קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
מנחות · פרק יא משנה ז
נכנסין. הא דלא נכנסים תחילה המוציאים, נראה שטעמו כדי שלא תהיה אפילו קדימה בכח ולסילוק הלחם, אלא תחילה תקדים הכנת סידורו בכל האפשר, ודוק:
תי"ט ד"ה על וכו' - מצאתי (תמיד לא,ב) - וכו'. לכאורה היה נראה שמציאה זו מציאה בהסח הדעת היא, דהא בעל ברכת הזבח (לדצ"ז ע"א) שדי ביה נרגא, וגם שדבריו סתומים קצת אפרשם בס"ד, שהרי התם בתמיד גרסינן בהדיא, אחד של כסף, וגם הכי גרסי תוס' (צט,ב ד"ה אחד) בההיא דתמיד, ואם כן כדפריך [בתמיד] אמאי עבדי דשיש וכו', פי' אשולחן דמערב הכבש שבו נותנים האיברים, ומשני שמא ירתיח, ור"ל שמא יסריח האיברים, וכן כתב הר"ב שם בשקלים פ"ו מ"ד, אבל לא פי' הר"ב כן בלחם הפנים שלא יתעפש, אלא דימוי הוא שרצה לדמות התי"ט וליתא, והוא ז"ל כתב כן מדברי אותו הפירוש שיש על מסכת תמיד שאינו רש"י ודאי, ושם כתב (ד"ה מפני), שאם יתננו את הלחם בשלחן של כסף ירתיח וימהר להתעפש. מיהו לפי דעתי כל הקושי הזה שעל התי"ט הוא לפי התוס' דסברי דהתם בתמיד גרסינן אחד של כסף, ולפי זה כל השקלא והטריא של הגמרא על של האברים, אבל לדעת רש"י לא נראה כן כמ"ש התוס' עצמן באותו דבור וז"ל, ובקונטרס משמע כגירסא דמתני' דהכא של שיש ובגמרא (צט,א) בברייתא של כסף ופי' שם בקונטרס דהאי דקרי לה בברייתא כסף היא ברייתא דשקלים ופלוגתא דתנאי היא והא דפריך במסכת תמיד (לא,ב) מכדי אין עניות וכו' ומשני ר' שמואל בר רב יצחק מפני שמרתיח אכולהו פריך ור' שמואל בר רב יצחק לטעמיה דחייש להכי, ע"כ. והא קמן דתירוץ שמרתיח קאי גם לשולחן דלחם, וצדק המפרש, והתי"ט שסמך עליו, ויתר על כן ראינו דהתוס' כתבו דרש"י ס"ל דמתני' גרס של שיש ובברייתא של כסף כברייתא דשקלים, מיהו אנן אין לנו דברי רש"י כמו שהיו לתוס', דעל הברייתא דמכילתין (צט,א) ז"ל רש"י (ד"ה שנים), והאי דקרי הכא כסף ובמתניתין שיש משום דשיש לבן ככסף, ע"כ. ובעל ברכת הזבח כתב (שם), דר"ל דהיינו של כסף ודומה לשיש. ולבי לא כן יחשוב, חדא דאם כן הברייתא דייקא טפי ממתני' וזה דוחק. ועוד דמדקאמר שיש לבן ככסף, אם כן השיש הוא דומה לכסף דקטן נתלה בגדול. ועוד דלפי ברכת הזבח הי"ל לרש"י לפרשו במשנה דתנן של שיש, דלאו שיש הוא אלא כסף. ועוד דאם כן מה שהיה כתוב לפני התוס' בפירוש הקונטרס הוא הפך ממש ממה שיש לפנינו. אך לפי דעתי אינו כן, אלא שחסר לו לפרש דכסף דברייתא לאו כסף ממש אלא דומה לכסף:
ד"ה אוכלין וכו'. עיין בהר"ן פ"ק דחולין (סי' תרצב לדט"ו ע"ב), אהא דאמר השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. ולי נראה ראיה
גדולה מהא דתנן פ"ג דביצה מ"ג, כזית חי מבית טביחתה, דודאי איירי בלא מליחה: