קול הרמז נשים· רבי משה זכות
נדרים · פרק ד משנה ב
הרע"ב ד"ה ובמקום וכו' - כששניהם וכו'. מתניתין נמי דווקא בהכי מיירי, דאי נכסי בעל האבידה אסורים על המחזיר אסור לו לקבל אלא מחזיר בחנם, ואי נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה צריך לקבלו ואינו רשאי להחזיר בחנם, אלא מתניתין כששנים מודרים, וכן כתב הטור סי' רכא:
תי"ט ד"ה מקום וכו' - כשאין המחזיר רוצה וכו'. דאי רצה לקבל מותר ולא תפול להקדש, שהרי שכרו הוא כפועל בטל:
מה שיקבל ממנו וכו'. פי' ולאו מצוה קא עביד, ולכן אסור לעשותו דיש בו הנאה דמכוין לה, וליכא למימר מצות לאו ליהנות נתנו:
ומכל מקום לבי מהסס וכו'. אם מהסס למה לא שם לבו משום סברא זו לכל רבוותא, וכל שכן שאין כאן אשם ופשע, שהרי קי"ל דבדבר
שבממון אפילו התנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים, ואם כן מ"ש הרמב"ם ממנהג, ר"ל שכך תקנו לנהוג מפני תיקון העולם, וכדשנינו בפ"ה דגיטין מ"ג, המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם, ולא ידעתי מה איסור יש בזה, דכיון שמותר ליחיד להתנות, כדתנן בפ"ב דבבא מציעא מ"ט, גם הרבים יכולים הם להנהיג כך. והרמב"ם קשיתיה מתני' דתנן מקום שנוטלין, דמשמע שהוא כולל בכל אותו מקום, וגם הר"ב לא פירש מתניתין בפרטות מתנה, אלא שהניחה כפשוטה דתני מקום:
מדין פריקה וכו'. שאני התם דאיכא צער בעלי חיים דאסור מדאורייתא: וכן בכולי פרקין וכו'. עיין מה שכתבתי לקמן מ"ג ברע"ב ד"ה אבל לא ילמדנו: