אור ברסלב

קול הרמז נזקין· רבי משה זכות

שבועות

מכות

פרק א משנה א

פתיחה:

תי"ט ד"ה מכדי וכו'. נראה דבעי דליתני הוריות דשייכא דהיינו סנהדרין:

והוסיף וכו'. ועוד י"ל דקי"ל דאע"ג דלאו דלא תשא הוי לאו שאין בו מעשה מכל מקום יש בו מלקות, כדאמר (כא,א) חוץ מנשבע ומימר, ומשום הכי הסמיכה אמכות לרמוז דאית בהו מכות ושייכי אהדדי: משנה א:

שתיים. הא דלא תני נעלמו ממנו זה וזה ולהוו ו', עיין בריש פ"ד בפי' הר"ב [ובתי"ט ד"ה נעלם ממנו]:

תי"ט ד"ה ידיעות וכו'. עיין לקמן רפ"ב בהתי"ט ד"ה ונעלמה ממנו הטומאה:

ד"ה מראות וכו' - שהם וכו'. זה אינו כלום, כי בלשון חז"ל הן הוא כמו הם, (מכות פ"ב מ"א) אלו הן הגולין, (שם פ"ג מ"א) והלוקין, וזולתם:

פרק א משנה ב

הרע"ב ד"ה ידיעה בתחילה, - שידע שנטמא. כפי' רש"י במתני' (ב,א), אבל לא קאי הכי במסקנא (ה,א), אלא ידיעה בתחלה היינו ידיעת בית רבו, ופי' רש"י ידיעת בית רבו, שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא והוא ידע שהרגיש כשנגע אבל לא התבונן לשום על לבו שנטמא בטומאה כשנגע בה שמה ידיעה, ע"כ. וגם הרמב"ם פי"א ה"א מהל' שגגות כתב, ידע שנטמא, ותמה עליו בעל לחם משנה והניחו בצ"ע:

תי"ט ד"ה כל וכו' - ידיעת וכו'. אעפ"י שדבר זה לא נעלם ממנו שגם עתה יודע כן ולא אתי אלא למעוטי תינוק שנשבה וכן בסוטה יודעת שאם נטמאה אסורה וגבי תורה נמי אף בשעת העלמה נמי יודע שהיא בעולם, תוס' (ה,א ד"ה ידיעת):

ד"ה שיש וכו' - למימר וכו'. התי"ט ז"ל הפך הסדר, דדיבור זה כתבו התוס' על קושית הגמרא (ג,א) דמקשה, פתח בשבועות ומפרש ידיעות, ועל זה כתבו (ד"ה פתח) דכונת (המת"ז)[המקשה] דכיון דלא מפרש מראות הו"ל לפרש שבועות דפתח בה:

ד"ה יש וכו' - מטומאה וכו'. ומדאפקיה [רחמנא] בלשון קודש שמעינן טומאת קדש, תוס' (ז,ב ד"ה וכפר):

קרבן וכו'. יצא יש בה ידיעה תחלה וסוף שהוא בקרבן:

פרק א משנה ג

על מה וכו'. במ"ג דפ"ז דיומא הנז"ל כתב הר"ב, דרבי עקיבא ס"ל המוספין קודמין לעבודת היום חוץ משעיר הנעשה בחוץ דכתיב ביה (במדבר כט,יא) מלבד חטאת הכפרים למדנו ששעיר הפנימי קודם לשעיר החיצון, ע"כ. וכתב התי"ט דלרבי עקיבא שמעינן תרתי מהאי קרא ההיא דהתם והא דהכא, ועיי"ש. ומשום דההיא דהתם פשוטה והאי דהכא מדיוקא משום הכי מייתי הכא הפסוק:

תי"ט ד"ה אין וכו' - זו וכו'. בגמרא דפוס אמשטרדם (ב,א רש"י ד"ה אין בה) ל"ג זו, ושפיר מתוקמא בתינוק שנשבה. מיהו קשה דאם כן

אמאי אצטריכא מתני' קמייתא (ה,א) למעוטי תינוק שנשבה כנז"ל והלא הכא ממועט הוא בהדיא:

פרק א משנה ד

הרע"ב ד"ה לכפר וכו' - ליקרב וכו'. דהא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הופרש ועל טומאת מקדש וקדשיו הוא קרב, רש"י (ב,ב ד"ה כולן):

תי"ט ד"ה ושעירי וכו' - באין וכו'. דהוי טפי (ט,א) שאין מכיר בו אלא ה'. ועוד דאין בה ויש בה לא שייך בשאר עבירות שהרי יש בהן קרבן:

אלא וכו'. קשה על הר"ב דכתב מהיקשא דשעיר (ט,ב), והא אינו כן לפי המסקנה (י,א), אלא בהיקש דבמועדיכם משום ק"ו דשעיר עצרת.

א"ל [איכא למימר] דס"ל לר"ב דשעיר עצרת הוא נלמד מהיקש דבמועדיכם ולא שאר הרגלים דבהא דר' יונה אמרינן, אלא משמע דהדר ביה מהא דלעיל:

ד"ה שעירי וכו' - במלתא וכו'. דהוקש לשעיר חיצון דיוה"כ וכנז"ל (ט,א), דדוקא לטומאת מקדש הוקש ולא לכל עבירות:

ד"ה אמרו לו וכו' - אשעירי וכו'. דצ"ל דאמרו לו אשעיר דאין בה ויש בה, שהרי יש בה ואין בה כתב הר"ב (סד"ה כל השעירים), דאין חולק עליו שהוא תולה:

דורו של וכו'. (תי')[פי'] דבפ"ק דסנהדרין דף י"ד א' אמרינן, דרבי יהודה בן בבא הסמיך חמשה זקנים ושנים מהם רבי שמעון ורבי מאיר, ובכל הש"ס מצינו רבי מאיר ורבי שמעון חולקים, אם לא שנאמר כמ"ש הרמב"ם [בהקדמתו לפי' המשניות] בראש הפרק [הרביעי], שהשיגו קצתם לקצתם, פי' משל דור זה לשל חבירו:

פרק א משנה ה

אומר. פי' שאמר כן דרך שאלה, אם הוא שהיה אומר רבי [שמעון] שיקרבו זה בזה, והוא השיבם הן, והשתא דייקא שפיר תשובת הן, ולעיל לא תני הכי אלא יקרבו:

תי"ט ד"ה מוסיף עליהם של רגלים וכו' - דאתקוש וכו'. קשה שעיר חיצון גופיה איתקש לפנימי ואיך ילמד לרגלים בהיקש, דהא קי"ל (י,א) אין היקש למד מן ההיקש בקדשים:

כרת וכו'. פי' לאפוקי הא דאינו (לא)[מכפר] על הטהור שאכל את הטמא שהוא פטור מכרת כדתנן פרק י"ג דזבחים משנה ב', ואפילו הכי

דפטור מכל מקום אסור דמטמא את הקדש, ולכן של רגלים מכפרין עליו מדאתקוש לחצון:

החיצון וכו'. ז"ל הרמב"ם בפירושו (למשנה ד'), ומחלוקת זה לא נאמר בו הלכה כדברי פלוני לפי שהוא דבר חוזר אל הש"י ואמנם הם חולקים בהיקש, (וראיה מהפסוק)[וראיות מהפסוקים]. אבל בחיבורו בהל' שגגות פי"א ה"ט פסק כרבי יהודה ככללין דעלמא:

סד"ה מוסיף עליהן כו' - דחיצון וכו'. דשעיר חיצון לא מימעיט דלאו למזבח איתקש, רש"י (י,ב סד"ה אלא לעולם). אבל דרגלים לא מכפרי אדיוה"כ (י,ב) דכתיב באחרי מות (טז,לד. במסורת הש"ס שמות ל,י) אחת בשנה, דכפרת יוה"כ דהיינו אין בה ויש בה לא תהיה אלא פעם אחת בשנה:

פרק א משנה ו

זדון. פי' מזיד בלא התראה:

הרע"ב ד"ה החמורות וכו' - מפרשה וכו'. פי' רש"י (יב,ב), סיפא דמתני' מפרשא ליה לרישא וכולהו פירוש דקלות וחמורות הוא:

פרק א משנה ז

הכהנים. יש לדקדק למה פירש ברישא כהנים וכהן משוח בכפרת שעיר המשתלח אבל בכפרת דם הפר לא תני כהן משוח. וי"ל כהא דתנן ספ"ב דהוריות ובפרק בתרא דפרה (מ"ד), שאין כהן גדול חייב על טומאת מקדש וקדשיו, וע"ש בהתי"ט:

תי"ט ד"ה מכפר וכו' - מדאתקש וכו'. הקשו תוס' (יג,ב ד"ה ואיתקש), דבכריתות פ"ב (כה,ב) גבי חטאים דומיא דפשעים פריך האי בשעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב והשתא ליגמר מיניה שעיר המשתלח דהא איתקש, ע"כ. ולא תירץ. וי"ל דהתם פריך אליבא דרבי יהודה דלית ליה האי היקשא להכי אלא לשיהיו שוים במראה וקומה ודמים, וכדכתב כאן התי"ט:

פרק ב משנה א

תי"ט ד"ה נטמא וכו' - שנטמא וכו'. גם לעיל (פ"א מ"ב) ד"ה ידיעה בתחלה, פי' רש"י והר"ב ידע שנטמא, ואפילו הכי נטרי תוס' (יד,א) עד כאן, משום דהכא קתני נטמא וידע, נראה דלא איירי בידיעת בית רבו, דאם כן הול"ל ידע ונטמא, ואפילו הכי כתבו התוס', והמדקדק יכול לפרש כולה מתניתין בידיעת בית רבו:

ד"ה ונעלמה וכו'. מפני הטעם הזה בפרטות. וכתבו התוס' פ"ק דף ב' א' ד"ה ידיעות הטומאה, דמשום הכי לא קתני העלמות הטומאה, דהיא עיקר מילתא העלם טומאה דקדש ומקדש והעלם קודש ומקדש, וניחא ליה למנקט ידיעות משום ידיעות קמייתא דליתנהו בכל התורה:

פרק ב משנה ב

תי"ט ד"ה אלא וכו' - שם וכו'. ומשכן שילה נבנה ונעשה בימי יהושע שגם הוא מלך, וכמו שנראה מדברי הרמב"ם פ"א ה"ג מהל' מלכים

שכתב, שמינהו משה ובית דינו:

ד"ה ואורים וכו' - וכיון וכו'. דס"ל לומר שאהרן כבר מזומן להיות כהן גדול משעה שאמר ה' למשה (שמות ד,יד) הלא אהרן אחיך הלוי,

וכשרז"ל (זבחים קב,א), ואם כן משה היה ראוי להיות כהן גדול באורים ותומים. ועוד י"ל שרש"י והר"ב לא כתבו שהמשכן נעשה בכל אלו, שהרי שאני משכן שנתקדש במשיחה, אלא (שמות כה,ט) וכן תעשו (טו,א) מצוה לדורות:

ד"ה ובשתי וכו' - בשני וכו'. בלא כבשים. הקשו תוס' (טו,א ד"ה אין), דהתנן בשלהי זבחים (קיג,א) אין מנחה בבמה, ואם כן ביהושע שקדם המשכן בגלגל ובשלמה שקדם בגבעון מאין היו מנחות התודות, ותירצו שהקידוש והקמיצה וההקטרה היו באים כאחד:

ד"ה ובשיר וכו' - אלא וכו' [אבל היכא דאין צרים מתלוצצים וכו']. וכגון בנין הורדוס:

דאשתמטתיה וכו'. ומאי קושיא, תוס' (טו,ב ד"ה עד) מייתי לה (תהלים צא,ח) מושלומת רשעים תראה, והכסף משנה מן מחץ יעוף ומן יפול מצדך:

פרק ב משנה ג

תי"ט ד"ה נטמא וכו' - תימה וכו'. היל"ל ארבע שהן שמונה, שתים שהן ארבע בחוץ ושתים שהן ארבע בפנים:

שבחוץ וכו'. פי' מתני' דידיעות הטומאה לא איירי אלא בנטמא חוץ לעזרה. ונראה לי דטעמא הוי משום דטומאה שבחוץ סמיכא לשבועות, כנז"ל בהתי"ט (פ"א מ"א) ד"ה ידיעות הטומאה משם הגמרא (ג,א), אבל טומאה שבפנים היא בפרשת פרה:

מצות עשה שבמקדש וכו'. וממה שנאמר לו צא בקצרה, הרמב"ם.

והיינו דקתני זו היא מצות עשה שבמקדש:

פרק ב משנה ד

תי"ט ד"ה מצות וכו' - אפילו וכו'. פי' לא מבעיא שאם היא נדה קודם שבא עליה שיש לו עון, אלא [אפילו] שבא עליה בהיתר ונטמאת, ולא תאמר וכבר נטמאתי אגמור הביאה ואחר כך אפרוש, ת"ל (ויקרא טו,כד) נדתה עליו, חובה מוטלת עליו שלא יהנה כלום אלא ימתין עד שימות האבר, אי נמי התירה מצותה שתהא נדתה עליו שיתעכב בנדות ולא יפרוש מיד:

פרק ג משנה ד

תי"ט ד"ה ואכל וכו' - הכא וכו'. פי' דלס"ד (כג,ב רש"י ד"ה מאי שנא) נבלות וטרפות הוי שאינם ראוים לאכילה:

פרק ד משנה ג

הרע"ב ד"ה הואיל וכו' - ומגידים וכו'. שנאמר (ויקרא ה,א) אם לא יגיד ונשא עונו. כיון שלא מגיד אמת בראשונה כבר נושא עון, סמ"ע סי' כ"ט ס"ק ד' דהל' עדות. ובזה מדוייק אמרו ונשא דאין הו' מהפך אלא ו' החיבור, ודוק:

פרק ה משנה ד

תי"ט ד"ה אמרו לו וכו' - צער וכו'. קשה לי דלמה לא ישלם על פי עצמו, דודאי קנס לא הוי אלא ממון, דאינו שוה לכל אדם. ואין לומר דמאי שנא מצער דחובל, דאמרינן בהחובל (מ"א) דאומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך. ואין צורך לדיוק הנגיד:

פרק ה משנה ה

זה הכלל. לפי מה דכתבו התוס' ספ"ג דכתובות (מא,א ד"ה האומר), י"ל דזה הכלל לאתויי מוציא שם רע:

תי"ט ד"ה גנבת וכו' - לכל הני וכו'. הוא עצמו הצריך לרובן בסוף פ"ג דכתובות:

פרק ו משנה ג

תי"ט ד"ה והודה וכו' - כתבתי וכו'. עיין מה שכתבתי שם:

פרק ו משנה ה

בהם. יש ליתן טעם אמאי לא תני בהדייהו אין להם אונאה כדתנן פ"ד מ"ט דבבא מציעא:

שומר חנם. מלבד מה שנזכר פ"ד מ"ט דב"מ, עוד י"ל דהא דנקט שבועה בשומר חנם אע"ג דלרוב הפוסקים פטור אפילו מפשיעה, הוי טעמא לאשמועינן מילתא אגב אורחיה, והוא דבשומר חנם איכא שבועה דילפינן לה משליחות יד דשומר שכר:

הרע"ב ד"ה ולא וכו' - ותשלומי וכו'. ומשום הקדשות תנייה, דבעבדים שטרות וקרקעות לא איכא ארבעה וחמשה, רש"י בפרק הזהב נ"ו

א':

ד"ה נושא שכר וכו' - וכל בהמה פרט וכו'. נראה לי דוכל בהמה הוא טעות דליכא אלא ג' פרטי, וכן בפ"ד מ"ט דב"מ לא הזכיר הר"ב וכל בהמה לשמור אלא לכלל:

תי"ט ד"ה שומר חנם וכו' נושא שכר וכו' - ותמיהני וכו'. והנני יוסיף להפליא, דאפילו בהקדש שייך שאלה כדשייכא הלואה, דהכי אמרינן בפרק הזהב נ"ז ב' באבני בנין המסורות לגזבר דמותר להלוותן משום דבונין בחול, ועיי"ש, והוא הדין (דשריא)[דשייכא] שאלה. ובהכי אזל ליה טעם דנמו"י דלקמן (בב"מ, וכן הר"ן במתני'). מיהו להא איכא למידק דאסור לעשות כן משום זילותא דהקדש, כדאמרינן בכמה דוכתי (עי' ב"מ נח,א). אבל אכתי קשיא דכי היכי דתני תשלומי ארבעה וחמשה דלא שייכי אלא בהקדש כנ"ל, הכא נמי מכל שכן הול"ל שואל ושוכר דשייכי בהנך תלתא. ונראה לי לומר לפי מסקנת רוב הפוסקים דשומר חנם פטור אפילו מפשיעה, והוא הדין שומר שכר, ומינה דפטירי אפילו אם שלחו יד, דאחד מן השלשה שבועות היא שלא שלחתי בו יד, וכי היכי דפיטורו משבועה שלא פשע מהניא ליה לפוטרו אפילו אם פשע, והכא נמי פיטורו משבועת שליחות יד יפטרנו מחיוב שליחות יד, והנה שולח יד הו"ל כשואל להתחייב באונסין, וכיון דתנא תני פיטור שומר חנם ושומר שכר מכל מילי, דמיניה נשמע אפילו משליחות יד, ק"ו מפיטורו אם פושע, אם כן כבר נרמז במתני' פיטורו מן האונסין ולא צריך שוב לשנותו. ועוד י"ל לפי מאי דדחה בעל קרבן אהרן [בתחילת הספר במדות אהרן פסקא ח] פי' התוס' (ב"מ נז,ב ד"ה כי יתן) ושקיימו התי"ט לעיל (סד"ה שומר חנם), לומר דהני כללי ופרטי אסמכתא נינהו, והרמב"ם ז"ל מסייעו לקרבן אהרן, דבפ"ה ה"א מהל' טוען מייתי בהדיא כלל ופרט וכלל דגמרא (שבועות מג,א). ולפי זה יש לומר דתנא לא מייתי אלא שומר חנם ושומר שכר דאית בהו הכללים והפרטים, מה שאין כן בשואל דכל גופיה איתקוש (דלעיל)[בב"מ צה,א] בכח ו' יתירה דוכי ישאל כידוע:

פרק ו משנה ו

תי"ט ד"ה וחכמים אומרים וכו' - פסק וכו'. וכן פסק להדיא הרי"ף סוף פרק הגוזל עצים (סי' קצא), וכתב הרב המגיד (בהל' שכירות פ"ב ה"ח), דמוכח סוף פרק המוכר את הבית (ע,ב), שאפילו טען נאנס הכל חייב שבועה מן התורה:

פרק ז משנה א

תי"ט ד"ה נשבעין וכו' - ופירש הר"ן וכו'. כל זה הענין הוא מדברי הרא"ש (סי' א), אלא דלא מטי ביה מכלל דאם אינו ענין, אלא ז"ל, [ולקח בעליו ולא ישלם למה לי] לומר על כל הנשבעין שבתורה שמי שעליו לשלם הוא נשבע כשכיר (לפנינו ל"ג כשכיר), ע"כ. ולפי זה הו"ל שכיר בנין אב לכל הנשבעים. ומ"ש הר"ן (ד"ה מנא לן) גבי עד אחד, סלקא דעתך אמינא שלא אמרה תורה וכו', קשה דהא כתיב (דברים יט,טו) לא יקום עד אחד וגו', ואמרינן (מ,א) הא לשבועה (קאי)[קם], וכתב רש"י בפירוש החומש וז"ל, אמר לחברו תן לי מנה שהלויתיך אמר לו אין לך בידי כלום ועד אחד מעידו שיש לו חייב להשבע לו:

ד"ה ואלו וכו' - ליכא למימר וכו'. זה אינו כלל גמור, כדכתב יבין שמועה דף כ"ח (ש"ג פ"ב ס"ג), וכל שכן ששם כתב (בהל"ע) וז"ל, והתוס' (לט,א ד"ה ואלו) העלו [שצריך לחלק] דכל היכא דתני עניינים רבים אע"ג דקתני ואלו אמרינן תנא ושייר וכו', עיי"ש:

אין נוטלין וכו'. לי נראה לפרש דהוא אמינא דנוטלין בלא שבועה, ואי לא טעין אשתבע לי קמ"ל לא תפרע אלא בשבועה, דאפילו לא טעין אנו טענינן ליה, כדאמר במכילתין דף מ"א א':

סד"ה השכיר וכו' - וברי וכו'. פי' דטעין ברי ואנו חוששין שהוא שקר: וטעין וכו'. קשה דאם כן היכי אמרינן (מה,א) שהשכיר נשבע להפיס דעתו של בעל הבית, איך יתפייס במה שהוא טוען ברי. וי"ל שהוא

מתחילה טוען ברי אבל כשרואה שהשכיר נשבע מסתפק בעצמו שמא אינו זוכר האמת:

פרק ז משנה ג

תי"ט ד"ה הרי וכו' - יתבעהו וכו'. כלומר דלמה יתבע לזה דוקא, אם כן ודאי דאין שם אחר:

פרק ז משנה ד

תי"ט ד"ה שבועת וכו'. לע"ד הא דאמר הרשב"א ז"ל, דילמא אישתלי, לא ר"ל ששכח ההתראה, וכמ"ש בפרק אלו נערות (לג,א) גבי עדים זוממים, דודאי לא אישתלי הרשב"א ז"ל מההיא, אלא כונתו כמ"ש הר"ב לעיל פ"ד משנה ב', דכסבור שאינו יודע לו עדות וכו', עיי"ש. ובזה לא קשיא הא דהקשה הר"ן, ודוק:

ד"ה ואפילו וכו' - שבועת וכו'. ושבועת מלוה לא קתני, משום דשבועה במלוה לא כתיבא אלא מפקדון אתיא, תוס' ב"ק ק"ח (ד"ה ותרי כפילא. יותר מפורש בקז,א באד"ה עירוב):

פרק ז משנה ה

תי"ט ד"ה לא וכו' - [מדתנן על פנקסו, ולא קתני וכו']. י"ל איך ישנה התנא, כי כיון שלעיל שנה בין הנשבעין ונוטלין חנוני על פנקסו, הוצרך אח"כ בפי' לשנות כמו ששנה:

פנקסו וכו'. ולענין הקושיא י"ל דגמרא (מה,א) דבעל הבית טרוד בפועליו ולכן בעינן פנקס, דמסתמא כותב שם מיד שנותן:

סד"ה תן וכו'. זה הכלל כתבו תוס' ר"פ האיש מקדש (ד"ה האיש מקדש):

פרק ז משנה ו

אמר. עיין בשפתי כהן חו"מ סי' צ"א (ס"ק י"ב) שכתב פירושים על משנה זו והאריך מאד:

הרע"ב ד"ה ונתן וכו' - בהן וכו'. ולא דמי לארבא דפרק חזקת (לד,ב) שהיתה ברשות הרבים והוו מינצו עלה, ואמר כל דאלים גבר, דהכא יש מרא קמא שהוא החנוני שהיו הפירות שלו, ובכה"ג לא אמרינן כל דאלים גבר:

תי"ט ד"ה ונתן וכו' - שהגביהן וכו'. הכי משמע ממ"ש המשנה, ונתן לו:

פרק ז משנה ז

כשם. הא דנקט ליה באשה ולא בסתם בעל חוב, דלא תימא דשאני אשה דהקילו בה משום חינא, שהרי אפילו בסתם חוב הוא אמינא דיפרע בלא שבועה וכדכתב התי"ט בריש פרקין (ד"ה ואלו), קמ"ל דלא הקלו. ובזה ניישב מאי צריך תנא למיתני כשם שאמרו וכו' ליתני דין היתומים לחודיה, אלא ששנה כן לומר דכשם שלא הקילו באשה אע"ג דאית טעמא דחינא, הכא נמי לא הקילו ביתומים אע"ג דמקילין בהם בדברים אחרים. ועיין בהר"ן דף ר"ס ע"א בסופו ותמצא דרך אחרת לישב כל זה, עיי"ש ודוק: כתובתה. יש לדקדק אמאי לא ערבינהו להני חמשה:

תפרע. פי' אפילו לא טען התובע אשתבע לי:

וכן היתומים. בעבור שארכו הדברים, על דרך שכתב הראב"ע בפרשת נצבים פסוק (כט,כב) ואמרו:

פקדנו. פי' לא צונו ע"י אחר ולא אמר לנו הוא עצמו, כן כתב השו"ע חו"מ סי' ק"ח ס"ה. והקדים שלא פקדנו שהוא כולל. גם אמר רבי יוחנן בן ברוקה אפילו נולד הבן לאחר מיתת האב, שהנולד יכול לישבע שלא פקד אחרים, אבל לפי' הר"ב שלא פקדנו, (קודם)[בשעת] מיתה, אין לפרש כן:

הרע"ב ד"ה הפוגמת וכו' - ומודה וכו'. וא"ת תהוי נאמנת במגו דאי בעיא אמרה לא התקבלתי כלום. וי"ל דאיכא סברא בכתובות (פז,ב), דפרע דייק דמיפרע לא דייק, ומשום הכי לא שייך מגו, דאמרינן דפרע דייק, וכן פי' שם התוס' (ד"ה דמיפרע):

תי"ט סד"ה רבי יוחנן בן ברוקה - נראה וכו' אין נראה וכו'. לי לא נהירא, דדוקא בקטן לא פליג בין קטן לגדול מה שאין כן בנולד:

פרק ז משנה ח

חייב. י"ל מההיא (דהאשה הנושאת בתוך הבית), וכתב הב"י (רסי' צ"ג ד"ה והטעם), לפי שאין דרך לאיש המתעסק בנכסי אביו ליטול שכר. ז"ל הרב דילויקיו בעל ההגהות ז"ל, מה אתה טועניני ולומר שאל מה שאתה טוען עלי ואשלם לך ואין רצוני לישבה ולא פירושה דרישא ההיא אלא בבא בפני עצמה היא, ע"כ. ור"ל שזה אינו רוצה להשבע אלא למזבן דיניה או משום שחושש שיגלגל עליו איזה גלגולים:

תוכן העניינים

קול הרמז נזקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה