קול הרמז נשים· רבי משה זכות
נזיר · פרק ה משנה ג
ונשאל לחכם. אף על גב דבית שמאי סברי (ט,א), דאין שאלה בהקדש ונזירות, היינו כשהלשון הוא לשון טוב, אבל הכא מיירי שהוא מסופק אם הלשון הוא טוב, תוס' (לא,א ד"ה מי שנדר):
אמרו בית הלל. אין ספק שמשנה זו דמי שנדר קדומה וסתמית היא, ולכך הקשו בית הלל ממנה לבית שמאי, ודייקו מדאיכפל תנא ותני היתה לו בהמה וכו', תנא קצר ושנה והתירו, מותר, דבעיא לאשמועינן דינא דהקדש טעות:
שהוא מקודש. קשה לי דגמרי (לא,א) מתמורה דהקדש טעות הקדש, אם כן למאי איצטריך (בכורות ס,ב) ריבויא (ויקרא כז,לב) דוכל מעשר בקר וצאן, דמיניה ילפינן הא דשלשתם מקודשים. ונראה לי דאיצטריך למעוטי שמיני ושנים עשר, ועיין טעמיה בשלהי בכורות:
תי"ט ד"ה אמרו להם וכו' - שמשיבים בדרך וכו'. לא דמי, דהתם (פסחים פ"ו מ"ח) אמר לא אם אמרת וכו', דנמשך הלשון יפה, ור"ל לא דמי כדסברת מפני שאם אמרת באימורי וכו' תאמר וכו', אבל בכאן צריך לשנות הילוך הלשון. ולי נראה דתמיהא דכתב הר"ב, ר"ל שאינו בניחותא אלא הוא קושיא, דהיינו אינו כמו שנראה שאתם סוברים שהשבט קדשו, כי ודאי לא שבט קדשו. וכוונת הר"ב למעט פעם אחת, דהיינו לא כן אלא שבט הנזכר בפסוק, כל אשר יעבור תחת השבט הוא קדש, והתם כתיב קודש וכל מעשר בקר וצאן, דמקרבו תשיעי ואחת עשרה: