קול הרמז נשים· רבי משה זכות
יבמות · פרק ו משנה ו
לא יבטל. בגמרא (סא,ב) דייקינן, הא יש לו בנים מפריה ורביה בטיל מאשה לא בטיל, דאסור לאדם לעמוד בלא אשה. פי' רש"י דדייק הכי מדלא תנן לא יבטל אדם מאשה אלא אם כן יש לו בנים:
בראם. לא מייתי (בראשית א,כז) זכר ונקבה ברא אותם דקדים בקרא, משום דאז היה אדם דו פרצופים ולא ראוי להוליד. אי נמי משום דהאי קרא דאייתי מיותר וללמד לדורות, ולכך מייתי קרא לאשמועינן יישוב הפסוק ביתורו:
ואם הפילה. נטר לה עד הכא לאשמועינן, דאף השני מונה משעה שהפילה אם הפילה בהיותה עמו:
תי"ט ד"ה לא וכו' - בקמץ וכו'. בפת"ח מיבעי ליה, כי הקמץ בנו"ן הוא בנפעל או בהתפעל, כשעי"ן הפועל הוא מאחה"ע, כמו אתפאר וכיוצא:
ד"ה ושהה וכו' - ורש"י וכו'. גם לפירוש רש"י ניחא כמו שכתב תוס' (סד,א ד"ה ולילף) דבפרק בן סורר (סנהדרין סט,ב) מוכח דבדורות הראשונות היו ראוים להוליד הרבה קודם הזמן הזה. באופן שמשעה שנשאה היתה ראויה ללדת. ובזה תבין מה שכתב רש"י שם, שהמתין לה עד שתהא ראויה לביאה שלש שנים ונשאה, שאלמלא מ"ש בגמרא שאפילו הקטנים היו ראויים להולדה, יקשה איך נשאה בהיותה בת שלש ובא עליה. אבל אין ספק שלא הכל היו ראויים לכך אלא הצדיקים, ומפני זה יצחק לא החשיב את רבקה לעקרה אלא עד היותה קרובה לעשרים, מפני שבענוותנותו לא החזיק עצמו להשתנות בעבורו סדרו של עולם והמתין לה עד שלש עשרה. והגמרא מקשי (סד,א), דאי איתא דחובה היא עד עשר ותו לא, למה לא החמיר על עצמו יצחק ליקח אשה אחרת כשהיתה רבקה בת שלש עשרה, כיון שהיתה ראויה לילד בקטנותה, אלא ודאי דיש זמן עד עשרים שנה: