קול הרמז נשים· רבי משה זכות
כתובות · פרק ז משנה א
מליהנות לו. משלו, כגון (בראשית לב,יט) ואמרת לעבדך ליעקב, ופי' רש"י דעבדך, של עבדך:
ובכהנת. כאן תלה הדבר בה, מפני ששלה גרע משל בעלה שהוא יכול לישא:
הרע"ב ד"ה המדיר וכו' - הנאת תשמיש וכו'. הוצרך לפרש כך דאל"כ מאי אהני יעמיד פרנס. ומשום הא לא מוקי מתניתין בנדרה היא וקיים הוא, דאם כן היה לו לומר יוציא ויתן כתובה כדלקמן:
תי"ט ד"ה המדיר וכו' - ותימה וכו'. לדידי אין זה מן המתמיהין, דמיירי דמידע ידיע לכ"ע דאית לה די ספוקה במעשה ידיה, וכיון שזה ודאי הוי ליה כאילו אתפסה מעות, והראיה שאינה מתרעמת על מזונותיה. וגם הרמב"ם לא הזכיר שיאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, והראב"ד לא השיגו כלל, והרב המגיד לא דבר בו. ואף על פי דהר"ן (ד"ה צאי מעשה) סובר שצריך שיאמר כן, ותירץ מה שתירץ, משום דנראה מדברי הרמב"ם דאפילו אין מספיקים מעשה ידיה:
ד"ה יעמיד פרנס, - וכו'. הר"ב לא אסר אלא במעמיד שליח פרטי שקבל עליו לפרנסה, או שמדבר לנוכח אם תזון לא תפסיד, כדברי התוס' (ע,ב ד"ה באומר), דמן הגמרא נראה דכל דאמר לעלמא שרי, אבל תוס' כתבו כמש"כ התי"ט:
וכן נמי שרי וכו'. ובהאי דוקא יעמיד פרנס, דאי דוקא כל המפרנס אינו מפסיד לא אתי שפיר יעמיד, דלא בדידיה תליא דשמא לא ימצא לו שירצה לפרנסה: