קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
חולין · פרק ה משנה ג
פרת חטאת. האי דאקדים פרה, לא מבעיא למ"ד דפרה קדמה במרה, אלא אפילו למ"ד דלא, ס"ל הכי ודאי, דפרה היה מוכרח שיעשוה, מה
שאין כן השאר שתלוי במקרה, וגם (פב,א) שפרה ועגלה אינה משנה, ופי' רש"י שלא נשנית במשנתם, ותוס' (ד"ה עגלה) כתבו שכך היתה קבלה בידם, מ"מ רבי שנאה, על דרך מה שאמרו, משנה ראשונה לא זזה ממקומה, ועיין לעיל פ"ב מ"ד מה שכתבתי שם:
בארבעה פרקים. כתב הרמב"ן (פג,א), שאם לא הודיעו הוי מקח טעות אבל בשאר הימים המוכר צריך לשאול. וי"א (רשב"א ור"ן) דבשאר הימים הוי ספק ספיקא. ולפי זה אפשר שאם המוכר מכר לשחוט אפילו בשאר הימים צריך להודיע ללוקח אפילו לא שאלו, דלא הוי אלא ספק אחד, ואם לא הודיעו לא הוי מקח טעות כ"כ הר"ן. ונראה דטעמיה משום דלגבי ממון ספקא חדא להקל:
הרע"ב ד"ה ועגלה וכו' - דשניהן וכו'. פי' פרת חטאת משום דיכולה להפדות אפילו על גבי מערכתה, ועגלה ערופה שאם נמצא ההרוג תצא ותרעה בעדר. וקשה דהרמב"ם בפי"ב ה"ה דהל' שחיטה מנאן בכלל שחיטה שאינה ראויה, אבל בפירושו כתב דאינה משנה, והכסף משנה והתי"ט לא העירו בזה. בשלמא עגלה ערופה איכא פלוגתא בכריתות דכ"ה ע"א, וי"ל דמ"ד בגמרא (פב,א) אינה משנה, יסבור הרמב"ם דהיינו לגבי רבי שמעון דלא פטר בהו, כיון דיכולים להיות ראוים כדאמרן אם לא באו לידי כך אין ספק שאינה ראויה ואפילו הכי חכמים מחייבים:
ד"ה וחכמים מחייבין, - האי וכו'. צריך ליתן טעם אמאי כתב הר"ב החלוקה הראשונה לעצמו והשניה כתבה בלשון ופעמים, שהרי
הראשונה ריש לקיש אמרה (פא,ב) והקשה לו רבי יוחנן דזה תינוקות של בית רבן יודעים. וכן הרמב"ם מיעטו בפירושו, ואמר שאין זו כונת חכמים מפני שהוא דבר ברור, וכתב החלוקה השניה שרבי יוחנן אמרה:
ד"ה ונתנבלה בידו, - שלא מדעת. כן משמע, ונתנבלה, וקמ"ל דאע"ג דאיהו כיון לשחיטה מעליא מ"מ פטור, אלא דקשה דהו"ל זו ואין צריך זו:
ד"ה איזה וכו' - אם וכו'. הכי אמרינן בגמרא (פב,א) לענין דינא תנן, ופי' רש"י דהא דתנן ישחוט ראשון לא לענין איסור והיתר שאם רצה
השני לשחוט ראשון והראשון ימתין עד למחר מותר, עכ"ל. ור"ל דסד"א דישחוט ראשון גזרת חכמים היא כי היכי דלא ליתו לידי איסורא. וא"ת ואימא ה"נ, י"ל דלא אפשר, דהתנן ואם קדם השני זכה, ותנא בתוספתא הרי זה זריז ונשכר, זריז שהקדים בעצמו וכו', וכדכתב הר"ב, ואי הות גזרת רבנן, הי"ל להיות נפסד וחוטא:
ד"ה (ואם)[שחטה ואת בת בתה] וכו' - איסור וכו'. בתורת כהנים (פ"ח מ"ו) יליף לה הכי, (ויקרא כב,כח) אותו ואת בנו ולא אותה ואת בת בתה: תי"ט ד"ה ונתנבלה וכו' - נוחר כמו מעקר וכו'. י"ל דתנייה להודיענו דנחירה הותרה במדבר, וכדכתב הרמב"ם בפ"ד הי"ז מהל' שחיטה,
סד"א דמקרי שחיטה. והמעקר תנייה לאשמועינן דהיא הפוסלת בשחיטה לבה"ג, כדכתב התי"ט לעיל פ"ב מ"ד, והא דאמר דסד"א דמקריא שחיטה הוא ס"ד דגמרא פרק הכל שוחטין (יז,א), שמא תאמר משגלו חזרו להיתרן במדבר:
ד"ה שחטה וכו' - אמו וכו'. ה"פ דברי הר"ב, ויש בשחיטה זו, פי' של בתה שני איסורים, דהיינו אותו ואת בנו משום אמה, ר"ל אמה של בת זו שקדם ושחטה, והרי אותו ובנו ובנו, ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה, והוא פשוט. והתי"ט חשב שבשחיטה זו הוא כולל לכל השלש שחיטות, ולא שם על לבו שאם כן היל"ל בשחיטות אלו, שהרי שלש שחיטות הן, ועיקרה דהאי בבא לאשמועינן דאין כאן אלא לאו אחד וכו' כדכתב הר"ב: