קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
תמורה · פרק א משנה א
שאדם. לפי שאף המימר בקרבן חבירו הוא מומר כדכתב התי"ט לקמן, לכך תני לא שאדם רשאי כלומר אפילו אדם אחר המימר בבהמה
שאינה שלו, ומשום הכי לא תני לא שהם רשאים וכו' דהוה משמע הבעלים לבדם. ובזה מיושב גם כן מאי קמ"ל דאין האדם רשאי להמיר והא פסוק מלא הוא, אלא שהכונה לאשמועינן שאפילו אדם אחר אינו רשאי. אי נמי כדכתב ברכת הזבח (לד"ב ע"ב) דלהרמב"ם אשה ממירה ואינה לוקה. ולפי זה תני אדם משום דבעי לומר וסופג את הארבעים ואין זה אלא באנשים: הכהנים ממירים. פי' אפילו הבכור שלהם שנולד להם בביתם וכל שכן שאר קרבנותם, וישראל ממירים אפילו הבכור כל זמן שהוא בביתם:
זכין. פי' זכין להיות שלהם ולא לאחר אחר הקטרת אימוריו, ורבי עקיבא סבר דאין זו זכות כיון שאינו יכול לההנות בו בחיים:
תי"ט ד"ה אחד וכו' - אע"ג וכו'. ז"ל התוס' בריש מכילתין, בהכל שוחטין לא תני אחד אנשים ואחד נשים ובגמרא מפרש משום דכל הפרשה כולה בלשון זכר נאמרה איצטריך קרא לריבויי נשים, ע"כ. ואיברא דהכי תניא בברייתא אבל הגמרא (ב,ב) עבדא הצריכותא דמייתי הכא התי"ט, ואמאי שבקוה התוס'. ונראה לי דתוס' סבירא ליה דבעינן תרי הצריכותות, חדא דאשה ממירה וחדא דלקיא אתמורה, לאפוקי סברת הרמב"ם דסבירא ליה דלא לקיא, וכדכתיבנא בגליון של פנים. והענין תלוי בגרסאות עיין בלחם משנה פרק י"ג ה"ב דהלכות שכירות:
ד"ה וסופג וכו' - ינקה ולשתוק וכו'. דהוה קאי אה' דבריש קרא: בפרק י"ג מהלכות שכירות וכו'. באותו פרק תירץ הלחם משנה שהרמב"ם גריס חוץ ממימר משום דראה דפרק בתרא דמכות ופרק קמא
דשבועות מייתי סתם גמרא האי מימרא דחוץ ממימר ולא מייתי הא דרבי יוחנן שמע מינה דלא סבירא ליה לגמרא כותיה. ובעל יבין שמועה דף ע"ח (כלל קפג) קלס דברי הלחם משנה, ועוד הוסיף חיזוק משלו, ע"ע. ובענין זה נמצא בגמרא דיש סוגיות חלוקות כדכתבו התוס' בכמה מקומות:
(דברים ו) - ובשמו תשבע וכו'. ואין לומר דהיינו מי שיש בו כל המדות את ה' תירא וגו', אין סברא לומר דמשום זה חייב מלקות:
אלא וכו'. לא תקלל חרש, פי' רש"י (ד,א ד"ה לא) בין בשם בין שלא בשם, והתוס' כתבו דאף י"ל את השם הויא הזהרה והפלה עונש, ועיין שם: ד"ה וסופג וכו' - שלו וכו'. עוד י"ל במה שדקדק בעל יבין שמועה דף פ' (כלל קצג) מדברי רש"י דהעשה לא עקר אלא לאו אחד ופש לאו אחר ללקות עליו ארבעים. ומה שכתב הר"ב לוקה על לאו דלא ימיר הם דברי רש"י (במתני') אלא שהר"ב הלך לו בשטה אחרת, אך רש"י דייק להזכיר דוקא לאו אחד לומר דעליו לחודיה לקי:
ד"ה אף וכו'. נראה לי שגם שמתחלה דעתיה דרבי עקיבא אהאי קרא דמשנה כל הקדשים אלא שרצה להסביר טעם לדבר: