קול הרמז נשים· רבי משה זכות
נדרים · פרק יא משנה ג
תי"ט ד"ה ויכולה וכו' - ועוד טעמא אחרינא וכו'. הא דלא אמרן דקמ"ל דאינה אסורה בלקט וכו', דאם כן הוה ליה מותרת להנות:
והרי יכולה וכו'. וצריך לומר דמיירי שכבר לקטה לקט שכחה ופאה, דמצויים הם לה להנות, וכמ"ש (פג,ב בר"ן ד"ה רבא אמר) בשם הר"מ בר שניאור, והטעם שכתב כן נראה לי דאין לומר שתלך ללקט, דביני ביני היא מתענה או פעמים שלא תמצא עוד, וכענין שכתב התי"ט לעיל מ"ב ד"ה ואם:
ד"ה בלקט וכו' - דכתיב נתינה וכו'. מה שאין כן בפאה, דאע"ג דבדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק, מכל מקום אין לו רשות ליתן לזה ולא לזה, דלא כתיבא נתינה:
צריך לחלק לו וכו'. לא דק, דבאותו שבגורן כתב רש"י (פד,ב ד"ה והא דקתני') וז"ל, איהו מנח ליה התם ושקיל ליה כל מאן דבעי, ע"כ. ולפי זה מאי דתנן אין פוחתין לעני בגורן, ר"ל שאין מונעין אותו מליקח פחות מחצי קב וכו':
ד"ה יטלו על כרחו וכו' - הלכך הוו וכו'. ולכך תני יטלו בעל כרחו, שאין להם להחזיקו שום טובה. ובהכי ניחא נמי דתני האי דינא בהדי דיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה, לגלויי דאיירי בשאינם שלו:
ד"ה יטלו אחרים וכו' - והרי לא שייך וכו'. י"ל דמ"ש [הרמב"ם והטור], וכן הדין במתנות עניים, היינו לענין דיטלו בע"כ משום דלית בהו טובת הנאה, והוא הדין לצדקה דקי"ל ממשכנין על הצדקה. ואח"כ מצאתי בב"ח ססי' רכ"ז שכתב זה, שנראה שגם הוא מפרש כך דברי הרמב"ם: