קול הרמז נשים· רבי משה זכות
כתובות · פרק ח משנה ה
ר' יהודה אומר. בב"י סי' פ"ה מביא דיש גורסים רשב"ג, וצריך ליישב דאם כן אמאי לא עריב תרי בבי. ונראה לי דשאני הכא דלא כליא קרנא דאית שיור דעצים, ובהא נמי איכא טעמא למשנה יתירה, דאפילו הכא דלא כליא קרנא אמרו רבנן ימכר. ואין להקשות דמאי הנאה אית ליה למוכרם מיד לעצים כיון דאפילו לסוף גם לעצים קיימי, דהכא מיירי בעושין קצת פירות אבל לא כדי טיפולן, ולכן יש לו הנאה דאינו מטפל. ועוד דעודם בקצת לחות מהני לקורות בתים וכיוצא מה שאין כן כשיבשו:
הוציא ולא אכל. בגמרא (פ,א) אמרינן דמיירי שההוצאה כנגד השבח. ובהא דייק הטור (סי' פח) מלת הוציא, דהול"ל לא אכל וכו', אלא דברישא מיירי בהוציא הרבה או מעט וסיפא דמיירי בשווים, תני הוציא כלומר הוצאה אחרת:
הרע"ב ד"ה רשב"ג וכו' - יכולה היא לעכב וכו'. כפי' רש"י (עט,ב). וקשה דאמאי לא פירש (כמ"ש בסוף השיטה דש"ס) דאינה יכולה למכור, משום דמסתמא על מנת כן הורישוה מורישים שישאר שבחם קיים:
תי"ט ד"ה ימכרו וכו' - וטעמא נראה לי וכו'. ולי נראה דטעמא דהרא"ש, דת"ק לא אתא אלא לאפוקי מדרשב"ג, וסבירא ליה דלא חיישינן לדשבח בית אביה, ואם כן לא מצי מיירי דאיהי רוצה למכור אלא הבעל הוא דרוצה למכור. ובודאי שזהו העיקר למחלוקת הרא"ש על הרמ"ה (טור סי' פה) דכתב או שהאשה רוצה למכור, דאם היא רוצה למכור אפילו רשב"ג מודה דליכא שבח בית אביה:
פסקינן כחנניא (עט,ב) - וכו'. ואע"ג דאלו זקנים, הא אמרינן (סנהדרין נב,א) נפישי גמלי סבי וכו':
ד"ה שבח וכו' - דהויא לה וכו'. רש"י לא פי' כן במתניתין בפשיטות, אלא במאי דאמרינן דעבדים ושפחות דמיין לזיתים וגפנים ובשדה שאינה שלה משום דכליא קרנא, ואהא כתב רש"י דכל זמן שהן קיימין הויא לה ולבית אביה לשם ולתפארת, וכוונת רש"י לפרש אדימוי דכליא קרנא דאינו כפשוטו שהרי העצים יבישים שיורא נינהו, אלא בהא דכליא קרנא דשבח בית אביה:
ד"ה ר' יהודה אומר וכו' - דאה"נ פליג וכו'. ע"כ לומר כן, דבגמרא מתקיף מסברא דבבא קמא לבבא בתרא ועיי"ש:
ומיהו אכתי וכו'. וי"ל להודיעך כחו של ת"ק, דאע"ג דבזיתים איכא שיור דעצים לא אמרינן דלא להסתכל בהו ויאכל אותו המעט שהוציאו עד שייבשו. ועי"ל דהוה אמינא דליכא שבח בית אביה ובעצים בשדה שאינו שלה שהרי הכפריים יש להם עצים בשדותיהן. ואולי שזהו הטעם שהרמב"ם פסק בחיבורו (כב,כג) כת"ק דר' יהודה, דסבירא ליה דרשב"ג חולק עליו. ובהאי סברא יש פירכא למ"ש התי"ט, וכל שכן בעבדים איכא שבח בית אביה טפי:
חולק ת"ק וכו'. ובשלה מודה דאיכא שבח בית אביה:
בשדה שאינה שלה וכו'. פי' טעם המחלוקת:
ולא הוה דייקינן מדתנן וכו'. אלו הן דברי הגמרא, דמעיקרא אמרינן מחלוקת בשדה שלה אבל שאינו שלה דברי הכל תמכור משום דכליא קרנא, מתקיף ר' יוסף והרי עבדים ושפחות דכשדה שאינה שלה דמיין ופליגי, אלא מחלוקת בשאינה שלה אבל בשלה דברי הכל לא תמכור משום שבח בית אביה, ונמצא שמכח רישא נלמוד דסיפא בשאינה שלה, ואם כן צריכים לדין שאינה שלה ורישא לגלויי סיפא, וכמ"ש התי"ט ולא הוה דייקינן וכו' ולא אשמועינן וכו'. וקשה דאין קושית היתור לא לרשב"ג ולא לר' יהודה דכל אחד אמר מה שקבל מרבו, אלא קושית היתור הוא לרבי שכתב שתיהן, ואם כן איך הוה מצי רב(ה) לשנות דברי התנאים:
ד"ה ישבע וכו'. הא דלא תני לה גבי כל הנשבעין ונוטלין בפרק ז' דשבועות כבר הזכירו התי"ט שם, ע"ע: