קול הרמז קדשים· רבי משה זכות
בכורות · פרק ד משנה א
חייבים. שמוזהר לעכבו אצלו בעל כרחו ולפרנסו, רש"י (כו,ב במתני'). וכלומר דתנא קאי אקרא ולהכי תני עד כמה חייבים, ועל דרך
דאמר ריש ברכות תנא היכא קאי דקתני מאימתי:
שאקריבנו, מותר. פי' שאקריב אותו עתה ולא ארענו מותר, כי מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן:
(דברים טו,כ) לפני. נראה דמייתי קרא לאשמועינן עוד דלשנה דידיה מנינן, וכדאמרינן בגמרא (כז,ב) שנה בשנה איזוהי שנה שנכנסת בחברתה הוי אומר שנה של בכור. ור"ל שאם דרך משל נולד בניסן אין שנתו נשלמה אלא בניסן האחר, ונמצא שנכנסה שנתו בשנה של ימות העולם דהיינו תשרי:
תי"ט ד"ה בבהמה וכו' - הטעם וכו'. קשה דמהו הטעם שפירשו רבותינו ז"ל בכאן והלא אינו אלא דרשה שדרשו. וי"ל שטעמם הוא הכלל שלמדונו תפסת מועט תפשת. אי נמי הטעם הוא דקים להו דחמישים בבהמה גסה הוי דרך גדולה וכדכתיב (שמות כט,כט) למשחה בהם: