קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
מנחות · פרק ו משנה ז
(ויקרא כד,ה) ולקחת סלת. פי' רש"י (עו,ב במתני') וכדכתב התי"ט, שתהא סולת ברורה בשעת אפייתה. ויש לדקדק מאי קמ"ל פשיטא שתהא סולת נקיה, וכן כל המנחות. ועוד נדייק למה מביא הפסוק. ונראה דתניא בברייתא (עו,ב), סלת ואפית אותה מלמד שנקחת סולת ומנין שאפילו חטים תלמוד לומר ולקחת מ"מ. ואם כן מדרשא זו מוכח דאין חובה לקצבת הנפות כיון דהתורה לא הקפידה שיקח כמו שירצה, ואדרבה משמע דיותר נכון ליקח סולת, וא"כ אין חובה לשיעור הנפות, ומש"ה הביא הפסוק ללמד שמכח הלימוד שאמרנו בו נפקא ליה דלא היה לה קצבה:
תי"ט ד"ה בשלש עשרה וכו' - מסיים וכו'. היינו אליבא דרבי שמעון בן אלעזר (עו,ב), אבל ת"ק לא א"ל שהיו זו למעלה מזו, אלא שתי נפות היו במקדש אחת דקה ואחת גסה, ונותן תחלה בדקה וקולטת הסובין והסולת ומשלכת הקמח, ואח"כ בגסה וקולטת הסובין ומשלכת, וחוזר לגסה וכו' עד שיהיו י"ג פעמים. ואל תקשה שכיון שעברו דרך שתי הנפות ד' פעמים יהיה די, שאינו מוכרחו מפני שבין הסובין ובין קרטי פסול אינן במצב אחד בנפות, דיש מהם שעומדים בחופש למטה ונוחים ליפול, ויש שעומדים ברחבם ולא יפלו, ודוק. ומ"מ הר"ב כתב כרבי שמעון בן אלעזר משום דמתני' תני י"ג נפות וכרשב"א, משמע דלת"ק הול"ל י"ג הנפות: