קול הרמז נשים· רבי משה זכות
כתובות · פרק ו משנה א
רש"י גריס פרק המדיר אחר פרק אעפ"י, ור"ח ותוס' (סה,ב ד"ה מציאת) גרסי כגרסתינו, איידי דסליק אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה. הקשה הבעל לחם אבירים דא"כ הו"ל למתני מעשה ידי אשה ומציאתה לבעלה, ותירץ דה"ק המציאה שלה כמעשה ידיה. ולא נראה שהרי המציאה משום איבה ומעשה ידיה תחת מזונות. ומיהו למאי דקי"ל יכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה הוו מעשה ידיה משום איבה. אבל לי נראה דנקט כדלעיל (פ"ד מ"ד), במציאתה ובמעשה ידיה:
הרע"ב ד"ה מציאת וכו' - אם נפלה לה וכו'. הא דלא פירש כפי' רש"י השני (סה,ב), דאם מתה יורשה, כתבו התוס' (ד"ה וירושתה), משום דזה ידענוהו מפרק הכותב ובפרק יש נוחלין. וקשה לי בפירש"י, חדא דלא דייקא לישנא דירושתה, דר"ל מה שיורשה היא. ועוד דא"כ הול"ל והוא אוכל פירות דהוי דבר אחר. ועוד דהו"ל לערב וירושתה עם השני הראשונים, ומיהו לזה י"ל דלא דמו שני הראשונים דר"ל מה שהוא שלא יהיה לבעלה, אבל ירושתה לפי' השני דילמא שהיא ירושה ודוק:
ד"ה ובזמן וכו' - שהבושת שלו וכו'. דאשתו כגופו, וטעם הראשון לבושת והשני לפגם:
תי"ט ד"ה בושתה ופגמה וכו'. ז"ל התוס' (סה,ב ד"ה שלה), למ"ד בהחובל (ב"ק פו,א) בקוטע יד עבד עברי של חבירו ינתן הכל לעבד וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אתי שפיר דהכא נמי הכל לאשה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אבל למ"ד ינתן שבת גדולה (דהיינו פגם) לעבד ושבת קטנה לרב צריך לחלק בין עבד לאשה, ע"כ. ומכאן קשה להרא"ש, דהמ"ד הראשון הוא רבא דקי"ל כוותיה, וא"כ דגם שבת קטנה לעבד ה"ה לאשה וילקח בהן קרקע, והרא"ש ס"ל דפשיטא דשבת לבעל. וא"ת איזו סברא לחלק מ"מ לאו פשיטא הוא:
להשתכר וכו'. י"ל דשאני צער זה דמרצונה ויוכל הבעל לעכב שמא תחלה מן הכאב, ולכן סתם הרמב"ם וכתב הריפוי לבעל:
שהוא חייב לרפאותה וכו'. פי' וא"כ הוא ירצה לרפאותה כראוי ובלא סמא חריפא וכנז"ל. וע"כ לפרש כך דאלת"ה מה ענין חייב לרפאותה
כשחלתה ללקתה ע"י אחר, דבמאי מחייב הבעל לרפאות. ולא הבינותי דברי התי"ט, דלהרמב"ם פשיטא דלבעל הוי הריפוי: