קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
תמורה
פרק א משנה א
שאדם. לפי שאף המימר בקרבן חבירו הוא מומר כדכתב התי"ט לקמן, לכך תני לא שאדם רשאי כלומר אפילו אדם אחר המימר בבהמה
שאינה שלו, ומשום הכי לא תני לא שהם רשאים וכו' דהוה משמע הבעלים לבדם. ובזה מיושב גם כן מאי קמ"ל דאין האדם רשאי להמיר והא פסוק מלא הוא, אלא שהכונה לאשמועינן שאפילו אדם אחר אינו רשאי. אי נמי כדכתב ברכת הזבח (לד"ב ע"ב) דלהרמב"ם אשה ממירה ואינה לוקה. ולפי זה תני אדם משום דבעי לומר וסופג את הארבעים ואין זה אלא באנשים: הכהנים ממירים. פי' אפילו הבכור שלהם שנולד להם בביתם וכל שכן שאר קרבנותם, וישראל ממירים אפילו הבכור כל זמן שהוא בביתם:
זכין. פי' זכין להיות שלהם ולא לאחר אחר הקטרת אימוריו, ורבי עקיבא סבר דאין זו זכות כיון שאינו יכול לההנות בו בחיים:
תי"ט ד"ה אחד וכו' - אע"ג וכו'. ז"ל התוס' בריש מכילתין, בהכל שוחטין לא תני אחד אנשים ואחד נשים ובגמרא מפרש משום דכל הפרשה כולה בלשון זכר נאמרה איצטריך קרא לריבויי נשים, ע"כ. ואיברא דהכי תניא בברייתא אבל הגמרא (ב,ב) עבדא הצריכותא דמייתי הכא התי"ט, ואמאי שבקוה התוס'. ונראה לי דתוס' סבירא ליה דבעינן תרי הצריכותות, חדא דאשה ממירה וחדא דלקיא אתמורה, לאפוקי סברת הרמב"ם דסבירא ליה דלא לקיא, וכדכתיבנא בגליון של פנים. והענין תלוי בגרסאות עיין בלחם משנה פרק י"ג ה"ב דהלכות שכירות:
ד"ה וסופג וכו' - ינקה ולשתוק וכו'. דהוה קאי אה' דבריש קרא: בפרק י"ג מהלכות שכירות וכו'. באותו פרק תירץ הלחם משנה שהרמב"ם גריס חוץ ממימר משום דראה דפרק בתרא דמכות ופרק קמא
דשבועות מייתי סתם גמרא האי מימרא דחוץ ממימר ולא מייתי הא דרבי יוחנן שמע מינה דלא סבירא ליה לגמרא כותיה. ובעל יבין שמועה דף ע"ח (כלל קפג) קלס דברי הלחם משנה, ועוד הוסיף חיזוק משלו, ע"ע. ובענין זה נמצא בגמרא דיש סוגיות חלוקות כדכתבו התוס' בכמה מקומות:
(דברים ו) - ובשמו תשבע וכו'. ואין לומר דהיינו מי שיש בו כל המדות את ה' תירא וגו', אין סברא לומר דמשום זה חייב מלקות:
אלא וכו'. לא תקלל חרש, פי' רש"י (ד,א ד"ה לא) בין בשם בין שלא בשם, והתוס' כתבו דאף י"ל את השם הויא הזהרה והפלה עונש, ועיין שם: ד"ה וסופג וכו' - שלו וכו'. עוד י"ל במה שדקדק בעל יבין שמועה דף פ' (כלל קצג) מדברי רש"י דהעשה לא עקר אלא לאו אחד ופש לאו אחר ללקות עליו ארבעים. ומה שכתב הר"ב לוקה על לאו דלא ימיר הם דברי רש"י (במתני') אלא שהר"ב הלך לו בשטה אחרת, אך רש"י דייק להזכיר דוקא לאו אחד לומר דעליו לחודיה לקי:
ד"ה אף וכו'. נראה לי שגם שמתחלה דעתיה דרבי עקיבא אהאי קרא דמשנה כל הקדשים אלא שרצה להסביר טעם לדבר:
פרק א משנה ב
(ויקרא כז) והיה. מייתי קרא לרמוז עוד דין אחר הנלמד ממנו, והוא דאין ממירים אחד בשנים בבת אחת, אבל ממירין וחוזרין וממירין בזה אחר זה אפילו מאה:
הרע"ב ד"ה טוב ברע, - טוב וכו'. התי"ט לא הביא דיבור תוס' (ט,א ד"ה שנאמר) בזו הבבא, משום דודאי אין להם הבנה לפי הכתוב לפנינו, אבל הרב בעל ברכת הזבח ז"ל אנהירינהו לעיינין וכתב, דנ"ל דה"ג בתוס', לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב, טוב דקודש, והס"ד. ויש לו הכרח גדול להגהה זו מדאמרינן בבכורות דף י"ד ב' השתא רע בטוב אמרת לא (ופי' רש"י שלא יביא בהמת חולין תמימים אצל בהמת קודש בעל מום) טוב ברע מבעיא וכו'. והרי בפירוש שרע בטוב ר"ל רע דקודש בטוב דחולין וטוב ברע פירוש טוב דקודש ברע דחולין. ואחר כך כתבו תוס' לפי הגרסת הברכת הזבח, איזהו טוב ברע בעלי מומין שקדם הקדשן את מומן, הוא הפך מן האחרים שהרי הכא הראשון הוא הנתפס, ע"כ. ור"ל הוא הנתפס של חולין ברע שהוא קודש שקדם הקדשו למומו:
פרק א משנה ג
הרע"ב ד"ה והלא וכו' - והלכה כת"ק. וכן כתב הרמב"ם בפירושו וגם בחיבורו (פ"א הט"ז) פסק כתנא קמא. ומזה הוכחה רבה דלא קיימא ההיא אוקמתא דכתב התי"ט בריש מתניתין דאתיא כרבי שמעון, דאי הכי לא הוה פסק דינא כתנא קמא וזה פשוט, ועיין מה שכתבתי נגד התי"ט סוף פרק ב':
תי"ט ד"ה אין וכו' - בהמה וכו'. קשה דאם כן היינו איברים בשלמים שהרי העובר מסתמו הוא שלם. י"ל שאני התם דעסקינן כשנגלה
ונודע דהיינו ששחטו את האם וקרעוה ונמצא ונראה השליל שבתוכה וראו שהוא מעין בהמה, לאפוקי אם היה דמות יונה שהוא אסור כדאיתא בפרק ד' דחולין דף ס"ט א', ואז כשנודע שהוא ממין בהמה קרינן ביה בהמה בבהמה, מה שאין כן כשהוא מכוסה במעי אמו שלא נודע עדיין מה הוא דאפשר שלא יהיה בהמה אלא חיה או דמות עוף. ואי לא אהני לך זה החילוק אומר לך מיתר על כן, דתניא בהדיא בתורת כהנים (פרק ט הלכה ח), בהמה בבהמה ולא בהמה בעוברים ולא עוברים בבהמה. הרי שאין עובר קרוי בהמה, ועיין מה שכתבתי בסוף פירוש משנה זו:
דסוף פרק ב' וכו'. עיין מה שכתבתי שם:
פרק א משנה ד
אין. תני הכא כל הני אגב סיפא אין תמורה עושה תמורה וכו':
פרק ב משנה ג
תי"ט ד"ה ומקדישים וכו'. הרי זה מן המחמירין, דאמאי לא שפיל לסיפא דאותה סוגיא (סט,ב), דבפירוש אידחייא ההיא אוקמתא דהיקשא דרבי שמעון, וקאמר דאיברים דעוברים לאו בהמה איקרו, ורש"י והר"ב דייקי שפיר במאי דכתבו הכא, ועיין שם בסוף הסוגיא בפי' רש"י (ד"ה לא): בפרק קמא וכו'. עיין מה שכתבתי בפסק ההלכה דפסק כתנא קמא: