קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
חולין · פרק ט משנה ב
עור האדם. הוא טמא מדאורייתא דדוקא העבוד דלקמן טמא מדבריהם, הרמב"ם פרק ג' הי"א מהלכות טומאת מת:
האנקה. אמרינן בגמרא (קכב,ב) דרב תנא הוא ותני נמי תנשמת, משום דיליף לה מקרא (ויקרא יא,לא) דאלה הטמאים, דה' יתירה לרבות עורותיהן כבשר, וקאי אכל שמונה שרצים דכתיבי בפסוק אחד, אבל תנא דידן דלא תני תנשמת לא יליף להו מקרא אלא מסברא דגישתא (פי' שעורה עב) ותנשמת יש לה עור ועורה עב והוא הנקרא טופ"ו בלע"ז. וקשה דמצינו שפירוש מתניתין לפי סברת רב דיליף מקרא בפרק י"ד דשבת דף ק"ז א':
הרע"ב ד"ה או וכו' - שהוא וכו'. פי' ההילוך הוא קצת עיבוד, כדמשמע בפרק קמא מ"ה דביצה גבי אין נותנין את העור לפני הדורסן, ואזל ליה ערעור התי"ט. והא דכתב שיטוח משום דדוקא כן, דהילוך עליהם בלי שיטוח לא חשיב עיבוד:
תי"ט ד"ה חוץ וכו' - ואמו וכו'. נראה לי בהא דתניא פרק בתרא מ"ו דידים, גבי עצמות אביו ואמו דלפי חבתן טומאתן, ומשום הכי חיישינן שמא יעשה שטיחין להשאירן אצלו. אבל הרמב"ם בפ"ג הי"א דהל' טומאת מת כתב וז"ל, גזירה שלא להרגיל בני אדם לעבד עורות האדם וישתמשו בהם:
מדכתיב וכו'. איברא דהרמב"ם סבירא ליה נמי הכי וכדכתב התי"ט פרק קמא מ"ד דערכין, והא ודאי פליגא על הטור יו"ד סי' שמ"ט, וכן פסקו כל האחרונים, דאפילו שער המת אסור בהנאה, אבל תמיהא לי דסוף פרק קמא דערכין (ז,ב) פליג רב נחמן בר יצחק אדרב דאוסר, ורב נחמן בר יצחק מתיר משום קושיא דקשיא לה, עיי"ש. אבל אי איתא האי טעמא דתוס' (קכב,א ד"ה עורות), אמאי לא הכריחו רב נחמן בר יצחק מיניה: