אור ברסלב

קומץ המנחה· רבי צדוק הכהן רבינוביץ

חלק א

פרק א

בעזה"י פ"ק וולאדאווקע. שנת התר"ג:
אתה נרי יה: צדקת דרכך וגודל קדושתיך: בעד האשנב גילית אלינו ואנחנו נצח: הנה משתוקקות נפשינו ורוחינו חזות: מפלאותיך העצומים ולראות רוממותיך רצונינו: ידעת עליון קורתינו בקשתינו: היום כבוד הדרתינו נועם: זיו לבנון ההרוס. למענך תבנהו אם לא למענינו במהרה בימינו:

צו את אהרן. אין מזרזים אלא במקום שיש חסרון כיס. רק בעולה. כי אז"ל (זבחים ז) אין לך אדם מישראל שאינו מחויב עשה בכל יום. וא"כ חסרון כיס להקריב עולה בכל יום:

פרק ב

מחלוקת פילוספים הקדמונים אם זיקי הראות יוצאים אל המוחש. או צורת המוחש נכנסת אל העין וזהו מחלוקת שאז"ל בסוטה (ה' א') אני את דכא או דכא אתי. והאמת כדברי שניהם. ואפשר שזהו החילוק בין הבטה לראיתא. (וזהו שאז"ל (מד"ר לך פ' מ"ד) הבטה מלמעלה למטה). ולכן לא נמצא הבטה עם ל' השימוש אלא עם אל כמ"ש שבשערי תורה. וזהו לא הביט און ביעקב ולא ראה על בישראל. שצורת האון העולה למעלה עמל הוא בעיניו כפירש"י. והביאו ראיה דיעה אחרונה לדבריהם ממה שהאדם מביט אל הכוכבים ובמרחק רב היה ניצוצי הראיתא מהעין מתפזרים, וזהו דעת הי"א שבמדרש איכה (ה' ב') שהבטה מקרוב ראיתא מרחוק. וזהו רק בעיניך תביט. ע"ד נתן בו עיניו, כי דיעה הראשונה הביאו ראיתא לדבריהם מהשרף המזיק בראיתא וזהו הבטה. ושילומת רשעים תראה. כי נאמר אל תביט אחריך והוא במי שאינו ניצול בזכות עצמו ואצלו הוא הבטה. אבל צדיק הניצול בזכות עצמו רחוק משילומת רשעים ואצלו בראיתא ושרי זהו תראה:

פרק ג

גם מזדים. אנשים זדים שיחשדוהו שגגות למזידות, כמ"ש בקרבן מנחה סי' תק"ד. אל ימשלו בי, שינצל גם מהרהור, כי אין חושדין אלא אם כן עשה או הרהר לעשותו. ממילא נקיתי מפשע רב כי הרהור מביא לידי טומאה וליבא סרסורא דעבירה:

פרק ד

אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך. שאתה טוב מאחרים. כי לכך נוצרת. כמ"ש בפ' כל היד (נדה ט"ז) חכם או טיפש. וכן פירשו הקדמונים אל יתהלל חכם בחכמתו כי אם בזאת יתהלל כמ"ש שם צדיק או רשע לא קאמר:

פרק ה

כשהולך אדם מאור לחושך קצת אינו רואה אבל אם יושב שם איזה זמן רואה. ולכן כשאדם נולד אין לו דעת עד שיגדל. ומי שהוא תמיד במקום החושך קצת רואה בו יפה, וזהו שנה ופירש קשה. כי נר מצוה ותורה אור ואז"ל (סוטה כ"א) נמשלה תורה לאבוקה. ולע"ה די בנר מצוה, אבל מי שהי' ת"ח צריך לתורה אור:

פרק ו

בגמ' ברכות (י"ז.) העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' כמ"ש במד' קהלת כל אכילה ושתי' בתורה ומעש"ט. וכמ"ש בע"ז (ה') ולא למחר לעשותם. רק צדיקים יושבים. ולא מהלכים כמו מלאכים עומדים (שאין להם קפיצים כמ"ש בירושלמי (ברכות) לכן אין להם ישיבה למעלה כמ"ש (פסחים ק"ח) תלמיד לפני רבו א"צ הסיבה בן לפני אביו צריך הסיבה), ועטרותיהם.כמ"ש כתר תורה. בראשיהם. כמ"ש שכר מצוה מצוה. כי אנן אגירי דיממא כמו שאמרו ז"ל בעירובין (ס"ו) ודין שוכרים. שכרו לשמור הפקר אומר טול מה שעשית וכתר תורה מונח לכל. ואם צדקת מה תתן לו כמ"ש במד"ת (שמיני) מה לו להקב"ה בין שוחט מהצואר כו' לכן שכר מצוה מצוה, אבל במקום אחר אמרו תנו עוז לאלהים וכשחס ושלום חוטא מתיש כח פמליא של מעלה. וא"כ דינו כשוכר לעשות בשלו דנותן שכרו משלם ושניהם אמת הראשון בעצמותו יתברך. והשני בהתפשטות מדותיו והוא הנקרא ברז"ל שכינה כמ"ש (סנהדרין מ"ו) כשאדם חוטא שכינה מה אומרת קלני מראשי כו'. וזהו ונהנין מזיו השכינה:

פרק ז

בתורה משתעי קרא והמשיל לאשה. כמ"ש בתענית (ל"א) אין אשה אלא ליופי. כמ"ש ע"ז (מ"ז) לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ. והאומרות אין אשה אלא לבנים, כמ"ש הפוסקים ללמוד הנצרך למעשה וכמ"ש ב"מ (קי"ד) בארבע לא מצינא. אבל לשם ממון הויין לו בנים שאינם מהוגנים, שאין מכוין להלכה כשעושה קרדום לחתוך, וזהו וד' עמו בעת לימודו שלמד לשם שמים. לכן הלכה כמותו בכ"מ:

פרק ח

עצם האדם הנפש. והגוף קנין לו. וקנין פחות ממנו. ממונו ונכסיו ויותר פחות חבריו וריעיו. וצריך שלימות כולם. וזה איזה חכם כו' גבור כו' עשיר כו' מכובד כו' שהוא שלימות ד"מ חלקי האדם. ואז"ל בנבואה על חכם גבור ועשיר שלימות הג' אבל שבינו לחבירו אינו בנביא שנבדל מהם והקדמונים שמוהו אמצעי בין אדם ומלאך ובמדרש (ילקוט משלי ו׳:ו׳) ע"פ לך אל נמלה. העולם הזה דומה לע"ש ועוה"ב לשבת מי שטרח בע"ש כו' ודומה ליבשה ולים ודומה לימות החמה וימות הגשמים ועולם הזה דומה לפרוזדור כו'. כנגד שלימות הנפש בחכמה עוה"ב דומה לטרקלין לפני מלכים יתייצב צריך חכם. ונגד שלימות הגוף עוה"ב דומה לשבת שהגוף שבת ממלאכה. ונגד הממון דומה לימות הגשמים. ונגד החברים דומה לים שאין לו חברים שם:

פרק ט

בספ"ג דפסחים (מ"ט:) גדולה שנאה ששונאין ע"ה כו' כמ"ש במד' (רבה תשא פמ"ג) בעגל שא' משה להקב"ה מה איכפת לך כו' עד"ש בריש זבחים (ג'.) לשם עולה פסול לשם חולין כשר דמינה מחריב בה דלא מינה לא מחריב. וכלום מתקנא חכם בחכם כו' ונשותיהם יותר מהם. כמו שאמרו ז"ל (עירובין י"ח) ויבן וגו' שנתן בינה יתירה באשה. ולכן שנה ופירש יותר מכולם:

פרק י

עולם הזה מעורב טוב ברע ורע בטוב ואין בו אחדות אלא כל דבר מורכב מב' הפכים. ולכן כולו הפך לבן טהור. והאומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום. ובסנהדרין כולם מחייבים זכאי. כי אין דבר שכולו רע ופושעי ישראל מלאים מצות. ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אבל לעתיד יהיה היחוד אמיתי וגר זאב כו' וצדקו לשון רז"ל (קידושין ל"ט:) לעולם שכולו ארוך כו' לעולם שכולו שבת כו' וזהו אין ב"ד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב ומעמיד מלך קשה. כי נקל להפך יחוד לחיוב אל ההיפך מלהפך המורכב אל צד אחד וכמו שאמרו ז"ל (זבחים ג) דמינה מחריב בה דלא מינה לא מחריב בה. וכירושלמי דתרומות (פ"ט) וכי משנת חסידים זו וכיוצא בכ"מ וכי תורה חדשה להם אלא שלהם חובה מה שאינו לכל אדם כי אין כל גורנו תרומה (ובמקום אחר ביארתי זה בכל דברי הזוה"ק והמקובלים שהם חובה גמורה לשרידים ולזולתם כל הפטור כו' נקרא הדיוט). ולכן כתבו המקובלים לעתיד הלכה כב"ש דהוא לחומרא ורצה להוסיף גזירות וחיובים לכל אחד וזהו לעתיד אבל בעולם הזה אין שייכים גדרים אלה אלא לשרידים. וזהו שאז"ל בפרק קמא דשבת (י"ז א') אותו יום קשה כיום שנעשה עגל. שחשבו שכולם קדושים וצריכים השראת שכינה במעשה ידיהם ומאחר שמשה איננו בקשו אמצעי אחר ביניהם ובאמת היה זה דרך מסוכן כמ"ש במקום אחר רק שחשבו שכולם קדושים ולא יטעו. ובאמת אינו כן וטעו הרבה וכן אותו יום כמ"ש ר"פ מי שהחשיך (קנ"ג ב'.) משל דרבי יהושע כו' והוא מקיאה שאין כל אדם זוכה להיות זכאי ואין כל עיסתו חלה:

פרק יא

תמותת רשע רעה, העבירה, רק אז"ל בשבת (נ"ה א') הללו צדיקים גמורים שלא מיחו לפניהן מי גלוי מיד כו'. אבל אם כבר מיחו והוכיחו מקצת ולא שמעו א"צ להוכיח האחרים דגם כן לא ישמעו ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וזהו ושונאי צדיק, כמ"ש בכתובות (ק"ה ב') האי דסני לי' משום דמוכח במלי דשמי' יאשמו על שלא מיחה ברשע, ולא יאשמו כל החוסים בו על זה:

פרק יב

ידוע שאין ללבנה אור משלה והיא גוף עכור רק מקבלת אור החמה ולכן אמרו שילהי שבת (קנ"ו א') האי מאן דבלבנה אכיל לאו דילי' כו' כמו הלבנה ופי' רש"י שם דחוק. וזהו פני משה כפני חמה שקיבל מעצמו אור פניו מד'. פני יהושע כפני לבנה שקיבל ממשה שסמך ידיו עליו. זקינים שבאותו דור אמרו אוי לאותה בושה כמו שאמרו (הובא בתוס' קידושין לו) דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפילו:

פרק יג

בן חכם ישמח אב. אבל האם אז"ל (קידושין מ) הני נשי במאי זכיין באקרויי בנייהו. ושמחה לא שייך אלא על תוספת טובה ע"ד אל תחזיק טובה כי לכך נוצרת. ובן כסיל לאב אין אלא העדר השמחה. אבל תוגת אמו שאין לה זכות:

פרק יד

היצר הרע אין מסית לאדם לעשות עבירה אלא לעשות מצוה שמייפה לו העבירה כאלו הוא מצוה שצריך לרדוף אחרי'. וזהו ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, ופשוטו שלא לחשוב כפשוטו דבר איוב למה לא מרחם אמות וגו' כי עתה שכבתי ואשקוט וגו' יחד אסירים שאננו וגו':

פרק טו

ג' עזין הן, ישראל באומות (ביצה כ"ה:) לכן יאי עניותא לישראל להתיש כח עזותן, אבל אמרו תורה מתשת כח עזותן. וזהו לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי (תהלים קי"ט.) או ע"ד מאמרו רבותינו ז"ל (שבת קי"א:) צורבא מרבנן לא מיעני, או יאמר כמו שאמרו ז"ל (עירובין מא:) עניות מעביר על דעת קונו כמ"ש לאו עניותא דגרמא (קידושין מ') שהובאו לידי נסיונות על ידי עניות. אבל הסגולה לזה אם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש:

פרק טז

אמרו פילוסופים הקדמונים כי רצון האדם רק לטוב, ומה שיפעול רע. מהם אמרו שהוא כפי הטוב שבו כמו שיגנוב למלאות ביתו כסף ורצונו רק לתכלית הטוב. ומהם אמרו שהוא טוב מדומה שזה מדמה שהוא טוב מה שאינו. ואריסטו השיג עליהם. אבל האמת כדבריהם וכדברי שניהם. זה בתחלה וזה בסוף כמו שאז"ל (ע"ז ו) לא עבדו ע"ז אלא להתיר עריות. ולבתר דאביקו כו' כמ"ש (יומא פ"ו:) עבר ושנה נעשית לו כהיתר. טוב מדומה וזה הוי מושכי העון וגו' חטאה, שבתחילה עון מזיד שיודע שרע רק בעבור מעט הטוב שבו שהוא שוא שבאמת אינו טוב כלל. אבל אחר כך חטאה. שוגג טוב מדומה בלי רע כלל. הוי האומרים לרע וגו' בתחילה אומרים כל רע מעורב בטוב וטוב ברע ויודעים שרע רק עושים כפי הטוב שבו. הוי חכמים וגו' כי דעת פילוסופים הנזכרים שאין מציאות באמת אלא לפי הרצון וכן טוב ורע לפי הרצון ולמי שמדומה טוב הוא טוב ונתנו החכמה וההכרה בטוב ורע לכל אדם. והוא נגד התורה. וזהו אחר כך הוי חכמים. ולפי שהם אחר כך שוגגים שאצלם מדומה לטוב דומה לשיכור שאה"ח אינו מחויב עונש על מה שעשה בשכרותו רק על מה שנשתכר. זהו הוי גבורים וגו'. מצדיקי רשע עקב שוחד. עקב הטוב שבו. ואחר כך צדקת צדיקים יסורו ממנו. שיחשבו שהפכו טוב גם בלא שוחד לפי שהטוב כפי הרצון ורצונו שאינו טוב:

פרק יז

תורה קדמה לעולם. הוא תורה שבכתב כתובה אש שחורה כו' שהוא בכל עולמות עליונים כפי ענינם אבל תורה שבעל פה אין שייכות אלא לישראל לכן לא נכתבה ולכן על פי הדברים כרתי ברית (שמות ל"ד) ואז"ל (שמ"ר פמ"ז) על דברים שבעל פה שהם ברית וקשר לישראל ביחוד. וזהו משאז"ל בפסיקתא (פתיחא איכה) כי מאסו תורת ד' צבאות זה תורה שבכתב מיוחסת לשם צבאות על צבאי צבאות שלו. ואמרי קדוש ישראל נאצו זה תורה שבעל פה כי מיוחסת למה שהוא קדוש ישראל:

