התעוררו לתקן עצמם שדוד המלך ע"ה הוא תיקון אדם כידוע. והוא גם כן תיקון הלשון שנת"ל שנחש הוא לשון הרע כמו שאמרו ז"ל בתענית (ח') ע"פ אם ישוך וגו' והוא המסית לעץ הדעת ודוד נגד לשון הרע כמ"ש במקום אחר וכמש"ל אות כ"ז ואין כאן מקום להאריך. ולפי שברית הלשון וברית המעור מכוונים כמ"ש בס"י לכך היה רדיפתם להגיע לתיקון על ידי תאוה זו כשהיא נקיה ומתכונים למצוה ועל ידי הנשים שהם פטטניות ודברניות כמו שאמרו ז"ל ובין כמ"ש בוי"ר למי שיח למי פטטין למאחרים על היין:

תוכן העניינים

קומץ המנחה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה