קול הרמז נשים· רבי משה זכות
כתובות · פרק ד משנה ד
זכאי בבתו. לא תני בקדושי בתו, לאשמועינן שיש לו זכות בה בגופה למכרה ולקדשה:
ובהפרת נדריה. צ"ל מה זכות יש לו בהפרת נדריה, וי"ל שמא תדור שלא לשמשו:
ומקבל את גיטה. לא תני ובקבלת גיטה, משום דלא מצי קאי אוזכאי, דאינו זכות לו דאדרבה אמרינן בפ"ו דגיטין (מ"ג) דאיהו נמי מקבל גט בתו בעל כרחו, אבל משום דאפשר נמי שיקבל הגט בממון מש"ה תני ומקבל:
נשאת. יתור נפיש הוא, לאשמועינן דדוקא נשאת אוכל פירות לאפוקי ארוסה וכרבנן דפליגי אר' נתן דברייתא:
תי"ט ד"ה ובביאה וכו' - וטעה בשתים וכו'. אפשר דלא טעה כ"כ, די"ל דדייק יתור לשון רש"י דכתב רשאי, וס"ל דהיינו זכותו ודטובת הנאה ממון, וע"כ רש"י פי' זכאי בענין זה דלא נחית ודאי אדירושלמי, ואפשר דהירושלמי סבר דטובת הנאה אינה ממון, ותוס' שהזכירוהו בקידושין (ג,ב ד"ה האב) לפרושי אליבא דכ"ע, ובההיא דפירש"י (מ,ב ד"ה אלא מסתברא) בבושת ופגם, היינו משום דטובת הנאה הוא בציר טובא משל בושת ופגם:
ד"ה וזכאי וכו' - ובמציאתה וכו'. ולי נראה משום דבקדושין לא יש זכות אלא לאב ומשם ואילך ישנו גם לבעל ולכן לא ערבם. ואף משום זה לא הקדים תנא מציאה ומעשה ידיה וכו' לקידושין, שהרי הם עודה בביתו, אלא דכתב תחילה מאי דשייך לאב ואח"כ מאי דשוו אב ובעל:
ד"ה ובמעשה וכו' - זבוני מזבן לה וכו'. רש"י כתב בחומש (שמות כא,ז) דכי ימכור, קטנה ולא בנערה, דמכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכור. ולפ"ז קשה דאמאי אצטריך ק"ו, דמדאצטריך קרא למעשיה ע"כ דאינו יכול למוכרה. וכ"ת דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב קרא, א"כ גבי קטנה נימא נמי הכא, ותירצו התוס' (מו,ב ד"ה ואימא), דאי לא הק"ו דהתם הוה אמינא דיכול למוכרה וקרא דאמה מוקמינן בבוגרת: ד"ה ומקבל וכו' - מן האירוסין וכו'. לפ"ז אין לך זכות גדול מזה, דיש צורך בגט להפרע כתובה בפ"ט מ"ט:
לא נחית נפשיה וכו'. וקשה דגם באכילת פירות לאב מחלוקת בברייתא (מז,א):
ד"ה שאוכל וכו' - אבל יש לה בנים וכו'. קשה דכיון דתני סתם ובקבורתה, מינה נשמע דיורשה אעפ"י שיש לה בנים, דהכי תני ר"פ אלמנה ניזונת:
ד"ה וחייב וכו' - דלא תנן וכו' והא תנן לה פ"ה מ"ח:
דלא סגיא בלאו הכי וכו'. עדיפא מינה הול"ל לפי דבריו דלא תני אלא מאי דצריך הוצאת ממון. וגם מה שכתב דאפשר לה שלא תבעל היינו אם היא מחלה:
וליכא מאן דפליג וכו'. והלא הרמב"ן דאיהו סייעיה סבירא ליה (ס"פ י), דמלבושיה מד"ס, ומפרש כסותה כמשמעה כסות מטתה, וסרה לה תמיהת המ"מ (פי"ב מהל' אישות הי"ב), אח"כ מצאתי שהר"ן כתב כן: ועוד אפשר לי לומר וכו'. תלמוד ערוך הוא, שהרי על פיסקא דחייב במזונותיה קבע רב אשי ברייתא (מז,ב), דת"ר תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה וכו', ובתר הכי אמר רבא האי תנא סבר מזונות דאורייתא דתניא שארה אלו מזונות וכו', מכלל דתנא דידן סבר שזה מדרבנן: