קול הרמז נשים· רבי משה זכות
נזיר · פרק א משנה א
פתיחה:
תי"ט ד"ה כתב הרמב"ם וכו' - תנא אקרא קאי וכו'. היה קשה לי מה צורך לכל זה, לימא בקצרה ההיא (ב,א) דכל הרואה סוטה בקלקולה. ועוד קשה דיותר נכון שיביא פרשת זנות יין ותירוש יקח לב. ומצאתי דכתבו התוס' כאן (ד"ה מאי טעמא), דאקרא קאי, ר"ל למשנה אחרונה דמסכת גיטין ששם הביא פסוק זה (דברים כד,א והיה אם וגו'), ועליו קאמר מי גרם לעבירה וכו', ואם כן כבר יש שייכות לנזיר בסדר זה. אלא דקשה דליתני סוטה בתר גיטין, ולזה מוסיף טעמא דכל הרואה וכו', שלכך סמכן, ואין לומר דלקדם סוטה לנזיר, משום דאין שייכות לסוטה אחר נדרים: משנה א:
הרע"ב ד"ה אהא נוה וכו'. הא דלא עריב שתי הידות, משום דשמה מיירי שעבר נזיר לפניו ולא כך אהא נוה, אלא דתני או ללמד דשוה לאהא, כלומר דגם הוא יד:
תי"ט ד"ה נזיק וכו' - תימה וכו'. התירוץ הוא כמ"ש הר"ן בפרק האיש מקדש (מט,ב) גבי פסקא דהתם, ובכולן אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש, דאמרינן התם דברים שבלב אינן דברים, וכתב הר"ן (ד"ה אמר רבא) בשם ר"ת, דהני מילי היכא שמתכוין לומר מה שהוא אומר אלא שיש בלבו הפך מה שהוא מוציא בשפתיו, דכיון שאינו מוטעה במה שהוא מוציא מפיו אין מה שבלבו כלום אבל כל שהוא טועה בדיבורו כההיא דתרומות (פ"ג מ"ח), לאו כלום הוא דבעינן שיהא פיו ולבו שוין, ע"ע. והשתא הני כינויין דדמו ללשון תורה, והוו כמי שאומר נזיר ואינו מוטעה בשפתיו, אעפ"י שאינו מתכוין בלבו להיות נזיר, אינו כלום דדברים שבלב אינם דברים, וכל שדבריו ברורים בלתי טעות הולכים אחר הדברים בלבד. ומעתה נראה לי שבידות הנדר כגון אהא, צריכות כונה כיון שאינו ברור, ה"ה נמי הריני כזה שהוא יד. והא קמ"ל מתניתין דתני הריני כזה גבי הריני מסלסל, לאשמועינן דלא תימא הנדר גמור הוא כאילו אמר הריני נזיר, ונפקא מינא לכוונה. ובהא לא צריכנא למה שאמר התוס' (ב,א ד"ה האומר), דאתי לדיוקא. ותירצו אליבא דהרמב"ם דמחית בחדא מחתא אהא נוה והריני מסלסל וכו':
ד"ה הריני כזה וכו' - לא מהני וכו'. הא גופה קשיא, דלא מהני משמע דאינו נזיר כלל, והדר קאמר דטפי משמע אהא כזה מן והריני, הא אהא והריני שוין. אם לא שנאמר שמ"ש דטפי משמע אהא כזה, כלומר דאהא ונזיר עובר, מה שאין כן הריני ונזיר עובר. אבל מ"מ צ"ע כי שוין הם הריני נזיר כמו אהא נזיר: