קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
תמיד
פרק א משנה א
פתיחה:
ד"ה הביא וכו'. ומזל"ן שכל המסכתות שקדמו לאלו עניינם הלכות ודינין של הקדשים והקרבנות המצוויים לנו מימות משה רבינו ע"ה, אבל אלו השתי מסכתות מיוסדות על סדר הבית שנבנה בימי שלמה ועזרא וזה היה זמן רב אחר צווי הקרבנות והמנחות ולכן אחרה:
משנה א:
ופרחי. עיין מה שכתבתי בסנהדרין פרק הנשרפין משנה ו':
הרע"ב ד"ה כסתו וכו'. ה"ג תוס' בעבודה זרה דף ס"ה א' ד"ה ה"ג, לאפוקי פירוש המפרש (כה,ב) שגורס איש כסותו שהרי בגדיו היה נותנם תחת ראשו כדתנן בסמוך:
תי"ט ד"ה ירד וכו' - לפי' רש"י וכו'. דאלו לתוס' (מגילה כ,א) והראב"ד (הל' מקוואות פ"א ה"ו) לא קשיא מידי, דההיא טבילה דמגילה לא איירי בטבילות אדם אלא בטבילת אזוב להזות:
פרק א משנה ב
הרע"ב ד"ה מקרות וכו' - כהן וכו'. בפרק ג' משנה ח' פירש הר"ב שהוא גביני כרוז שהיה קולו נשמע עד יריחו:
תי"ט ד"ה יבא וכו' - מטילין וכו'. ביומא דף כ"ה א' הקשו תוס' (ד"ה והא) אמאי לא היו מפייסין בעזרה עצמה דקדישא טפי. ואומר ר"ת כיון דנוטל מצנפתו של אחד מהן גנאי היה לעמוד בלא מצנפת בעזרה. אי נמי דכיון שהיו עומדין בעגולה היה אחורי קצתם אל היכל ה':
המפרש וכו'. וקלסיה בעל ברכת הזבח (כו,ב) משום דמסדר המשנה משמע כן:
פרק א משנה ג
נטל. מתחת טבלא של שיש, כדאיתא פרק א' דמדות משנה ט':
הרע"ב ד"ה פשפש, - פתח וכו'. לפי שלא רוצים לפתוח שער העזרה עד זמן שעות עבודת התמיד שהיה יום, כן כתב המפרש:
תי"ט סד"ה העמידו וכו' - לרבוכה וכו'. ומסיים המפרש (כח,ב), וכשמגיע זמן הקטרתם [של חביתים] לאחר שיקריבו איברי תמיד יקטיר כמו כן את החביתין, ע"כ. ובהא דייקינן מתניתין דקתני העמידו עושי חביתים לעשות חביתים, פי' שהיו עומדים שם וממתינים עד שיגיע הזמן הראוי לעשות חביתין:
פרק א משנה ד
לתרום. דוק לשון המשנה דקתני לתרום את המזבח ולא קתני לתרום סתם, לפי שבשעת ההרמה עדיין שם גחלים על הדשן, כדתנן לקמן מן המאוכלות הפנימיות, ולכך תני לתרום את המזבח. ומשום הכי (ויקרא ו,ג) והרים את הדשן נסמך אל אשר תאכל האש, פי' שעדיין האש תאכל, ולכן לא נאמר אשר אכלה האש. והא דתנן לתרום את המזבח ולא תני לתרום מן המזבח, היינו לפי שזאת התרומה היא כשאר תרומות שהיא דוקא אסורה בהנאה ושאר הדשן הותר להוציאו לחוץ והיא חולין, כדכתב הראב"ד סוף פרק ב' דהלכות תמידין, והכסף משנה הסביר פנים לסברתו, ע"ע:
הוא. נראה דרומז למה שכתב המפרש (כח,א) וכדהביאו התי"ט, אף על פי שהוא יודע בדבר וכו', והיינו דתנן הוא יתרום את המזבח, פי' ודאי שהוא מוכן ולמוד בדינין הצריכין, ואף על פי כן הם אומרים לו וכו' להזהירו שלא ישכח:
המחתה. אף על פי שכבר נפקו כלי העזרה וראו כל הכלים במקומם. ואם תאמר מה צורך להודעה זו, י"ל דשמא זה שזכה בתרומת הדשן לא סבב מאותו הצד ומקצוע ששם היתה המחתה מונחת, שהרי אלו הולכים באכסדרה דרך המזרח וכו', לכן אותם שבדקו אותו הצד היו יודעים מקום המחתה, וזהו לשון והרי:
המאוכלות. כתב הריטב"א בפרק קמא דיומא (כ,ב ד"ה אלא), שלא היה חותה מהגחלים שנעשו מן העצים שבמערכה אלא דוקא מהגחלים של האיברים שנשרפו כמש"ה אשר תאכל האש את העולה אלמא שמהגחלים שנעשו מאיברי העולה היה חותה ויש לזה ראיה גדולה מהגמרא, עכ"ל:
תי"ט ד"ה אין וכו' - הכי נמי וכו'. קשה דמאי איריא משום חשיבות בין האולם לכבש, תיפוק ליה דתמן עזרת כהנים ותנן פרק קמא דכלים משנה ח' דאין נכנסים לשם אלא ישראל בשעת צרכיהם וכו'. וכי תימא דשאני כהנים, מנא לן דדוקא בשעת עבודה ואנן תנן (שם מ"ט), אין בעלי מומין נכנסים לשם הא בריאים מותרים:
ד"ה ולא וכו' - ונ"ל שר"ל וכו'. ולי נראה שר"ל אם היה אחר הולך עמו יכול להוליך נר בידו להאיר לו, אבל כשהוא יחידי נכון הוא שיהיו שתי ידיו פנויות לעשות עבודתו בזריזות ולא תהיה דעתו על הנר: ד"ה מוכני וכו'. במוסף הערוך ערך מכן כתוב וז"ל, אמר בנימין פי' בלשון יוני ורומי מעשה ערמנות עוזר לעשות דבר מה בקלות ובפרט להניע כובד גדול, ע"כ:
יהיה כמסתפק וכו'. אין זה דוחק לפרש שני פרושים. ועוד בעל כרחו לומר כך, שהרי בכאן כתב שהמוכני לא נתקדש, ואם כן למה היו משקעין אותו שהרי מימיו לא נפסלין בלינה הואיל ולא נתקדש. ובפרק ג' דיומא כתב הרמב"ם וז"ל, הכיור מכלל כלי שרת וכשהיו בו מים נתקדשו ונפסלו בלינה וכו' וזה [בן קטין] עשה כלי סביב לכיור והיו בו המים תמיד והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ואותו הכלי היה נקרא מוכני, ע"כ:
פרק ג משנה ח
היו מריחים. אפילו לכתחילה, משום דהא דקיימא לן פרק ב' דפסחים כ"ו א' דיש איסור בריח, היינו קודם שתעלה תמרותו אבל אחר
שנעשית מצותו אין בו איסור. ואם תמצי לומר דמעילה הוא דליכא אבל איסור איכא כדמשמע התם, י"ל דאפילו לרבא דאסר (שם כה,ב) לא אפשר וקא מכוין היינו דווקא במה שאסור מן התורה, וכן מוכח ממה שכתב התוס' במסכת יומא (לט,ב) גבי כלות שבירושלים לא היו צריכות להתבשם מריח הקטורת, דאסיקו דאין אסור אלא להתקרב לעזרה כדי להריח יותר ומשום דהוי אפשר ומכוין, אבל ברחוקות מן העזרה ליכא איסור אף על גב דמכווני לכך, דודאי כיון דאינן מתבשמות בבשמים אחרים הוה ליה מכוין, ואי הוה לא אפשר ולא מכוין היה להם לתוס' לומר כן, וכל שכן בריחו דודאי היה אחר שנעשה מצותו:
הרע"ב ד"ה מיריחו וכו' - ומירושלים וכו'. והא דתניא ביומא דף ל"ט ב', וציר דלתות ההיכל נשמע בשמונה תחומי שבת דבציר טובא מעשר
פרסאות, תירץ הריטב"א (שם), דהתם איירי בקול ציר הדלתות והכא בקול הדלתות עצמן. אי נמי הכא בזמן הנס והתם שלא בזמן הנס:
תי"ט ד"ה קול של כ"ג וכו' - אבל וכו'. הבל שאין בו ממש, כי הקצור קצרה יד ה' לתת כח בקולו ביום המקודש, והרי האר"י זלה"ה אומר בפירוש כי השם היה יוצא מאליו מפי הכהן גדול, ומשום הכי (שמות כ,כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי, ולא נאמר אשר תזכיר:
[הגה. נראה לי דדיוק של המשנה שהביא התי"ט מבשעה שהוא מזכיר השם מסייע לדברי האר"י דר"ל אף שלא היה לכהן קול גדול נשמע השם מעצמו, וק"ל.]:
פרק ה משנה א
תי"ט ד"ה מוסיפין וכו'. נראה לי דאף על גב דלית בה שם ומלכות שפיר קרי ליה ברכה למשמר היוצא, שר"ל שהיו מברכין אותו, ולא גרע מברכת כהנים דלא היו מברכין שום ברכה אלא אומרים הפסוקים לברך בהם את ישראל:
פרק ה משנה ד
תי"ט ד"ה בתוכו וכו'. לא נציית להאי כללא, דודאי לא אמרו הראב"ע, והלא השמש יש בו רוח חיים ונמצא זכר ונקבה, וכל שכן דאי
איתיה להאי כללא ורצה לומר שכך היא דרכה של תורה וכפי' רש"י בפסוק (בראשית לב,ט) המחנה האחת והכהו, אבל שמה שבתורה נקרא בלשון נקבה שנוכל אנו לעשותו זכר, אלא האמת הוא שלשון חכמים לחוד: