קול הרמז נשים· רבי משה זכות
כתובות · פרק א משנה א
פתיחה:
ד"ה טעם וכו'. ולי נראה משום דיבום קדים במעשה יהודה כמ"ש
(בראשית לח,ח), ויבם אותה:
משנה א:
שפעמים בשבת. כתב רבינו תם בדף ג' א' (ד"ה שבתי דינין), שקודם תקנת עזרא לא היו קבועים בתי דין כל יום אלא יושבים כשהיו צריכים, ועזרא תקן שיקבעו בשני וחמישי, ע"כ. לכך תני שפעמים בשבת, ללמד שלעולם ישבו שני פעמים, בין צריכים ובין לא צריכים:
בתולה נשאת וכו'. פירש רש"י תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא, ע"כ. וכלומר שכיון שהיא תקנת חכמים כטעמם, לכן לא שייך למתני הבתולה, לאפוקי האשה נקנית דכל דיני קניינה כתובים בתורה, וזה מעין דברי התוס' (ד"ה ובפחותה). אי נמי יש לומר דכיון למה שכתב הר"ן שהביא התי"ט לקמן, דעיקר התקנה היא משום בתוליה, וזה שאמר כדמפרש טעמא (בד"ה משום דטרידא). ובזה אתי שפיר נמי מה שכתב [רש"י] בתר הכי, אבתולה קאי, כלומר שהתנא לא תני אלא מאי דשייך לבתולה, דהיינו טענת בתולים, ולא חש למתני שקדו, דשוו בה בתולה ואלמנה:
הרע"ב ד"ה בתולה וכו'. - שמא יהיה טרוד וכו'. וטרדתו אמרו (בתוס' ד"ה ליום הרביעי) שהוא משום (שבת קל,א) דליכא כתובה דלא רמו בה תגרא, והוא הדין לאלמנה דלא תנשא ליל ששי:
תי"ט ד"ה בתולה וכו' - תני נמי אלמנה וכו'. מה יאמר באלמנה נזונת (פי"א מ"א) דלית טעמא דאגב. ועוד דהתנן בשלהי תענית (פ"ד מ"ח), בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ואומרות תנו עיניכם וכו', ואם כן היו ידועות בקרב עמם:
משא"כ האשה כו'. פירוש האשה נקנית (קידושין פ"א מ"א) כדהרגישו התוס', ולפי דרך תי"ט שכוללת גם אלמנה שהיא ידועה לכן תנא האשה:
ד"ה שפעמים בשבת - אבתולה קאי וכו'. נראה דדוקא לרש"י לא מסיק כל מילי דבתולה מילתא בטעמא, ואחר כך ליתני ואלמנה ליום
חמישי, ועל דרך (בפ"ז)[בפרק ה'] משנה ב', ותירץ שטעם שפעמים בשבת קאי אבתולה, ומינה דגם אלמנה מן האירוסין תנשא ברביעי:
טעמא דשקדו וכו'. מכל מקום נראה לי דתנא רמיז להא דתני ליום הרביעי, כלומר יעשו הכנה ליום הרביעי שתנשא בו, ומשום הכי לא תני ביום:
משום דטרחא להו וכו'. אם רוצה לומר דטריחה להו ההוצאות, קשה דהר"ן גופיה כתב אחר כך (ד"ה והוא), דכייפינן להו למטרח. ויש לומר דפירושו כי הא דאמרינן בגמרא (ג,א), דכשבית דין קבועים בכל יום אשה נשאת בכל יום. ומקשינן הא בעינן שקדו, ומתרצינן דטריח ליה, פירוש שכבר טרח לפני השבת ותיקן צרכי סעודה. ובהא מיירי הר"ן, וטעמו משום מאן דחזי וכו'. ולעיקר הקושיא נראה לי דמתניתין לא תני אלא הטעם שנתחדש אחרי תיקון עזרא בקביעות בית דין בשני וחמישי, אבל טעם דשקדו אפילו קודם תקנת עזרא היה יכול להיות. ואפשר שזו היא כונת רש"י במשנה וז"ל, תקנת חכמים היא וכו', כלומר זוהי תקנה שחידשו מחמת הטעם האמורה במשנה:
ד"ה שאם וכו' - ושמא זנתה וכו'. ומאי דאמרינן בפ"ב דגיטין (יז,ב), דזנות לא שכיח, פירש תוס' דזנות בעדים והתראה לא שכיח:
אלא חד ספקא וכו'. אבל פירוש זה יש לומר, דמשום הכי לא תני טעמא דשקדו משום דטעמא דבתולים לא שייך אלא בהני תרי נשי, וטעמא דשקדו כולל לכל הנשים:
דאיכא ספק ספיקא, ספק תחתיו ספק ברצון:
ובפחותה מבת שלש תקנו וכו'. ונראה דבזה יצדק אומרו בתולה בלא ה' הידיעה, וכלומר בתולה, ואילו תני הבתולה הוה מוקים לה בפרטות להני תרי דליכא אלא חד ספיקא:
שזנתה ברצון, ואם לא יבואו תהיה מותרת:
והכי קאמר מצד תקנה זו וכו'. פירוש דמיירי כשיש בית דין, מינה נפקא לן כשאין בי"ד. מה שהקשו תוס' (ב,א ד"ה שאם וכו') לפרש"י, הוא משום דקשה לפירושו מדאמרינן בגמרא (ט,א), טוען פתח פתוח נאמן לאוסרה עליו, ואביי (ט,ב) מסייעו ממתניתין, והקשו התוס' דלרש"י אף על גב דלא נאמן לאוסרה ישכים לבית דין שמא יבואו עדים וכו', ולכן פירש מה שפירש. ולדידי לא קשיא לרש"י כלל, דמאי דאמר רש"י נאמן לאוסרה, עד שיראה אם יבואו עדים. אחר כך מצאתי כעין זה להר"ן. והר"ב ודאי לא סבר כתוס' דסתם כתב, והרי היא אסורה, אבל לא ידעתי למה לא הביא לשון רש"י כמנהגו: