קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
מנחות · פרק א משנה א
שלא. אבל סתם עלו לחובה, ולהכי תני שלא נקמצו לשמן וכנזכר בריש זבחים:
לשמן. ומחשבה זו היא בדיבור, וכדכתב התי"ט בפ"ה דפסחים (מ"ב ד"ה ששחטו):
הרע"ב ד"ה אלא וכו' - והא דקתני וכו'. בגמרא (ב,א) אמרינן הכי. והא דדייקינן לה הכא ולא בריש זבחים, י"ל דנטר לה עד כאן משום
דאיכא סברת רבי שמעון בברייתא (ב,ב), דאין שינוי השם נגרע כלום במנחות, משום דמעשיה מוכיחין עליה שהוא מכזב, שהרי מרחשת עמוקה ומעשיה רכין וכו', ואם כן הו"א דכיון דקלישה שינוי השם דידיה לא יהא אסור לשנות אחר כך:
ד"ה חוץ וכו' - הבאה וכו'. והרמב"ם כתב בפי"ב ה"ד ממעשה הקרבנות, שהיא המנחה שמקריב העני שחייב חטאת ולא תגיע ידו:
ד"ה או וכו' - קמ"ל וכו'. מסיים רש"י (במתני'), דאף בגמר דבריו אדם נתפס. וצריך להיות בתחלת דבריו, וכן כתב בברכת הזבח, ושכן הוא בפסחים ד"ס ע"א ברש"י ד"ה אלא לאו בעבודה אחת, וגם בתוס' שם: תי"ט ד"ה שנקמצו וכו' - נתינה וכו'. וכן כתב הרמב"ם בפי"ג ה"ו דפסולי המוקדשין, אבל שקודם קמיצה לא פסיל בהו שלא לשמן
ככתוב שם (ה"ז). ובמכילתין די"ג ע"ב מדמה את ארבע העבודות לשחיטה קבלה והולכה וזריקה, וקאמר קומץ היינו שוחט, ופי' רש"י (ד"ה זה הכלל), דזה נוטל ומפריש חלק לגבוה משל כהנים וכן זה, ע"כ. ור"ל שעיקר הכפרה בדם ותחלתה השחיטה, וכן עיקר המנחה בהקטרת הקומץ וזה תחלתו: תי"ט ד"ה והלך. עיין מה שכתבתי שם: