קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
חולין · פרק ח משנה א
מבשר. משום דכתיב בפרשת בהעלותך (יא,כא) ואתה אמרת בשר אתן וגו' הצאן ובקר וגו' את כל דגי הים וגו', משמע דדג אקרי בשר, ומשום הכי אשמועינן הנודר מן הבשר וכו':
מותר. בפרק הנודר מן הירק דנ"ד ע"ב מוקמינן, דמיירי דוקא דשהקיז דם וכייבין ליה עיניה, בתחילת אותו החולי שאז הדגים קשים לו, ואין אדם מכוין בשעת נדרו אלא במאי דמצי אז למיכל, הלכך לא אסיק אדעתיה למימר בשר ודגים, אבל בשאר הימים הנודר מן הבשר אסור בדגים, שאדם אומר לשלוחו קנה לי בשר והוא משיבו לא מצאתי אלא בשר דגים. וא"ת דכיון דשאר הימים אסור בדגים מה ראה תנא למיתני היתר דפעם אחת ופרטי דפרטי, וי"ל דתני ליה לדיוקי דבשר עוף אסור. וז"ל הרי"ף, מדקתני מותר בבשר דגים שמעינן דעוף אסור:
לא עולה. ואע"ג דאליבא דכו"ע עוף מותר בחלב מן התורה וכדלקמן משנה ד', ואם כן היה נראה דזו גזרה לגזרה, דהיינו העלאת עוף עם הגבינה אטו אכילתם, כבר אמרו בגמרא (קד,ב), דהכא גזרינן שמא יעלה על השולחן יחד בשר בהמה וגבינה באלפס רותח, דהיינו בישול. ונראה דז"ש לא עולה ולא נאכל, כלומר כשם שגזרו על אכילת עוף וגבינה אטו בשר, כך יש לגזור בהעלאה אטו העלאה:
ולא נאכל. ואע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן אפ"ה גזרו בהעלאתו דאי לא לא קיימא גזרה דאכילה, הר"ן (במתני'). והיינו דתנן לא עולה ולא נאכל, ודוק:
הרע"ב ד"ה ואסור וכו' - גבינה וכו'. כולה חדא גזרה, דגזרה שלא יעלה שום בשר שמא יעלה בשר בהמה באלפס ראשון:
ד"ה (אר"י)[וב"ה אומרים] וכו' - ואין וכו'. פי' דאין לומר דאינו רבי יוסי אלא סתם ואח"כ מחלוקת, דהכא לא שייך לומר כן דבית שמאי אינה משנה:
תי"ט ד"ה ואסור וכו' - אפקיה וכו'. כן כתב שם (פ"ט ה"ד) הרב המגיד, דלבשל היינו לאכול:
איכא למיטעי וכו'. ליכא למטעי כלל בזה, כיון דמשנה שלימה היא. ועוד דכיון דאמר שמא יעלה באלפס ראשון, היינו העבירו מרותח, דאי לא תימא הכי היכי משכחת יעלה על השולחן ובכלי ראשון:
ד"ה חוץ וכו' - דשאר בשר וכו'. פי' דחיה ועוף דאפילו למ"ד דאסורים מדרבנן, אפילו הכי גזרו בהעלאתן, ומשום הכי תני חוץ מבשר דגים וחגבים, לדייק דהא שאר בשר אסור להעלותו. וקשה לי דכל הבשר דרישא מיירי אפילו בחיה ועוף למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכדכתב הר"ב, ואם כן גם אסור להעלותו וכו' הוא כולל, ולא צרכינן לדיוקא. והתוס' (קג,ב ד"ה ואסור) כתבו, דאגב רישא נקטיה, וכן כתב הרשב"א בחדושיו (קג,ב): ד"ה ובית הלל אומרים וכו' - כלומר דלא וכו'. האי בדותא היא, דהא בפ"ק דיבמות ד"ט ע"א, אמרינן האי כללא דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, אמתני' דבית שמאי מתירים את הצרות לאחים, והיא שנויה בפ"ד דבחירתא (מידות מ"ח), ואין לומר בה שלא נשנית כלל, וכל שכן דהתם תנן אעפ"י שאלו (מתירין)[פוסלין] וכו' לא נמנעו בית שמאי וכו', ואם כן ודאי הכי הוה מדמייתי עלה מעשה רב:
ואם כן קושית וכו'. מלאכה שאינה צריכה היא זו, דאטו אע"ג דתהא מחלוקת בית שמאי ובית הלל לא ידעי תוס' והר"ב דהלכה כבית הלל ודהיינו כת"ק, ומאי נפקא מינה אי הוי סתם או דברי בית הלל, אבל הא דמיא למאי דתנן בבחירתא פ"א מ"ה, דמזכירין דברי היחיד בין המרובין וכו', ובודאי דלא גרעי בית שמאי לגבי בית הלל מיחיד אצל רבים, ואם כן אי הוה סתם ואח"כ מחלוקת הוה מצי בית דין אחר לסמוך על בית שמאי:
ד"ה נותן וכו'. וזה נלמד ממשנה שלפניה והתנא לא חש לשנותו כאן, משום דלא שמיע היתרא לנגיעה שהרי השולחן רחב. ותנא דק דלא
תני נותן זה עם זה כלישנא דלעיל, אלא זה בצד זה, אבל במשנה ב' דתני צורר וכו' ובמטפחת אחת, הוי מצי למימר דלא אסירא הנגיעה: