קול הרמז נשים· רבי משה זכות
סוטה · פרק ט משנה טו
רבן גמליאל הזקן. שהיה בזמן המקדש, דוקיא טהרה ופרישות טהרה ופרישה שניהם בטלו, אבל עוד נשארה טהרה לבדה, ואח"כ בטלה גם הטהרה משחרב המקדש, כדתנן לעיל מי"ג:
על מי לנו. קשה דהאי פשיטא דמאי אית לן למעבד. ושמא קמל"ן דבכה"ג מותר למסור דינו לשמים, דאמרינן בשלהי החובל (צג,א) דדוקא היכא דאיכא דיינא בארעא הוא דאסור למסור דין לשמים, ומייתי ליה מדשרה דקאמרה (בראשית טז,ה) חמסי עליך, וכתבו התוס' (שם ד"ה דאיכא) דהוה בית דין של שם קיים, הא לאו הכי משמע דמותר, וכדאשכחן גבי דוד דאמר לשאול (שמו"א כד,טו) והיה ה' לדיין, משום דשאול היה מלך ובית דין היה ירא ממנו. א"נ י"ל דהא קמ"ל שלא יתגרה האדם באותם עזי פנים אלא דוקא ישען על אביו שבשמים:
והגבלן. בפרק חלק (סנהדרין צז,א) פי' רש"י, שהוא שם מקום, וכן כתוב (תהלים פג,ח) גבל ועמון ועמלק:
ואנשי הגבול. שם פירש רש"י שהוא כל גבול ארץ ישראל, ל"א אלו סנהדרין:
כפני הכלב. שם פי' רש"י משם רבו שיהיו ממש דומים לכלב:
הרע"ב ד"ה בטלו מושלי כו'. כתב בעל חידושי אגדות (מהרש"א מט,א) דמשום דרבי סתם כל המשניות אליבא דרבי מאיר מש"ה אקדמיה
רבי לכל התנאים שהוזכרו כאן אע"ג דאינון קדמוהו:
תי"ט ד"ה זיו החכמה וכו' - רש"י זה וכו'. ובחידושי אגדות כתב, דיש לפרשו גם בחכמות דעלמא כדמצינו בהניזקין (גיטין נו,א) כשבא אצל וכו': ד"ה זיו הכהונה וכו' - כהן וכו'. לי נראה שכיון דתני בטל זיו הכהונה פשיטא שהיה כהן, דאצ"ל וחכם הוא זיו הכהונה, שהתורה נמצאת בכהנים ככתוב בתורה (דברים לג,י) יורו משפטיך ליעקב, ולפי זה היו לו שלשה כתרים, דתורה וכהונה ושלחן של מלכים:
תי"ט ד"ה והיין וכו'. ובפרק חלק (שם) פי' רש"י, שאף על פי שהגפן תתן פריה יהיה היין ביוקר שלא תהיה ברכה בפרי עצמו:
ד"ה זריזות וכו'. כתב בחידושי אגדות שמביא כאן (קצת) הברייתא אלו העשר מעלות שהיו בחכמים הראשונים שבטלו משמתו ומשחרב בית
המקדש, ע"כ. ולי נראה שהכוונה להחזיק לב ישראל שלא יחשבו שכיון שבטלו שוב אי אפשר לקנותם, שאינו כן שאפשר ואפשר בהשתדלות, שהרי ודאי שהזריזות וגם נקיות לא מצינו שפסקו, והנה כך היא שזריזות מביא לנקיות ונקיות לטהרה כו', ואם כן המתחזק לקנות שתים הקודמות ולא יתרפה כלל מהן הן תעלנו לשלישית וכן יגדל לקנות כולן, ודו"ק: ד"ה ופרישות וכו'. לי נראה שקדושה הוא עצם רוחני על הפרוש, וכמו שהוא כל קדושה שבעולם, כגון קדושת ס"ת ותפילין וכיוצא שאין ענין בהן לפרישות, וכן נאמר בכל מקום חל קדושה על דבר זה נראה שהוא דבר עצמי שיש לומר בו ענין שרייה וחלות, כאן ר"ל ששורה עליו אור שכלי ובכחו בא לידי ענוה, שהוא שכיון שהקדושה חלה על נפשו נמצאת קרובה ליוצרה, ומתוך כך מתעוררת להבין גדולת הבורא ומתלבש בענוה, כי דוקא הקרוב לו יתברך ויודע שמץ גבורותיו מכיר פחיתות הנבראים לנגדו, ולכן משה שקרבו ה' פנים אל פנים כתוב בו (במדבר יב,ג) עניו מאד: