קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
חולין · פרק י משנה ג
שוחט. נראה לי דהיינו כששוחט אותם יחד, דאי אחד היום ואחד למחר בכל אחד מצי למדחי ליה הבא ראיה שאין זה הבכור, וזה דומה להא דתנן בבבא קמא משנה י"א פרק ג', היו שניהם של איש אחד שניהם חייבין, ומוקמינן בגמרא (לו,א) ואי ליתנהו לתרוייהו אלא חדא פטור דמצי אמר ליה אייתי ראיה שזה הזיק. ואפשר דלצאת ידי שמים נראה דחייב דהוה ליה כאוכל המתנות שפטור מתשלומין על ידי אדם. ומיהו יש לדחות דהכא אוכל ספקות הוא ופטור:
הרע"ב ד"ה בכור וכו' - קדושה וכו'. אינו מדוקדק שהרי אין המתנות קדושה, וכדכתב התי"ט לקמן מ"ד ד"ה ספק פטור:
ד"ה צריך שירשום וכו'. הקשה הר"ן (ד"ה כוי) דבצבי הבא על התיישה חייב בחצי המתנות, דאם שה משמע אפילו מקצתן, והכי נמי נימא דליחייב בחציין. ותירץ דהתם חל החיוב על כל חלק השיות שיש שם מה שאין כן הכא דמקצתן הכהן פטור. ואני אומר דשאני הכא דיש בידו ליתן כל המתנות לכהן או לגוי ומשום הכי פטור. והרמב"ם כתב בפרק ט' ה"ט מהלכות בכורים, שירשום חלקו ויניח המתנות בחלקו של כהן. ובודאי שלפי זה קושית הר"ן מחצי מתנות אינה קושיא, שהרי הוא כתנאי גמור שישאר חלק המתנות לכהן. ותמיהני על הר"ן שהביא דברי הרמב"ם ואחר כך הקשה קושייתו דנראה שגם להרמב"ם קשיא, ולא היא. וגם אין תירוצו מוכרח להרמב"ם דודאי דהרמב"ם סובר דדוקא ברושם הנזכר בדבריו הוא דפטור הא בלאו הכי אפילו על מקצת השיור חל החיוב:
ד"ה והיו וכו' - הקיבה וכו'. ואני אומר הקיבה והחלב פנימי וחיצון, דאיתא בגמרא (קלד,ב) דיש מקום שאין נותנים החלב לכהנים, ולכך במקום שלא נהגו כך קרי להו שפיר שתי מתנות:
תי"ט ד"ה בזמן וכו' - על כרחך וכו'. איני רואה הכרח לזה, שהוא דחוק שתהיינה מאה בהמות בעלות מומין, ומומין שוים, שאם היו משונים אין הבכור מתערב. אלא הכא במאי עסקינן שהמאה שחטו כבר את המאה ושהופשטו עורותיהם ואי אפשר להכיר המומין. ובהכי דייק לישנא דבזמן, דמיירי כגון בערב יום טוב שהכל שוחטין למועד. ועוד למה לי למימר ששוחטין ליתני אם הם של מאה כולם פטורים, כמדקשה [התי"ט] לקמן, וליתני הכהן והגוי פטורין, אלא ודאי דמיירי שכבר שחטו:
ד"ה פטור וכו' (דברים יח,ג) - מאת וכו'. אי הוה כתוב הכי הוה אמינא דאם כהן שחט לישראל יהיה פטור (מ"ה)[מן המתנות], דדרשינן מאת העם ולא מאת הכהנים דלא איקרו עם, ואם כן אי לא הפסיק במאת הוה קאי זובחי הזבח אהעם ולאפוקי הכהנים שזבחו. והר"ן כתב (ד"ה דרש) דמאת זובחי הזבח משמע כל מי שהוא זובח אפילו כהן טבח:
אמסחתא וכו'. פי' הערוך (ע' מסחתא), השלחן שמוכרין עליו הבשר, אי נמי המאזנים ששוקלים בהם:
ד"ה ואם וכו' - אמר וכו'. והוא הדין אם אמר ישראל לכהן מכור לי חוץ מהמתנות דהא נשארו לכהן. ולכך סתם תנא ולא תני אלא חוץ מן המתנות, שהוא שייך בין אמר כהן ובין אמר ישראל, ומשום הכי נמי תני ואם אמר, דפי' או כהן לישראל או ישראל לכהן:
פטור וכו'. ויתנהו למוכר, טור ושו"ע יו"ד סי' סא סכ"ט. ולפי זה האי פטור לא ר"ל שיהיו שלו אלא שאין לשום כהן דין עמו, מה שאין כן (סעיף ל) ישראל המוכר לישראל שיש לכהן דין עם הלוקח, וזה שפי' רש"י (קלד,א ד"ה חוץ שיור), ודכוותה וכו':