פרק יח

לקות החמה כשיעמוד ירח בינה לארץ. ולקות לבנה כשיעמוד ארץ בינה לחמה. לכן כשלבנה לוקה סימן רע לישראל כי הרע המגיע לארץ ממנה עצמה וכן ישראל פרי מעלליהם יאכלו. אבל חמה לוקה סימן רע לאו"ה שגמול מעשיהם לעוה"ב ורע המגיע בעולם הזה כפי המערכת ואין הם הגורמים אלא ד"א או יאמר כי ליקוי לבנה גם בלבנה עצמה נעדר האור. וזהו סימן רע לישראל כמ"ש עמו אנכי בצרה וכשנחרב בית המקדש נתמעטה פמליא של מעלה. אבל ליקוי החמה העדר האור לרואים ולא בחמה. וזה סימן רע לאו"ה שהשפע במקומו בשלימות וחסר להם:

פרק יט

ד' מיני לקות לחמה. א' בכל לילה שהחמה פונה מאתנו. זהו אב"ד שמת ופנה זיוה. ולא נספד כהלכה להמשיך האור במקצת כמ"ש הקדמונים בהספד. ב' על ידי ענן מסך מבדיל, זהו נערה המאורסה צעקה ואין מושיע לה שהוא רבוי הזנות שמטמטם הלב מלקבל אור כמו שאמרו ז"ל וכמ"ש (ויקרא י"ח) את כל התועבות גו' ותטמא וגו' ונעשה מסך, ג' על ידי ירח שהוא יותר קרוב לשמש מקבל השפעה ממנו ואחיו להאיר ומבטל אור וזהו על שני אחים שנשפך דמם כאחד במחלוקתם זה עם זה, ד' על ידי הכתמים הנראים לחוזים, והוא הסתלקות האור בעצם המאיר, זהו משכב זכור שכתבו המקובלים גורם מניעת השפע בשכינה להשפיע כי חזרה שפע להמשפיע מדה כנגד מדה ולא לשכינה המקבלת השפעה ונעדר אור והשפעה בשכינה כ"י. או יהיה נגד ד' שלימות האדם (ע"ל סי' ח) הנפש, והגוף. וקניינו וזולתו, וכן ליקות החמה מה שהוא בעצם האור מכתמים. וזהו נגד הנפש עצם האור וזהו אב"ד שמת חסרון שלימות הנפש, ומה שהוא מן הארץ המקבלת השפעת האור שמפסקת בלילה נגד האור זהו נגד הגוף המקבל אורו מהנפש והעדירו זהו משכב זכור, ומה שמן היוצא מן הארץ והוא אד וענן וזהו קנינו יוצא ונמשך מן הגוף, וזה נערה המאורסה כו' כמש"ל סי' א' איזה עשיר השמח בחלקו וזה לא נסתפק בחלקו (ואשתו קנינו ומה שהוא מזולתו והוא הירח, וזהו על שני אחים העדר השלימות שבינו לזולתו (או ד' מיני הלקיות א' ברובו ככולו על ידי הירח ב' במקצתו על ידי כתמים ג' בכל העולה בלילה. ד' במקצת ועל ידי ענן דו"ק להקבלים:

פרק כ

שמואל רבתי פכ"ג. ג' שמות נקראו לאדם א' שקראו לו אביו ואמו בעת הלידה וא' שקרא לעצמו (כן העתיק הנוסחא בקהלת יעקב שורש י"ב) צדיק או רשע וא' שנכתב בספר תולדתו, חכם או טיפש כו', אין אנו יודעים איזה יקדם אם זה שקרא לעצמו או שקראו לו אבא ואימא בא שלמה ופירש ויום המות המיום הולדו, עד"ש (שבת קנ"ג) עשה דברים שיאמרו לאחר מטתך ומזכירים ביום המות שם עצמו:

פרק כא

בשבת (קנב) אר"ח בעניותי בתורה לא אכלתי ירקא, מצות שאפשר לעשותן על ידי אחרים ויכול כ"א לעשותן משום שגריר מושך זמן הרבה בעשייתם ומתבטל בין כך מת"ת בעתירותי כו' בארתרא דליעול ירקא ליעול בישרא וכורא, בשרא דתורה ללמוד וללמד:

פרק כב

בת פלוני לפלוני, ולא פלונית או בן פלוני, במחיר יין ע"פ ויאמרו נערי המלך משרתיו, שעל הרוב יצירת החתן קודם יצירת הכלה, ולא ידעתי למה, ולי נראה לפי שהאב זוכה לבתו בקדושי', או יאמר לפי שאמרו לעולם ישא בת טובים, והנושא אשה יבדוק כו'. מה שאין כן אשה בכל דהו ניחא לה, טב כו', (ולכן גם כן אין מכריזים לפני לידתה):

פרק כג

ואכלתם לחמכם לשובע, דלא תרוי ולא תחטא, שמא תאמר אם אין שלום אין כלום, דלא תרתח ולא תחטא. ת"ל ונתתי שלום וגו', או יאמר ע"ד שאמרו (גיטין ע) אכול שליש שאם תכעוס תעמוד על מלואך ואם לשובע אם אין שלום אין כלום ברכה בזה:

פרק כד

כשיתקבצו ב' שיעורים משוללים תהי' קבוצתם כמו כן משוללת. וזהו קשר רשעים אינו מן המנין. ואם יתקבצו חייבים ומשוללים אם המחייבים עודפים תהיה קבוצתם מחייבת זהו עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, וזהו במצרים ואת בתינו הציל. ואם המשוללים עודפים תהי' קבוצתם משוללת זהו ויתערבו בגוים וזהו בהדי הוצא לקי כרבא וכן בהתחברך לרשע. וזהו נתקללה ציון נתברכו שכיני' נתקללה בבל נתקללו שכיני':

פרק כה

נרפים הם. ממלאכה שאין מכבידים עליהם העול כ"כ. ע"כ אומרים נלכה נזבחה לאלקינו. כי קרבן בא לתודה על רבוי חסדיו במה שהרפו להם ממלאכתם. תכבד וגו' ולכן אל וגו' שקר. חנם שהרי לא אניחם. והמצרים לא ידעו שם ד' כמ"ש פרעה מי' ד' וגו' לכן אמר להם נרפים הם וגו' לאלקינו. ואחר כך נרפים אתם וגו' לד':

פרק כו

שמש ידע מבואו שהוא סימן לאו"ה שמונין לחמה עשו בנה הגדול כמו שאמרו ז"ל (סוכה כ"ט א') והם מתנהגים כסדר המערכה ומסודר יפה כל מה שקרה ויקרה. ירח סימן לישראל לא ידע מבואו שאין מזל לישראל והכל תלוי בזכות שהוא משתנה תמיד. ויש לירח גלגל בפני עצמו שמסבב בו ואותו גלגל תקוע בגלגל יוצא מרכז המסבב הארץ מה שאין כן בחמה שגלגלה היוצא מרכז מסבב הארץ פעמים קרוב פעמים רחוק. וכן או"ה פעם מצליחים פעם לא. אבל לישראל מלבד גלגלם סביב העולם להם סביב בפני עצמם באופן שגם כשגלגלם קרוב אפשר שהם בגלגל סיבובם רחוק וכן להיפך כי סבוב וגלגל מיוחד להם לבדם מלבד סבובם לארץ:

פרק כז

את האלקים ירא שס"ה מצות לא תעשה כמו שאמרו הקדמונים יראה ללא תעשה. ואת מצותיו שמור רמ"ח עשין. כי זה כל האדם רמ"ח איברין ושס"ה גידים, או יאמר ואת מצותיו שמור בלא לחקור טעמים כי זה כולל כל האדם מה שאין כן אם נדע טעמים אמר שלמה אני ארבה ולא וגו':

פרק כח

אוריין תליתאי. תורה שבכתב. והוא למי שלא חטא כמ"ש ולרשע וגו'. ולא זכה נעשית כו'. ב'. תורה שבעל פה. זהו (אף לרשע דהא צריך לדעת מה יעשה מה שאין כן תורה שבכתב דממנו אינו יודע מה לעשות) שלא יחטא שיביאו לידי מעשה והלומד ואינו מקיים כו'. ונסתר. לחכם ומבין וצדיק גמור שכבר מילא כריסו בשר ויין. לעמא תליתאי. בעלי ג' מדות. רחמנים. מכפר על מה שחטא כמ"ש (שבת קנ"א) כל המרחם מרחמין עליו מן השמים. ביישנים. שלא יחטא כמ"ש (נדרים כ) כל המתבייש לא במהרה כו'. גומלי חסדים. עוסק במצות כמו שאמרו ז"ל בכ"מ עביד מצותא ע"ז שזהו מצוה גדולה השכיח תמיד (וגדולה גמ"ח מן הצדקה). על ידי תליתאי משה רבינו ע"ה שזכה לג' כתרים והם נגד ג' דברים שהעולם קיים. זכרו תורת משה עבדי. והוא תורה שומרת שלא יחטא כמ"ש (ר"פ דאיכה רבתי ובירושלמי חגיגה פ"ח ה"ח) המאור שבה. שימש בז' ימי המילואים נגד. עבודה לכפר על מה שחטא כמ"ש (במדרש) לא לן בירושלים בחטא ויהי בישורין מלך נגד גמ"ח כמ"ש (משלי כ כ"ח) חסד ואמת ינצרו מלך וסעד בחסד כסאו. ביומא תליתאי. שבת. וכמ"ש (שבת קי"ח ב') אפילו עוע"ז כאנוש מוחלין. ואז"ל (שבת י"ב א') יכולה היא שתרחם. ואמרו (שם קנ"ו) האי מאן כו' וקדישא רבא יתקרי. ואמרו (ירושלמי שבת) לא נתנו שבתות אלא ללמוד תורה. שבת לד' כולו לד'. בירחא תליתאי. וכל חד תלתין יומין, תשובה על שחטא. ושלא יחטא. ותוספת קדושה, ע"ד שאמרו (יבמות קי"א) עד תלתין יומין מוקי אינש אנפשי' שפיר כו'. והי' בירח של תוספת קדושה וכבר הוא משולש שגמרו שנים הראשונים:

פרק כט

המקובלים כתבו דמדת יום זכר ומדת לילה נקיבה. ולכן בשחרית אמת בערבית אמונה והכל אחד. ובקרבן מנחה סימן כ"ו דלגבי יום תשש כחו. ולי נראה לפי שמקבלת אור הלבנה המושפעת מחמה ולכן יום זכר. וזה שאז"ל (פסחים ב' ב') עולם הזה דומה ללילה. שמתמצית או"ה ישראל שותים (ולכן ישראל נמשלו ללבנה ואו"ה לחמה) ועוה"ב ליום ולכן אמרו במדרש (תנחומא תשא) דכשלמד תורה שבכתב ידע שהוא יום, שבעל פה לילה. דתורה שבעל פה מקבלת ויוצאת מתורה שבכתב, וז"ש בטוא"ח סי' קל"ט תורת אמת זה תורה שבכתב דמדת יום אמת לשון זכר. וחיי עולם זו תורה שבעל פה דתורה קדמה לעולם. אבל תורה שבעל פה המיוחדת לישראל כמש"ל סי' י"ז תלוי' ומיוחדת בעולם:

פרק ל

דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא היינו דאהניא להו (ברכות ח') אף על גב דכתיב על האדמה. כמאמז"ל (מגילה כט) עתידים כל בתי כנסיות שבחו"ל שיקבעו בא"י, ועיין קרבן מנחה סי' רנ"ו:

פרק לא

כל דעביד רחמנא לטב (ברכות ס'), דבלאו הכי זה נהנה וזה לא חסר כופין על מדת סדום. ולפעמים לכפרת עונות וגם זה לטוב כמו הרופא מקיז דם ועושה חבורה. וזהו כל המחלה אשר שמתי במצרים. שהיו לדראון עולם על ידיהם. לא אשים עליך בדרך זה. כי אני ד' רופאך. באלה המכות:

פרק לב

פילוסופים קדמונים אמרו כי כי אין הנאה ומגונה וטוב ורע. וכל המציאות וכיוצא אלא לפי הדימוי שאם ידמה לאחד נאה הרי הוא נאה ואינם מציאות באמת לעצמם, ואריסטו הקשה עליהם כי אם כן יהיה שני הפכים בנושא אחד אם ידמהו ראובן נאה ושמעון מגונה, ואין זה קושיא. שזהו אלו היה הנאה ומגונה מציאות בפני עצמו היה קשה איך אפשר בנמצא שני הפכים כו' אבל כיון שאינו מציאות בפני עצמו כלל אלא בלב הרואה ומדמה אם כן אין ההפכים בנמצא אחד אלא בב' נושאים ראובן ושמעון, וזהו כל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא כמו שכפי קריאת האדם כן שמו באמת:

פרק לג

הבדל בין פתי לאויל ושאר שמותיו, שפתי משורש נפתה מאמין לכל דבר. ולכן נקרא ע"ז פתיות שאינה אלא ענין אמוני, מה שאין כן תוה"ק יש בה טעם ודעת למשכיל, וזהו מדוע פתיים מאמינים לכל דבר. תאהבו פתי. ולמה לא תקבעו אמונתכם בתורת אמת, ובזה השבתי לשואליי המדרש (שמות רבה פ' ג') ע"פ אנכי ד' אלקיך הה"ד פתי יאמין לכל דבר זה משה שכן בערביא קורין לנער פתיא. כי כל מדה רעה פעמים טובה כמו אכזריות באגג וכן מדת פתיות האמנה לכ"ד מדה גרועה אבל לפי שעה ההוא היתה טובה. כי אלו נגלה לאריסטו ודוגמתו. אלף ראיות היה מביא לו שאיננו ד'. אבל ההאמנה הפשוטה טובה. ומביא ראיתא שכן בערבי' כו' ולא אויל כי אינו אויל אבל זו מדתו מאמין לכל דבר:

פרק לד

הנה ערלה אזנם ולא יוכלו להקשיב גם אם ירצו והם כאנוסים, כי הנה דבר ד' היה להם לחרפה ולא יחפצו בה. כמו תחלתו אונס וסופו ברצון (כתובות נ"א) לאבוה דשמואל יצרא אלבשה וכן אז יצרא דע"ז כמו שאמר מנשה ובסוף גם רצון אונס רק העיקר על התחילת. או יאמר עד"ש (ירושלמי חגיגה פ"א) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו המאור שבה יחזירם למוטב. וכמ"ש (קידושין ל') בראתי יצר הרע תורה תבלין:

פרק לה

פלס (משלי ט״ז:ח׳.) הוא היחידי ששוקלין בו מעט והרבה בשוה. רק שהרבה שוקל יותר. וזהו נגד שכר העבירות. ומאזני משפט. מאזנים הם שכששוקלין הרבה צריך להניח בשני המשקולות הרבה ולמעט מעט. זהו נגד שכר מצות ע"ד שאמרו (ב"ב ע"ה) שכ"א נכוה מחופתו של חבירו:

פרק לו

במדבר סיני, מקום מסויים לכל, באוהל מועד. מקום מסויים לדור היודעים לבד, באחד לחדש השני זמן מסויים לכל, בשנה השנית לצאתם ממצרים מסויים לדור היודעים ועיין באור החיים:

פרק לז

לגולגלותם ובלוים לא נאמר לגולגלותם שנמנו קטנים מבן חדש בתוכם ואלו מנו הראשים לא היו נראים הקטנים לכך הוצרכו למנות גופים. ועיין בתפארת יהונתן לפי שכתבו תוס' (מנחות ל"ז) דבן שני ראשים לא שכיח שיחי' יותר מיב"ח דטריפה אינו חי. ובלוים הי' החשש. ועיין בגמ' ותוס' ס"פ הקומץ (מנחות ל"ז) דלא שכיח כלל בעולם הזה:

פרק לח

אלה שמות בני וגו' (במדבר ג׳:ג׳) שם שקראו להם אבא ואימא, אלה שמות הכהנים המשוחים וגו' שם שקראו לו אחרים. ושקראו לו בספר תולדות ברייתו כדאיתא במדרש (תנחומא ויקהל) ע"ל סי' כ' ומ"ש במקום אחר:

פרק לט

ובנים לא היו להם. ע"ד שאמרו (עירובין סז) מאן דמותיב מלה קמי רבי' אזיל בלא ולד. ובמדרש (תנחומא אחרי) לא מתו אלא שלא נשאו נשים, ע"ד שאמרו (בב"ק לח) ומה בשביל ב' פרידות טובות בתו של רבי כו' עאכו"כ, או יאמר דלא נסיבו דלא חזו מינייהו בנין דמעלי כמו שהאמת רק בהדי כבשי דרחמנא למ"ל. וכתבתי במקום אחר דזה תלי אי דרשינן טעמי דקרא וטעם פ"ו להוליד בנים עובדי ד' לא שייך בהדי כבשי כו'. והנה הם לא הורו רק לעצמם עשו מעשה וקרא כתיב כל מבקש ד' וגו'. רק אי דרשינן טעמא דקרא משום כבוד הרב גם זה אסור וממ"נ חייבים. וזהו לא מתו [ב"א] אלא כו':

פרק מ

(במדבר רבה פ"א) צדקתך כהררי אל. שמפרסם הזמן. משפטיך תהום רבה. שאין מפרסם הזמן, כי יום מוכן לטובה ולפורענות כמו האי מאן דאית לי' דינא כו' (תענית) וידעו ישראל בטוב ולא ידעו נכרים ברע כמו שאמרו (מגלה) בהמן ולא ידע שנולד, דלולא כן למה כתב הזמן שמת אלא דמזה נדע שנולד. או כמ"ש (איכה ג׳:ל״ח) מפי עליון לא תצא הרעות רק מניחם למזל ומערכת ישראל לרע. וא"כ ממילא נידע הזמן כפי חשבון המערכות מה שאין כן בטוב צריך להודיע:

פרק מא

שם במדרש, בג' דברים ניתנה תורה. באש. רמז לשלימות מחשבה ע"ד חזי דאת נורא. והוא בלב כמ"ש יצר לב האדם ואז"ל (ברכות ס"א) יושב על שתי מפתחי הלב. ונא' לא תתורו אחרי לבבכם, ליבא סרסורא. ובמים. רמז לשלימות הדבור יערוף כמטר לקחי. ובמדבר לשלימות המעשה הפקר כמדבר שכל זמן שקשור לצרכי העולם א"א שלימות המעשים וזה אוריין תליתאי לעמא תליתאי. כהנים בעבודתם מעשיהם ולוים בדוכנם דבור עיקר שירה בפה. וישראל במעמדן מחשבה קרבן קרב ועומד ע"ג כאלו אני וכו' על ידי תליתאי ג' מתנות נתנו. באר מים דיבור על ידי מרים ותען להם מרים וגו'. ענני כבוד, מניעות מעשה אויבים בחצים ובליסטראות על ידי אהרן כהן בעבודתו. מן מניעות רעב שאינו במעשה נגד משה איש האלהים כמ"ש בסוף המורה נבוכים ובפרקי הנהגת המתבודד שמחשבתו קשורה תמיד בד' גם בעסקו בעולם הזה וחזרו כולן על ידי משה שהי' שלם בשלשתן. ביום תליתאי לפרישה יום א' פרישה ממעשה, ב' מדבור, ג' ממחשבה. ועיין לעיל סי' כ"ח:

פרק מב

הביאו לי ספר יוחסין כדרך שבני מביאין (מדרש במדבר) כי ידע שיחטאו ועד"ש בשבת (פ"ט) פלגא עלי פלגא עלך. וה"ז כעין שאמר חכם אחד לבנו שלא ישא בת יחידה שאם יענו אבותי' ישארו עליו למשא:

פרק מג

עבר אדם ושנה כרבי (וזהו טעם מכניסין לכיפה כי תשובתו קשה כמ"ש ברמב"ם טעם קצת מכ"ד דברים המעכבים שאינו חושבם לאיסור) נעשית לו כהיתר. שאין היצר הרע צריך להסיתו ולכן היום אומר לו עשה כן ומחר עשה כך שא"צ להסיתו על של אתמול שכבר הוא אצלו היתר. ועיין בספר רב ייבא על פסוק החליק בעיניו למצוא עונו לשנוא מה שכתב ע"ז בשם הבע"ש ומה ששאלו ממתיבתא דרקיע והשיבו דברים שאינם להשמיען לרבים לפי דעתי:

פרק מד

כל דבר אחר התכלית כמו רופא המקיז דם נקרא רפואה אף על פי שהיא מכה לפי שתכליתה רפואה וזה שא' ז"ל פרק קמא דב"ב (י"ד:) רות היה לה אחרית טוב ולא קשה מאיוב כמו שהקשה תוס'. דבאיוב אין המכות גורמים לטוב וא"כ הם רע. מה שאין כן ברות צורך הרעב כדי שיצאו שדה מואב כדי שיקחו מואביות וימותו ואחר כך יבמה בועז ויצא משיח, וזהו דאר"י למה נקרא שמה רות כו' דמלידה מוכנת לכך והי' צריך כל הצרות לתכלית ההוא דא"א בע"א:

פרק מה

תורה תחילתה גמ"ח ויעש לאדם וגו' וסופה כמ"ש בשבת (ל"א.) אידך פירושא הוא. ובמדרש (קדושים) ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול. וזהו שקורין רות בעצרת כמ"ש במדרש (רות ב') מגילה זו שאין בה כו' להודיעך כחן של גמ"ח. והדר"א כתב הטעם דתחלת קציר שעורים בשבועות ולא ראה המדרש דבקציר העומר הכתוב מדבר שהוא בניסן ובסדור רי"ע כ' דכלות קציר חטים הוא שבועות. וגם כן ליתא מהמד' (רות ה') שבנתיים ג' חדשים וא"כ הוא בתמוז:

פרק מו

בימי שפוט השופטים כדרז"ל ששפטו כו' וכולם רשעים לכן ויהי רעב. בא"י לבד ובחוץ לארץ שובע ולא שתו או"ה מתמצית ישראל. וילך איש מבית לחם. כי הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה כמ"ש (ע"ז ח') יושבי חו"ל עובדי ע"ז בטהרה כו' שמתחברים לרשעים וכתיב בהתחברך. אבל כיון שגם בא"י רשעים סבר דשרי (ועיין בתה"ד כה"ג טעם דא"צ לילך לא"י לגור, שלא להשתקע אלא לגור אבל בניו מחלון כו' ודרז"ל (מדרש רות ב') למה נקרא שמן יואש ושרף שנתייאשו מן הגאולה. לפי שנשאו נשים שם ואמרו (כתובות ק"י) דהכל מעלין לא"י זהו ישראלית אבל נכרית א"י לכופה וע"כ דעתן להשתקע ונתייאשו כו'. ויהיו שם כעשר שנים כמ"ש ביבמות (ס"ד.) שהתה י' שנים ולא ילדה עון חו"ל גורם ורמז להם ולא נרמזו לשוב לכן מתו:

פרק מז

במדרש (רות ב') ותשאר היא ושני בני' כשירי מנחות דהט"ז כתב ביו"ד (סי' מ"ג) שירים אינו אלא פחות מחציו והקשיתי עליו משירי מנחות דרק קומץ קרב וגם כאן רק הוא מת ואמר ותשאר עז"א כשירי כו'. או יאמר דאלימלך צדיק גמור ומיתתו מכפרת עליהם כקומץ מכפר. מה שאין כן מיתת מחלון וכליון דאינם כקומץ:

פרק מח

כי שמעה וגו' מהרוכלים המחזירין בעיירות. י"ל כמ"ש בב"ק (פב א) רוכלין מחזירין בעיירות למכור תכשיטי נשים שלא תתגנו. ואמרו (תענית) אסור לשמש מטתו בשני רעבון:

פרק מט

ותלכנה בדרך. שהלכו ביו"ט. (מדרש רות) דהי' קשה לו מה צורך אמור לשוב אל ארץ יהודא. רק דהלכו ביו"ט וכתב באגרת שמואל דלצורך מצוה שרי וזהו לשוב וגו' דלצורך מצוה לכך שרי:

פרק נ

ועמדי שמחלו לה כתובתן (שם) פירוש במתנות כהונה שהיא היתה ערבת ודחוק אלא נראה דהא חלקת השדה נשאר לנעמי ונעמי לא נשבעה על כתובתה וירשו מחלון וכליון והם לא הוצרכו לישבע דהא יש במדרש (שם) שלא פגע בעל הרחמים בנפשות ומתחילה נדלדלו (ואולי חלקת השדה שוה יותר מכתובת נעמי) וזהו שויתרו לה. ולכן בועז שלא ידע מזה אמר חלקת השדה מנעמי ומרות כי שניהם לא נשבעו ולא ידע שנדלדלו:

פרק נא

העוד לי בנים, כי בודקין לאשה שמא נתגיירה מאהבת איש וזהו ותרא כי מתאמצת. שאדרבה תאוות לבה לחזור רק מתאמצת לכוף יצרה ע"ד שאמרו (ברכות לב ב) (ג')[ד'] דברים צריכים חיזוק חזק ואמץ לכן קיבלתה. ובמדרש ג' פעמים שבנה נגד ג' פעמים שדוחין הגר. עיין ביורה דיעה סוף סימן רס"ח ומחמת פחד לא שייך בהו בארץ מואב רק מאהבה והם ג' מיני אהבות שזכר שם אהבת ממון ואהבת שררה ואהבת איש ורוח שלא נתגיירה מחמתן זכתה לשלשתן בבועז:

פרק נב

ורות המואבי' כלתה עמה השבה עלי' לא שייך השבה אלא הבאה. רק עוצם צדקתה עמה שוה לה והשבה כאלו היתה מלידה מבטן ישראלית והוא שבה וגו'. וכן הנער מקוצרים סיפר בשבחה השבה וגו'. ויותר נכון על פי דברי ילקוט ראובני פ' וישב בשם ס' התמונה דרות נשמה ישראלית רק לחטא נתגלגלה במואבי':

פרק נג

בילקוט משכורתך שלימה. שלמה עתיד לצאת ממך. כי אז"ל (יבמות מ"ח:) אשר באת. אשר מיהרת דצעירה איחרה עד נעמה העמונית, ומרחבעם והלאה. שניהם זוכים. אבל אשר באת ומיהרת שלמה לצאת ממך בלבד ורצה לומר עד שלמה:

פרק נד

נשיאות ראש דבני ישראל שיטלו חלק בארץ במניינם. לכך בבני לוי נאמר רק פקוד אבל אחר כך אמר בבני קהת נשא נשיאות ראש הריבוי כ"כ מבני ל' עד בן חדש יותר מב' פעמים ואמר נשא ראש בני גרשון גם הם אף על פי שאין מרובים כבני קהת מכל מקום גם הם בכלל נשיאות ראש שנתרבו קרוב לב' פעמים, אבל בני מררי שלא נתרבו אפילו פעם אחת לא נאמר נשא. ובאמת צ"ע איך מבן ל' עד בן חדש לא נתרבו אפילו פ"א והלא כולם נשואים ואם רק כל אחד הוליד אחד יש כופל. מיהו בני לוי שלא היו מעונים במצרים לא היו בכלל ברכה דרק כאשר יענו כתיב:

פרק נה

למשפחותם שנטלו חלקם בארץ לפי המשפחות לכך קודם ללבית אבותם. מה שאין כן בפקוד בני לוי דלא נטלו חלק הקדים לבית אבותם אבל בפקודת מבן ל' לעבודה היו לפי המשפחות לכך למשפחותם לבית אבותם אבל בני גרשון שנא' לצבוא צבא וגו' לעבוד ולמשא שעבודם קשה משל כולם והם מעוטי המספר ובהכרח איש אחיו יעזורו לא לפי משפחות לכך לבית אבותם למשפחותם:

פרק נו

אם אתה מעכב מתנות כהונה חייך תצטרך לו באשתך סוטה (מדרש נשא)כי אמרו (סוטה ג':)זנותא בביתא כי קרי' כו' ודאיתתא, וא"כ ייראה לזנות שירגיש שיעני. אבל אם מעכב מתנות כהונה דבעון זה קדשיו לו יהיו דמתמוטט אם כן אין יריאה:

פרק נז

כי תשטה. שנכנס רוח שטות ואחר כך ומעלה בו מעל כמש"ל סי' ט"ז וכן כאן מתחילה טועה וחושבת שאינו מעל ואחר כך ומעלה. וכן גם מזדים חשוך שפי' רז"ל ממזידים ומזיד היינו שמשיאו היצר הרע דבכה"ג מותר, ופושע הוא שיודע רבונו ומתכוין למרוד. וזהו מזדים חשוך ממילא ונקיתי מפשע רב:

פרק נח

כד פתח רצה לומר בסוטה (סוטה ב') הוי קשה לי' הסמיכות למתנות כהונה. אמר אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו. והוא עיכב מתנות כהונה אף דאחר ימלא פיהו חצץ דקדשיו לו יהיו. כן אשתו תשטה למלאות תאותה אף דאחר כך וצבתה בטנה כפי מעשיו:

פרק נט

כמה נימין בכינור שבעה (ערכין יג) ככל עניני עולם הזה ז' ימים בשבוע. ז' שנים בשמיטה, ז' שמיטות ביובל כנגד ז' ימי הבנין. כי העולם היה חסר שבת. ולימות המשיח שמונה. ויתוסף בינה שהוא יובל תרעא דחירו. וכן ימות המשיח נגד יובל שהוא מז' שנים השמינים. ועדיין הוא חסר ואינו בשלימות, אבל לעתיד לבוא עשרה נגד כל העשרה מאמרות שאז בתכלית השלימות וידוע י' הוא מספר שלם:

פרק ס

בשילהי מכות שס"ה לא תעשה נגד ימות החמה ורמ"ח עשין נגד איבריו. כי א"א לגוף בלא אכילה כמו שאמרו ז"ל וכמ"ש במקום אחר וזהו מעשה המצוה ואין די במניעת המזיק. אבל ימות החמה נבראו קודם בריאת אדם ושלימים היה גם כן אז רק שלא יקלקל לכך לא תעשה נגד ימות החמה ועיין תפארת ישראל פ"ד:

פרק סא

בברכת התורה מוסיפין הערב נא שאינו בכל ברכת המצות כי הבחירה לאדם ואיך שייך תפילה רק הא יצר לב וגו' וכמ"ש ואתה הסיבות וגו' רק הא ברא תורה תבלין וזהו בשאר מצות, אבל בלימוד תורה אם מסיתו היצר הרע ע"ז גופה שלא לקיים מה יש תבלין לכך שפיר מועלת התפילה הערב נא. וזהו שאמרו ז"ל בנדרים (פא) על מה אבדה וגו' שלא ברכו בתורה תחילה. כי יצרא דעבירה היה אז כמ"ש מנשה בפ' חלק. והרי נאמר לא אמחה כי יצר וגו' רק למה לא עסקו בתורה תבלין רק גם ע"ז היה יצר הרע ומאסו תורתו ולמה יענשו. רק על שלא בירכו כשאירע איזה פעם שקראו דבור מה"ת. וזהו גם כן ת"ח אין בניהם ת"ח שהאב זוכה לבנו בחכמה אף דבחירה ביד אדם רק מברכת הערב וגו' וצאצאינו כנ"ל וזהו על שלא בירכו כו' הערב וגו' כנ"ל:

פרק סב

כמתאוננים ואומרים כל אחד רע רע (זה היה התאוננותם) באזני ה'. שלא בפועל כי בושו רק נגלה לד' הבוחן לבות. ועל מחשבה אין מעניש רק סילוק השגחה יש וממילא ותבער (ולא ויבער) אש ד' כל העמוד לא נסתלק שהוא בזכות אהרן רק האש ליהטה וגם זה רק בקצה. או במוקצים והיו ראוים למיתה בלא"ה. או קצינים שנתחייבו מיתה ממתן תורה כדפירש"י. ועד הנה הגינה השגחתו ועכשיו נאכלו:

פרק סג

חנם בלא מצות. כי המן בנס ומנכין מזכיות. מה שאין כן במצרים היה מאכל טבעי שהוא חנם. וזהו עתה נפשינו (דוקא) יבישה, ע"ד קטונתי מכל החסדים ובקשו בשר אף דגם כן דרך נס רק מוקטן שהנס רק בהבאה ולא בגוף המאכל:

פרק סד

למה הרעות לעבדך. כי תאמר אלי שאהו וגו'. ולמה לא מצאתי חן. מאחר שהרעות לי שתשים משא כל העם כולם צדיקים ורשעים המבקשים ואתה לא עשית כן. כי הנה מאין וגו' ולא אוכל וגו' לא האמניתני ע"ד שאוכל וגו' ושיהיה לי בשר. אם ככה את עושה. שאהי' נושא משאם ולא של כל העם ל"י דייקא מדרגתי שלא אוכל למלאות מבוקשת רשעים. כי המן בזכות משה איש האלהים לחם שמלאכי השרת אוכלים לא בשר אבל חן שפיר מצאתי. אם כן הרגני אם מצאתי וגו' ואל וגו' לזה אמר לו ונשאו אתך וגו' ובזכותם שפיר יוכל להיות בשר. ויאמר משה וגו' אשר אנכי בקרבו וגו' לב העם ועצמותו שהרי תאציל מרוחי על הזקינים. ואיך אמרת בשר וגו'. והשיב שגם שנאצלים מרוחו של משה לא תקצר יד ד' ליתן על ידיהם:

פרק סה

את הקישואים וגו' אולי היה נהוג אז בהם לתקן הדגים כמו עכשיו עם בצלים וכרפס לכן לא אמר ואת. ומכאן כמ"ש ראב"ע שמיני ע"פ מבשרם לא תאכלו דדגים בכלל בשר לכן זכרו הדגים. וכן אמר משה אחר כך אם את כל דגי וגו' אף שבקשו בשר ויעוין מ"ש במקום אחר ע"ד ראב"ע:

פרק סו

שכר עבירה עבירה, ע"ד שאמרו (שבת ק"ה) דרכו של יצר הרע היום אומר וכו' ועבירה גוררת עבירה וכל עבירה גוררת דוגמתה ממינה ולכן לא תרוי בתאות אכילה ולא תחטא בתאות עריות. וזהו העם המתאוים לבשר בוכים אחר כך למשפחותיו על עסקי עריות. איש לפתח אהלו. שאין פתחי אהליהם מכוונים לצניעות שלא יזנו ועל זה בכו:

פרק סז

מתפלל שתים אחת בכניסתו ואחת ביציאתו (ברכות כ"ח) פירש הרמב"ם בפי' המשנה ביציאתו הודאה ולכאורה פירוש רש"י מתיישב יותר על לשון מתפלל. ונראה דהוי קשה לי' בדברי בן עזאי דנקט נותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא. איפכא הו"ל למימר דהצעקה קודמת. אבל לפי' הרמב"ם ניחא דתרתי דמוסיף בן עזאי את"ק כך סידרן הודאה ואחר כך צעקה. ולפירש"י אפשר לומר משום דבאמירה בכ"א לא משכחת לה אלא הודאה קודמת אחר כניסה, שוב מצאתי בספר שתי הלחם בהקדמה בזה ע"ש:

פרק סח

כל המדות רעות לפעמים טובות כידוע וכתבו מחברים דגאוה טוב נגד רשעים שלא להכנעות לפניהם למשוך אחריהם. וזהו התרגום יהונתן. כד חמא משה ענותנותי' דיהושע קרא משה להושע בר נון יהושע, כמו שדרשו רז"ל יה יושיעך כו' שלא יכנע להם מענותנותי':

פרק סט

למטה יוסף למטה מנשה. ולא אמר כן במטה אפרים כי מטה אפרים דיו ביחוס עצמו שלשבטו יהושע בן נון. או לפי שאיחר מנשה מאפרים הרבה וגם אחר בנימין עם שבדגלים קדמו ושלא נחשוב גריעותו לכן יחסו ליוסף:

פרק ע

ומה הארץ אשר הוא יושב. הוא המיושבת והם העיירות הטובה לישיבה כמ"ש באלישע, אבל ומה הארץ דאחר כך הוא שדות. והארץ הראשון הוא על כלל המדינה. היש בה עץ כי ידוע טוב הפירות בארץ חמה וטוב העצים בארץ קרה ולארץ ישראל ב' המעלות:

פרק עא

ה' צילך. ידוע הצל הולך ומתקצר עד חצי היום שאז מתקצר בתכלית וחוזר ומתארך למעלה מעלה. וכן ישראל כשיורדים לדיוטא התחתונה עולין. וזהו סר צילם כי או"ה הולכים ומתקצרים עד הסוף ואין חוזרין להתארך כלל שהוא בחינת צל. או יאמר ע"ד שאמרו להסתכל בצל בהושענא רבה. וכן ל' יום קודם מיתה נסתלק הצל, לחמנו הם י"ל דקאי אחלב ודבש הוא לחמנו ואנו נאכלם ולא נירא מע"ה שימנעוני:

פרק עב

סלחתי אבל רק כדבריך שאמרת וכאשר נשאתה לעם וגו' ממצרים. והוא שמחל על העגל והיינו שלא העניש בבת אחת לא לגמרי. ע"ד זה עכשיו לא אעניש במהרה בימינו אמן. אבל אולם וגו' שאענישם סירוגין. וימלא וגו' הארץ. מאמר מהמוסגר וההמשך חי אני כי כל וגו' רק שלא תאמר שיאמרו מבלי יכולת וגו' לזה אמר בזה אין חשש כי וימלא וגו':

פרק עג

בבא בתרא דף קי"ט שמעון השקמוני מתלמידי ר' עקיבא כו' יודע היה משה שהמקושש במיתה כו' דייק מתלמידי ר"ע דר"ע לטעמיה בשבת (צ"ו:) מקושש זה צלפחד. ולא חש, התורה כיסתו ואתה מגלו. דסבר לשם שמים נתכוין וע"כ דידע דימיתוהו ואם מקושש ידע ע"כ גם משה. דאי רבי לא שנה כו'. ובשבת שם עקיבא בן כך וב"כ אתה עתיד ליתן את הדין. דייק עקיבא דאי לשם שמים נתכוין ניחא רק ר"ע אומר בספרק קמא דמכות (ז'.) לא היה אדם נהרג ע"ש בתוס' במחללי שבתות דילמא טריפה והוי עדות שאי אתה יכול להזימה והקשה מהרש"א הא היכי דא"א לא חיישינן למיעוטא. וי"ל דאפשר לקיומי קרא כמ"ש טריפה שהרג בב"ד חייב. רק מקושש דכתיב ויקריבו וגו' שלא בב"ד אמאי נהרג וצ"ל הוראת שעה כדרך שאמרו הרא"ם פ' ויקהל ע"ש. וא"כ א"א לומר לשם שמים נתכוין דמנא ידע שיעשו הוראת שעה וזהו עקיבא לשיטתך ב"כ וב"כ כו':

פרק עד

פני משה כפני חמה שאורו מעצמותו ולכך אינו חסר לעולם, וכן משה רבינו ע"ה אף שחטאו ישראל בעגל. ואעשה אותך לגוי גדול. פני יהושע כפני לבנה אורו מזולתו. לכן פעם חסר פעם מלא. וכן יהושע בחטא ישראל כשראה מלאך נפל על פניו. (וכן כל צדיק הדור זולת משה עון הדור פוגם בו כמ"ש (סנהדרין) ראוי כו' אלא שאין דורו כו' וזהו פרנס לפי הדור) ואז"ל (נדרים ל') שמש וירח עמד זבולה אם אתה עושה דין לבן עמרם כו' שמש משה רבינו ע"ה. וירח יהושע כמ"ש הראב"ע דבני ראובן חלקו אבכורה שניתנה ליוסף בשביל יהושע משרת משה ע"ש:

פרק עה

ענין וראיתם אותם וזכרתם וגו' דתכלת דומה לרקיע וכתבו מחברים דהסתכלות ברקיע מביא ליראה כמ"ש כי אראה שמיך. ונאמר למען תהי' יראתו ע"פ לבלתי תחטאו. ולכן חוט א' תכלת כמו בכל העולם בני עלי' והם מועטים. כן בעולם קטן מלך זמן וכסיל ואיש מסכן וחכם. ע"ד שאמרו (שבת לב) אפילו תתקצ"ט באותו מלאך כו' ורק חוט א' של תכלת. וזה שאמרו בקרח נטל טלית שכולה תכלת כו' כי היה סבור דעדה כולם קדושים. ולכן נטל טלית שכולה תכלת ואמר זו פוטרת כו' והאמת אינו כן דאין כולו קודש כמש"ל אות י':

פרק עו

במדרש קרח ס"ת שיש בה רע"ח פרשיות (אולי ט"ס וצ"ל רפ"ט פרשיות ורצה לומר הפתוחות זולת שמע, ולכן אמר פרשה א' שבמזוזה היינו שמע. דוהי' אם שמוע סתומה), דידע אולי משה ואהרן קדושים עוד יותר רק סבר בהצטרפות כל ישראל עדיפא מיני'. וכן בתורה אף דשמע פרשה שיש בה יחוד וקבול עול מ"ש דלכך עדיפא כמ"ש בפ"ב דברכות (יד) מכל מקום ס"ת כולה שיש בה כו' עדיף עוד יותר. אבל האמת אינו כן דרק אשר יבחר ד' יקריב:

פרק עז

ענין בני הנביאים. כי אף מי שראוי לנבואה ורוח הקודש אינו מקבל אלא על ידי גדול הדור וכמ"ש בזקינים ואצלתי מן הרוח אשר עליך, וחשב קרח מה שאין כל הדור נביאים ובעלי רוח הקודש מיכולת משה להשפיע להם, והנה לפעמים נאמר השוכן אתם ופעם בתוכם רק בנביאים ובעלי רוח הקודש אתם אבל כלל ישראל ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וזהו רב לכם כי כל העדה כולם קדושים. ועם כל זה בתוכם ד' ולא אתם שמנעתם הכבוד מהם להשפיע גם כן עליהם כדי להגדיל כבודכם ומדוע עוד תתנשאו וגו':

פרק עח

על ג' דברים חלק קרח, נשיאות אלצפן. ומלוכת משה. וכהונת אהרן. וזהו את אשר לו למלך דשייך לו שהוא מלך המלכים אבל לא שייך והקריב דמשה רבינו ע"ה כבר קרוב ועומד טרם מלוכתו ולא אמר הקדוש מענותנותו. ואת הקדוש אלצפן דנשיאות תליא בקדושה. והקרוב כבר מיד שנתקדש בקדושת מעשיו הוא קרוב ועומד. ואת אשר יבחר. כהונה דבבחירה תליא אפילו כהן ע"ה הוא כהן לכל דיני כהונה ולא ישראל ת"ח וקדוש, יקריב דאינו קרוב ועומד רק כאשר יבחר יקריב:

פרק עט

הנועדים על ד' ואהרן מה הוא וגו'. כיון שאינם מסתפקים בגדולתם ותבקשו עוד יותר אם כן גדולת אהרן שהוא כהונה מה היא נחשב שתלינו עליו ותסתפקו בו. התלוננו על ד' שתהיו כד' מושלי עולמות שזהו גדולה יתירה כדרך שאמר ההוא גברא ימ"ש שתעשינו אלוק כו':

תוכן העניינים

קומץ המנחה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה