קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
חולין · פרק ד משנה א
תי"ט ד"ה בהמה וכו'. כתבו רש"י והר"ן וז"ל, בהמה המקשה לילד, בשעת שחיטה, והחזירו, קודם שחיטה, ע"כ. ונראה דכונתם למ"ש
הכסף משנה בהל' מאכלות אסורות פ"ה ה"ט, דמתניתין לא מיירי אלא בעובר הניתר בשחיטת אמו, אבל אם הוציא ידו ואחר כך נולד דצריך שחיטה, שחיטתו מהניא אף להכשיר אותו האבר שיצא לחוץ. ולכן כתבו (רש"י והר"ן), והחזירו, קודם שחיטה, וכלומר דאח"כ נשחטה מיד. ומפני כך כתבו גם כן המקשה, בשעת שחיטה, משום דהוצרכו לכתוב והחזירו, קודם שחיטה, משום דכך היא המציאות דאין בין ההוצאה אל החזרה אלא שיעור מעט. והר"ב שכתב בסתם, נראה דאפילו בנולד קודם שחיטה איירי, ולא ידעתי למה לא תפס דרך הרמב"ם:
ד"ה מן וכו' - ותמיהני וכו'. תימה תמיהתו, חדא דאיכא התם בגמרא (נה,א) לישנא בתרא, ואי בעית אימא ניקב לחוד ונחתך לחוד. ויש מי שמתיר נחתך (ב"י סי' מג) לפי תירוץ זה, ואם כן י"ל דרש"י ס"ל נמי הכי. ועוד דאפילו ללישנא קמא כבר כתב הר"ן שם, דאיכא מ"ד דבתר דמפלגינן בגמרא בין סומכיה לקולשיה, י"ל דכי היכי דנקב בקולשיה מותר ה"נ בנחתך בקולשיה, ואיכא למימר דמתניתין איירי בנחתך בקולשיה, דבהמה לא מטרפא בהכי, וכן פסק בעל ההגהה יו"ד סי' מ"ג ס"ב, וכן כתב הר"ן שם לעיקר, ומשום הכי גם הוא כתב במתני' דהכא בלשון רש"י: