קול הרמז נשים· רבי משה זכות
נדרים · פרק א משנה א
פתיחה:
ד"ה כתב וכו' - איידי וכו' באמת שכוונתו לדעת הגמרא. ותמהני איך אישתמיטה להרמב"ם ז"ל:
משנה א:
כל כינויי וכו'. לפי מה שנז"ל (בפתיחה), שיש שני מיני נדרים להקדש או לאיסור, וכן שני מיני חרמים, מש"ה אסמכינהו אהדדי, כך נראה לי מוסף על מ"ש התי"ט (ד"ה כחרמים):
חוכך בזה וכו'. [אי] תני בהדיא רבי עקיבא מחמיר, אמרינן בגמרא (ז,א), שאם עבר אינו לוקה:
הרע"ב ד"ה כל וכו' - חסורי מחסרא כו'. משום דמודרני וכו' הן ידות, כדכתב הר"ב, ומש"ה צריך להוסיף כל ידות:
ד"ה רבי עקיבא וכו' זו בזו וכו'. ז"ל הרא"ש (ז,א), אדם ששואלין לו דבר ואינו פשוט לו להתירו גם טעם פשוט לאסור אינו יודע והוא חוכך בשפתיו ושותק ומתוך כך מבינים שהוא מחמיר. והערוך (ע' חך) פי' מקוה להחמיר [ואוסר אבל לא מחמיר ממש לחייבו מלקות. ע"כ.] (מלשון אשרי המחכה):
תי"ט ד"ה כל וכו' - וה"ק וכו'. גם הרמב"ם (בפירושו) כתב כך. ונראה דסברי כתוס' (ב,א ד"ה כל) דכתבו, דדוקא בנדרים איכא דסבר (י,א) דכינוי לשון שבדו חכמים, כי היכי דלא לימא קרבן ודילמא יאמר קרבן לה' ומפיק שם שמים לבטלה, אבל בנזיר כו"ע סברי דלשון גוים הם, כי איך יביא קרבן על לשון בדוי. ולכך כו"ע מקדמי כינויין לידות, שאינם חולקים. אבל הכא שיש מחלוקת ולמ"ד שבדו חכמים שמקדים ידות משום דחביבי דאתי מדרשא, ס"ל להרמב"ם והר"ב דאף למ"ד לשון גוים גרסינן הכי, דטעמא רבה איהו חיבה דדרשא, ואע"ג דמעיקרא נקט טעמא דאורייתא, ניחא ליה להשוות המדות ולא להרבות גרסאות שונות. והכי משמע מלשון הגמרא (ג,א) דאמרי, ולאו חסורי קא מחסרת לה אקדים נמי ותני ידות, דמיתורא דלישני משמע דכי היכי דמחסרינן לה אליבא דכו"ע ה"נ מקדמינן ידות דאתו מדרשא. והכי מוכח מדברי התוס' (ג,א) דכתבו וז"ל, אקדים ותני ידות ברישא, וצ"ע כי מתחילה היה קשה להגיה ברישא ועתה מגיה, ע"כ. ואי איתא דההגהה היא אליבא דחד ולא לכו"ע מאי עיון צריך, והא אליבא דהאי דסבר לשון שבדו לא יש תירוץ אחר כי אם להגיה, אלא ודאי הצ"ע הוא משום דההגהה היא לכו"ע, וכמשנז"ל דעדיפא טעמא דחביבותא ניחא הקושיא דניחא ליה להשוות המדות, משום טעם זה שהוא הכולל בכל הגמרא, וכדכתב בעל הליכות עולם פ"ב משער ג' וז"ל, אורחיה דתנא למנקט ברישא מה דאתי מדרשא והדר מייתי מאי דכתיב בהדיא בקרא וכו' עד וכן בריש נדרים, ע"כ. ואי הקדמת הידות אינה אליבא דמ"ד לשון גוים מאי מייתי מריש נדרים, אדרבה ראיה לסתור היא, דההוא מ"ד רבי יוחנן הוא דהלכתא כוותיה, ולדידיה אמרינן דפתח בדאורייתא, אלא ודאי דס"ל לבעל הליכת עולם כהרמב"ם והר"ב, דלמסקנא עדיפא ליה טעמא דחביבה ליה, ובהכי סלקא לה קושית כללי הגמרא, עיין ביבין שמועה:
אינו גומר דבריו לפרש הנדר וכו'. פי' שלא הזכיר קרבן או קונם: ד"ה וחרמים וכו' - דכתיב כי ידור וכו'. נראה לי דידור הוא מן הקל ויוצא לאחרים, אבל נשבע נפעל שהוא פועל מהשבועה שחלה עליו: ד"ה שאיני וכו' - שאני אוכל וכו'. אוכל משמע כזית, וטועם בכל שהוא, ואין לומר אוכל דוקא אכילה, דהא קיימא לן שתיה בכלל אכילה: ול"ג שאיני וכו'. אבל הרמב"ם כתב בפירושו, שלא אוכל לך, והיה לו להתי"ט לכתוב נ"א:
וזה לפי דרכו וכו'. מלאכה שאינה צריכה היא זו, דהרא"ש קאי בפירוש מתני' דתנן מודרני וכו', ופי' דה"פ מודר אני ממך מה שאני אוכל לך, ובזה לא קשיא דהוי דבר שאין בו ממש:
ד"ה להחמיר וכו' - פירוש זה מוכרח וכו'. ונראה לי לומר חדא דבהכי לא מפישנא בפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן, דאינהו שרו ואיהו לא אסר אלא בד' אמות. ועוד דמנודה אני לך לחוד, פי' הרמב"ם דאסור לישב בד' אמות, וגם הראב"ד מודה לו מדלא השיג עליו בזה, ופסק כרב פפא דאיהו בתרא לגבי רב חסדא, וקאמר דלישנא דמנודה משמע נידוי, ואם כן אם הוסיף שאני אוכל לך, אין לשון מנודה זזה ממשמעה, ור"ל לאכול בד' אמותיו:
ד"ה כנדרי רשעים וכו' - משום סיפא וכו'. וא"א[ואני אומר] דטובא קמ"ל רישא, חדא מה נכלל בנדרי רשעים, ועוד הנודר על דרך זה נקרא רשע וכמ"ש הר"ן, ושאין ראוי לעשות כך:
ותימה להרמב"ם וכו'. אין תמיהתו תמיהה אמיתית היא, דנפקא מינא לענין דינא דאמרינן בגמרא דהא ק"ל דלא מפיק שבועה מפיו, כיון דאמר כנדרי רשעים הוה ליה כנשבע בהדיא, ואם אמר הרי עלי כנדרי רשעים כדכתב הר"ב, פשיטא שהרי אמר הרי עלי וכו', ומוכח מהגמרא דמקשינן, ודלמא הכי קאמר כנדרי רשעים לא נדרנא, ופי' רש"י דכיון דלא אמר הרי הוא עלי כנדרי רשעים משמע דאם אמר עלי דיו. וקשה לי דאם כן אמאי לא מוקי מתני' בהכי דאמר הריני עלי. ועוד קשה לי דשמואל (ט,א) דמוקי לה בהריני עלי והימנו, נדרש ללא שאלו, שהרי הגמרא לא מקשי אלא דילמא כנדרי רשעים לא נדרנא, ועל זה הי"ל לתרץ באומר הימנו או אם אוכל:
ד"ה כנדרי כשרים וכו' - שרי ליה וכו'. והוא הדין לנודר בעת צרה, כדמצינו (באע"פ)[ביעקב אע"ה] (ב"ר ע,א). וכתבתי בחידושים שלי שכוונתו להיות שליח לדבר אותה המצוה שמקבל עליו לעשותו, דקי"ל שלוחי מצוה אינן ניזוקין:
ד"ה וכנדבותם וכו' - ופירש הר"ן וכו'. התוס' (ט,ב ד"ה כהלל) פירשוהו מעין זה. אבל יותר מרווח שכתבו (י,א ד"ה דנזירות), שנדר הוא מיראת עונש ונדבה מאהבה, וכמש"ה (הושע יד,ה) אהבם נדבה. והוסיפו מ"ש התוספתא (פ"א מ"ב), כנדבת רשעים לא אמר כלום, והיינו מפני שאפילו נדבתם אינה מאהבה אלא מיראה ואין זה אלא נדר. ודין זה מדוייק ממתניתין כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן אבל כנדבות רשעים לאו כלום הוא: