קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
ערכין · פרק ז משנה ה
(ויקרא כז) ואם. במכילתין (כו,ב) ובגיטין (מח,א) סלקא דעתך דפליגי בקנין פירות דרבי יהודה ורבי שמעון סברי דלאו כקנין הגוף נינהו, ודקרא אשר לא משדה אחוזתו לא איצטריך למת אביו ואחר כך הקדישה, דודאי דשדה אחוזה גמורה היא שבחיי אביו לא היתה קנויה לו אלא הפירות, וקרא אתא להקדישה ואחר כך מת אביו, דאף על גב דבשעת הקדש הויא שדה מקנה, השתא דמת אביו קודם פדיון שדה אחוזה היא. ודחי דלעולם סברי דקנין פירות כקנין הגוף, ואיצטריך קרא נמי למת ואחר כך הקדיש, ודייק משדה וכדכתב התי"ט בסמוך, לאו כפי מה שכתבתי משם הרשב"ם. והשתא דאתאן להכי למדנו הטעם שהתנא מזכיר הפסוק, דאי לא הוה מייתי ליה הוא אמינא כדסלקא דעתך מעיקרא, לכך הביא הפסוק לאשמועינן קושטא דמילתא, ודוק. ודע דבמסכת בבא בתרא ע"ב ב' איתא סוגיא אחרת על משנה זו, והוה בעי מעיקרא למימר דפליגי אי אזלינן בתר שעת הקדש או בתר שעת פדיון, ומסקינן דאזלינן בתר שעת הקדש. והר"ב תפס ליה כההיא סוגיא. ואם תאמר אמאי שבק תרתי, סוגיין דהכא ודגטין ותפס ההיא חדא דבבא בתרא. ונראה דטעמיה משום דמאי דקאמרינן בתרי סוגיין דלעולם סברי דקנין פירות כקנין הגוף, כתבו תוס' בגטין (ד"ה לא) דדחויא בעלמא הוא, שהרי רבי יהודה סבירא ליה בהחובל דף צ' א' דלאו כקנין הגוף נינהו, אבל מאי דמסיק בבבא בתרא דאזלינן בתר שעת הקדש קושטא הוא:
תי"ט סד"ה יצתה וכו'. ורשב"ם בבבא בתרא (עב,ב) גריס אם כן ליכתוב קרא אשר לא שדה אחוזתו מאי משדה. ובעל קרבן אהרן (פרק יא סוף הלכה ד) כתב דגירסא נכונה היא, ופירש דאי כתב אשר לא שדה אחוזתו הוה אמינא שאינה שדה אחוזה שלימה דהיינו מת אביו ואחר כך הקדישה אבל הקדישה ואחר כך מת אביו אימא דתיהוי כשדה מקנה אשר לא משדה אחוזה שאין בה שום צד או זמן להיות אחוזה יצתה זו שהיתה ראויה להיות שדה אחוזה והיינו הקדישה ואחר כך מת אביו שהוא בכלל שדה אחוזה שהרי יכולה הוא להיות שדה אחוזה אם ימות האב קודם היובל:
ד"ה אינה וכו' - נוסחא וכו'. בעל קרבן אהרן (שם) קיים הנוסח של מעלה וסיים וז"ל, והכי דייק דאזיל בתר טעמא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: