קול הרמז נשים· רבי משה זכות
יבמות · פרק א משנה א
פתיחה:
ד"ה מסכת יבמות. ולי נראה משום דיבום קדים בתורה בפר' וישב (לח,ח), בא אל אשת אחיך ויבם אותה, ואמרו בבראשית רבה (פה,ה), יהודה התחיל במצות יבום תחילה:
משנה א:
עד סוף העולם. לא סגי דתני צרות צרותיהן, דהו"א דדוקא קתני מדכתיב (ויקרא יח,יב), צרור, בשני רישי"ן, והיינו שתי מדרגות, כן כתבו התוס' (ב,א ד"ה עד). ובזה אני מדייק, דלא תני פוטרות צרות וצרות צרותיהן עד סוף העולם מן החליצה וכו', משום דלפי האמת מן הפסוק לא משמע אלא שתי מררגות, ומסברא אמרינן עד סוף העולם:
או מיאנו. הקשו התוס' (ב,ב ד"ה ואי), דמשכחת לה בקידושי טעות וכרבי ישמעאל, ותירצו דמתניתין לא כוותיה. ובהכי מתורץ מאי קמ"ל, אלא דאתא לאפוקי מדרבי ישמעאל, עיין למטה:
הרע"ב ד"ה חמש עשרה וכו' - שאפילו יבמתו וכו'. ונראה לפרש, דערותה מושכת עצמה ואחרת עמה, והכי קאמר ערותה וערות עליה, אבל מן הגמרא (ג,ב) משמע דהוי גזרה שוה:
ד"ה וכולן וכו' - אלא ביתומה קטנה וכו'. וכאן הוא קיים ואיך מיאנה בתו:
תי"ט ד"ה חמש וכו' - ולא עריות וכו'. ולי נראה משום (תהלים קיט,קל) פתח דבריך יאיר, ניחא למנקט לישנא מעליא:
ד"ה פוטרות, - לא תני אוסרות וכו'. בגמרא (ג,א) פי' רש"י דפוטרות משמע מהחליצה, ואי בעי מייבם, וזה אינו דהוה ליה איסור אחות אחיו: שלא במקום מצוה. כל זה הוא מהגמרא (שם) ופי' רש"י. ומסיים רש"י (בד"ה משום), אבל פוטרות לא משתמע איסורא משום צרתה של בת, אלא
הבת פוטרתה מיבום ואיסורא שכיב עלה, ע"כ:
ד"ה מן החליצה וכו' - כל העולה וכו'. אין להקשות דלעיל (ג,א) אסר חליצה משום גזרה דלא תתיבם, ולא צרכינן תו להאי כללא (מא,ב). דבגמרא (ג,א) אמרינן ליה משום דמקשינן דליתני מן היבום לבד וחליצה ממילא משתמע, ומשני דהוה אמינא דתחלץ שלא להפקיע מצות יבום אבל לא תתיבם משום איסורא דלצרור, ופירוש ולא ניחוש לגזרה, דאתי למימר תתיבם. ולהא משני דאקרא עצמה אסורה לחלוץ כשאינה יכולה להתיבם. ואיברא דהתי"ט הוי מצי למימר האי כללא לעיל ולא למטי משום גזרה, משום דאף על גב דבגמרא איתא להאי גזרה, כדמקשה דלתני אוסרות, עדיין לא גילה האי כללא, אבל תי"ט הוה מצי לשנותו כיון דאיהו המסקנא:
ד"ה ומן היבום וכו' - למה שמפורש וכו'. ולפי מאי דכתיבנא התם בברכות, י"ל הכא דאע"ג דתניא הכא איצטריכא בבכורות לפרושי, דהא דחליצה קודמת היינו בדורות אחרונים, ע"ע, דאי מהכא הו"א דמעיקרא נמי חליצה קודמת ואינו כן:
ד"ה ובת וכו' - בת בתו וכו'. ומש"ה נקט בבת אשתו בת בנה ובת בתה, מלישנא דקרא (ויקרא יח,יז). ועי"ל דאמרינן בגמרא (ב,ב), דלקדים תנא בתו משום דאתיא מדרשא וחביבא ליה, ומש"ה הקדים אף בת בתו לבת בנו:
ד"ה אחותו וכו'. כתב רחמנא (דברים כה,ה), יחדיו, דמיוחדים בנחלה, שחולקים נחלה אחת לאפוקי לוט שאין חולקים נחלה אחת, רש"י (יז,ב ד"ה המיוחדים). וכלומר שאם בא לחלוק בנכסי תרח אינו חולק מחמתו אלא מחמת הרן אביו:
ד"ה או שנמצאו וכו' - דקתני שנמצאו וכו'. והשתא י"ל דלהכי תנא הא דאילונית למ"ד (יב,א) שנמצאו לאפוקי הכיר בה, ומ"ד (יב,ב) שהיו לרבות הכיר בה: