קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
בכורות · פרק ה משנה ו
אכלו. כלומר דאין עליהם שום ערעור עון דאנוס רחמנא פטריה. אי נמי אגב סיפא דתני מה שלא אכלו תני רישא מה שאכלו:
יקבר. בזה יש מחלוקת, דסמ"ע חו"מ סי' רלד סק"ב סבירא ליה שלא יקברנו המוכר, ובעל הט"ז יו"ד סי' ש"י סק"ג סבר דיפה לו לקברו, ע"ע:
את הפרה וכו'. בריש פרק המוכר פירות כתב נמו"י, ואף על גב דהיכא דלא הוי מראה סכינא לחכם ונמצאה פגומה אוסרין הבשר אף לגוים, אפשר דמשום דאיכא תרתי לריעותא איסורא ובזיונא דחכם:
הרע"ב ד"ה השוחט וכו' - ומכר מבשרו וכו'. וכן כתב רש"י (לז,א במתני'). ונראה לי כלומר שהוא אכל גם כן ממנו, דסלקא דעתך אמינא כיון שגם הוא אכל ממנו קרוב לודאי דקים ליה דמום גמור הוא דאינו חשוד לאכול קדשים בחוץ וכדכתב הר"ב במשנה דלעיל, ואם כן נימא דלא נקנסיה, קמ"ל דקונסין אותו משום דעבר על דברי חכמים, דתנן בפרק ב' מ"ה דנגעים, כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו, ומוקמינן לה במכילתין דף ל"א א' דאפילו ביחיד מומחה, ואין צורך למה שכתב התי"ט דנשחט שלא על פי מומחה דאפילו מומחה אסור על פי עצמו:
תי"ט ד"ה מכרוהו וכו' - אינו וכו'. לא קשיא מידי, דאף על גב דאינו תופס דמיו מכל מקום לכתחילה אסור למכרו ולא נחשדו ישראל על כך: