קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
חולין · פרק ט משנה ז
רבי שמעון. אמרינן בגמרא (קכח,א) [רב אשי אמר] דקא מיפלגי בשחיטה מכשרת ולא דם, דרבי מאיר סבר דם מכשיר ורבי שמעון לטעמיה
בפ"ב מ"ה (לו,א) דשחיטה מכשרת משום דמשויא לה אוכל וכו' והכא ליכא למימר הכי, רש"י (ד"ה רב אשי):
הרע"ב ד"ה האבר וכו' (ויקרא יא,לט) - ימות וכו'. אפשר לדקדק דאי האי ימות הוה קאי אבהמה מן הבהמות הוה ליה למימר כי תמות:
ד"ה ורבי שמעון וכו' - רבי שמעון ארישא וכו'. איברא דהכי קאמר בגמרא מעיקרא (קכט,א), אבל אחר כך מסקינן (קכט,ב) דאסיפא קאי, ולאו אאבר אלא אבשר דאפילו הוכשר אינו מקבל טומאה, וטעמיה דרבי שמעון מקרא (ויקרא יא,לד) דמכל האוכל, וכמו שכתב הר"ב, וכן פירש הרמב"ם בפירושו דאסיפא קאי, ובודאי דהכי עדיף טפי מלמימר דקאי ארישא דדחיק טובא. ועוד תמהתי שהר"ב מערב שני עניינים, דאיברא דגם רבי שמעון פליג ארישא וכפי' רש"י, אבל כתב וז"ל (קכט,ב ד"ה אלא), ומיהו קרא לא איצטריך ליה אלא משום סיפא דאי משום רישא הא אית ליה טעם אחר כדאמרינן, ע"כ. ואותו טעם דרישא הוא משום דאבר ובשר המדולדלין טהורים לרבי שמעון משום דמעורים בבהמה, וסבירא ליה כרבי יהודה פרק ג' דעוקצין משנה ח', יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה רבי יהודה מטהר, והכי אמרינן בגמרא (קכט,ב):
תי"ט ד"ה מטמאין וכו' - שאתה וכו'. משום הכי לא פירש שחשב
להאכילו לחולה במקום סכנה, לאשמועינן דאף על גב דחשב להאכילו באיסור לא איכפת ליה לתנא קמא:
עיין מ"ש שם (כריתות פ"ג מ"ח) - וכו'. אבל אכתי קשה לי איך קאמר התם לא שמענו, אלא ודאי דהך דרשא אינה מוכרחת, וראיה דאמרינן לרבי שמעון (קכט,ב), אי מיתה עושה ניפול ואי מיתה אינה עושה ניפול, וכדכתב הר"ב לקמן ד"ה ורבי שמעון מטהר, ואי הוה דרשה מוכרחת לא הוה יכול לצדד לשני הצדדים, הלכך הקל וחומר הוא העיקר וקרא אסמכתא בעלמא: