אור ברסלב
קול הרמז קדשים חולין › פרק א משנה א

קול הרמז קדשים· רבי משה זכות

חולין · פרק א משנה א

חולין

פתיחה:

ד"ה כשהשלים וכו'. נראה דאצטריך ליה טעמא דסדר המקראות דקדים בתורה זבחים לחולין, משום דהוה אמינא דליתני האי מסכתא קודם לכל משום דגם היא צריכה לזבחים שיהיו נשחטים כראוי:

משנה א:

בשחיטתן. בש"ס (במתני') גרסינן את שחיטתן, ואתי שפיר לפי' רש"י שכתבתי לקמן (ד"ה חוץ), וכך היא בב"י (ז,ב בדפי הטור), אבל גרסת בשחיטתן דייקא לפי' ר"ת, ור"ל יקלקלו לאחרים בשחיטתן: הרע"ב ד"ה הכל כו' - ואעפ"י וכו'. זהו ריבוי דהכל:

הלכות שחיטה וכו'. ואמר ברי לי שלא נתעלפתי. כל זה צריך להוסיף בפי' הר"ב, דאיהו מזכי פירושא לתרי מימרי דרבינא, וכדהתחיל מעיקרא בהכל שוחטין ואעפ"י שאינן מוחזקין:

תי"ט ד"ה הכל וכו' - חידוש וכו'. שהרי בכל מידי דאורייתא במליחה וניקור סמכינן עליה לכתחלה, הר"ן (במתני' ד"ה וכולן):

ד"ה הכל וכו' - דבמי וכו'. חידוש זה משלו, שהרי מדברי הר"ב שאמר, דכיון דתנן הכל שוחטין פשיטא דכשרה, משמע דאי הוה הכל שוחטין חוץ מחש"ו, לא הוה קשי ליה מאי אתא למימרא, והאי דכתב הר"ב דהאי דמרבינן מהכל וכו', אינו מטעם הפשיטות שכתב התי"ט אלא משום (דהלן)[דקי"ל] הכל ריבויא היא, וכדמייתי בריש ערכין ובכל דוכתין בכל הגמרא, ומפרשינן ריבוייהו, והא דאמרינן בריש ברכות תנא אקרא קאי, היינו משום דענין קריאת שמע ברור מאד בתורה מה שאין כן השחיטה (כז,א) דרמיזה במלת (דברים יב,כא) וזבחת:

ד"ה חוץ וכו' - חולין וכו'. ובהא אתי שפיר מאי דתנא יהיב טעמא לחש"ו, דמלתא פשיטא היא, אלא לדיוק יקלקלו תני ליה. ודע שפי' רש"י (יב,ב) הא דאין מוסרים, אפילו אחרים רואין אותם דלכתחילה אין מוסרין, והקשו התוס' (ב,א ד"ה שמא) על זה מסיפא וכו' ששחטו ואחרים וכו' דמשמע דווקא בדיעבד, ולכן פי' ר"ת כמ"ש התי"ט כאן. אבל לעד"ן דאין דיוקן מוכרח, דמדסיפא משמע דוקא דיעבד ולא לכתחילה דאיכא למימר דהוא הדין דלכתחילה מוסרים להם באחרים רואין, והא דקתני וכולן ששחטו היינו לגבי סיפא דתני ושחיטתן כשרה בדיעבד חוץ מחש"ו, ואהא נמשך דבאחרים רואים שפיר דמי, דהיינו משום דמלת וכולן כוללת איזה ענין חוץ מחש"ו, דאי אחש"ו גרידא קאי הו"ל למתני ואם שחטו, על דרך שדייק הרב לשטתיה. תדע דאין קושיית תוס' מוכרחת, שהרי רבינא מוקי למתני' בתרי אוקומתי, הראשונה כדפי' הר"ב והשניה הכל שוחטין פי' המוחזקים שלא יתעלפו, והכל מייתי אעפ"י דלא נדע שבקיאין בדינין, ושחיטתן כשרה בדיעבד באינו מוחזק שלא יתעלף ובלבד שיאמר ברי לי שלא נתעלפתי, וכולן מרבה היכא דליתא קמן דנשייליה אם נתעלף דאז צריך שיהיו אחרים רואים אותו ואז כשרה שחיטתו משום דאחרים הרואים ראו שלא נתעלף, והשתא אין לומר דמי שאינו מוחזק שלא יתעלף דלכתחלה אין מוסרין, דהא כל המתחילים לשחוט אינן מוחזקים שלא יתעלפו בודאי. ויתר על כן פי' ר"ת לא ניחא לרש"י, דמה דמדמה ליה ר"ת לכיסוי ההוא טעמא לא קאי הכי, דבהדיא אסיקנא (פו,א) דרבנן לא חיישי להא דלית למיכל משחיטתיה, עיי"ש:

ד"ה שחיטת וכו' - ואכלת וכו'. והכסף משנה כתב שם (הל' אבות הטומאה פ"ב ה"י), דקרא זה אסמכתא והוא מדברי סופרים. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שבפ"ב מהל' אבות הטומאה הביא איסורו וכתב עליו זה מדברי סופרים הוא, אבל בפ"ב הי"ב מהל' שחיטה בדין נפלה סכין ושחטה שהוא אסור באכילה, וכדתני לקמן פ"ב מ"ג, הביא הפסוק (דברים כז,ז), דוזבחת, להורות שזהו עיקרו של פסוק. והשתא אתי שפיר מאי דמייתי תנא התם בפ"ב האי קרא, לאשמועינן דלהכי דוקא אתא ולא צרכינן אמאי דכתב שם התי"ט דתרתי שמעינן מינה:

תוכן העניינים

קול הרמז קדשים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה