קול הרמז נשים· רבי משה זכות
כתובות · פרק יג משנה ה
עד שילבין. והא דקיימא לן (קב,א) כר' גידל כמה אתה נותן לבתך וכו' הן הן הדברים הנקנים באמירה, ואם כן ישאנה ויקרא חמיו לדין, כבר תירצו תוס' פ"ק דקידושין ד"ט ע"ב, דאין החתן רוצה לטרוח ולמיקם בדינא. ורשב"ם (קט,א בתוס' ד"ה חשב) פירש דדוקא כשעמדו וקדשו מיד מתוך התנאים אז נקנים באמירה, והכא מיירי כשלא קדשו מתוך הדברים: ראשה. איתא בירושלמי (ה"ה), דמיירי שהאב פסק במעמדה, ולכך סבר ת"ק דתשב עד שילבין ראשה, ואפילו הכי פליג אדמון:
תי"ט ד"ה ופשט וכו' - בטוען אין לי וכו'. לפי' התוס' הנזכר לעיל במסכת קדושין (ד"ט ע"ב), אין צריך לפרש כך, ומדלא פירש הר"ב נראה שאינו סובר כך. ועוד שאם כן לא היה לו לדבר בלשון בזיון: