אור ברסלב

קול הרמז נזקין· רבי משה זכות

מכות

סנהדרין

פרק א משנה א

פתיחה:

תי"ט ד"ה לשון וכו' - ונסמכת וכו'. קשה לי דאמאי שביק טעמא דגמרא (ב,א) דתנא קאי אסיומא דמתני', כדכתב התי"ט בסמוך. ונראה לי דהרמב"ם מדייק דבגמרא לא אמר תנא מסנהדרין סליק כמ"ש בכמה מקומות, כגון בשבועות דאמר (ב,ב) תנא ממכות סליק, אמר תנא התם קאי כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה, ואין הכונה לתת טעם לסמיכות אלא להבנת לשון המשנה, ולכן חידש משלו טעם נכון דוקא לסמיכות מסכת מכות לסנהדרין:

משנה א:

הרע"ב ד"ה אלא וכו' - משום וכו'. והצדיקו את הצדיק והרשיעו וגו', ה"ג בגמרא (ב,ב):

והיה וכו'. וה"ק קרא (דברים כה,א) ונגשו אל המשפט ושפטום, פי' גמרו הדין וחייבו את הצדיק על פי שני עדים, ואחר כך באו עדים

והצדיקו:

תי"ט ד"ה אלא וכו' - והצדיקו וכו'. ז"ל רש"י בפ"ק דסנהדרין דף י' א' (בא"ד משום), צדקת צדיק למה הוזכרה כאן וכי מפני צדקת צדיק מתחייב רשע מלקות, ע"כ. וה"ק בגמרא וכי משום דהצדיקו הצדיק והרשיעו מתחייב רשע. תינח והרשיעו אבל והצדיקו לא איריא. אבל הכא ארכביה אתרי רכשי, חדא משום יתורא ועוד משום דלא איריא צדקת צדיק:

ד"ה שהוא וכו' - דכריתות וכו'. קשיא דשאני התם [בכריתות] דאע"ג דקי"ל אין אדם משים עצמו רשע, כבר תירצו תוס' פ"ק דמציעא דף ג' ב' (סד"ה מה אם), דהתם הוא עושה תשובה, כשאומר מזיד הייתי דפטור מקרבן, ואינו רוצה להביא חולין לעזרה, אבל הכא לא שייך לומר כן:

פרק א משנה ב

תי"ט ד"ה שלא וכו' - מוציא וכו'. אע"ג דרבי מאיר יהיב טעמא דשלא השם המביאו וכו', לא סגי ליה בהכי משום דאיהו דריש כדי רשעתו, ומוקי לה במלקות ומיתה דאין אדם לוקה ומת, ולא חייש לטעמא דשלא השם המביאו וכו', ואם כן איצטריך ליה למגמר ממוציא שם רע לענין מלקות וממון. כך למדתי מדברי תוס' בש"ס דף ד' ב' בד"ה בשלמא לרבנן, ואה"נ דאי לאו טעמא דשלא מן השם המביאו וכו' לא הוה גמיר ממוציא שם רע, ולכן גם בכל מקום ס"ל דלוקה ומשלם אם יהיו שני שמות כי הכא, וכן כתב תוס' בב"מ דף צ"א א' ד"ה הא מני, עיי"ש:

ד"ה כל וכו' - תענה וכו'. ואפילו לרבי יוחנן דס"ל [בסנהדרין] דעקימת שפתים הוי מעשה, [הא אוקימנא התם דס"ה] שאני עדים זוממין דישנן בראיה, שעיקר עדותן הוא על מה שראו והראיה אין בה מעשה, עיין פרק ארבע מיתות דף ס"ה א':

פרק א משנה ט

על פי. מייתי קרא משום דאצטריך לפירוש דבר אחר:

תי"ט ד"ה ואחד וכו' - לומר וכו'. ס"ל דאשמועינן דהמתרה הוא מצטרף עמהן, ועל דרך שכתב הר"ב. וזהו דיוק מתני' לקמן הוא והן נהרגין, דהו"ל למימר הוא והיא דהוה קאי אכת שנמצאת זוממת דהיא לשון נקבה, אלא תני והן לכלול גם המתרה. ועל תירוץ תוס' (ו,ב ד"ה ואחד) קשה דאם המתרה מדבר לעדים ראו וכו' אם כן למה צריך שיראו אלו את אלו, תיפוק ליה דמצטרפים ע"י המתרה כדאמר לקמן, ולא צריך שיראו אלו את אלו: ד"ה והשניה וכו' - ששנינו וכו'. דממון ניתן לחזרה. ומטעם זה יש לכלול גם מלקות דניתן למחילה, וכדתנן בב"ק פ"ח מ"ז, שלא יהיה המוחל אכזרי, וישלם הכל במה דשייך לו מדין חובל בחבירו בפרט הבושת והצער והשבת, מה שאין כן בנפשות דנשפך דמו ודם זרעותיו, שזה מצאתי בהראב"ע פרשת שופטים, דמטי בה משום תיקון העולם בזלותא דבי דינא, דאם יהרגו אחר מעשה אוושא מילתא טובא, דצריך שיצא כרוז לפני המוזמין ויכריז שהם נהרגים על שהטעו את בית דין להרוג נקי, ומשם ואילך יבזו את הבית דין ואין זה במלקות וכל שכן בממון. ובאמת הכי דייקי דברי הגמרא (ה,ב), הרגו אין נהרגין, ולא אמרו עשו מעשה פטורין או אין נידונין וכיוצא דדרך הגמרא לפרש, אלא משמע דדוקא בהריגה הוא דין זה:

פרק א משנה י

תי"ט ד"ה ובא לפני אותו וכו'. אפילו נגמר דינו בחו"ל והם עתה בארץ ישראל, הרמב"ם פי"ג ה"ח מהל' סנהדרין. ובזה אתי שפיר הא דדייקינן (ז,א) הא לפני בית דין אחר סותרין, ומוקמינן לה בגמרו בחו"ל ובאו לארץ, דכיון דהם בית דין אחר תועילם זכות ארץ ישראל:

ד"ה ופלוני ופלוני עדיו וכו'. בפרק נגמר הדין דף מ"ה ב', אמר שמואל דאם נקטעה יד העדים פטור (כרבנן)[מאי טעמא דבעינא], (דברים יז,ז) יד העדים תהיה בו בראשונה. ופסקו הרמב"ם פי"ד ה"ח מהל' סנהדרין. ומקשינן לשמואל ממתניתין, דמשמע שהמעידים עליו אינם אותם שנגמר הדין על פיהם בראשונה, ותרגמה שמואל בהן הן עדיו, ופי' רש"י וז"ל, כגון דהנך עדים המעידים עליו שנגמר דינו בבית דין הן הן העדים שהעידו עליו מתחילה ונתחייב על פיהם, ע"כ. ולפי זה הא דתנן ופלוני ופלוני עדיו אינם דברי האומרים מעידין אנו, אלא דברי המשנה הם. והתי"ט

אישמיטתיה זה הבקיאות:

פרק ב משנה א

תי"ט רבי וכו' - למסורת וכו'. תמיהה לי מאי איריא משום אם למסורת, תיפוק ליה שבשאר המקומות שנזכר מלה זו היא פועל יוצא, כמו ונשל גוים רבים מפניך בואתחנן (ז,א), ונשל ה' אלהיך את הגוים בוהיה עקב (ז,כב), ולא ישנה עוד למלה זו כי אם בזה, ולמה לא נפרשה כשאר חברותיה. בשלמא לרבנן לא קשיא כי הרבה מלות שמשמשות עומד ויוצא, כמו (שמות ג,ג) יבער הסנה, שהוא עומד, (תהלים פג,טו) כאש תבער יער, יוצא, אבל הסברא דדוקא הבא מכחו נגלה פירשוה בכאן עומד, אבל על רבי קשה לי דמה לו בטעמא דאם למסורת:

לא נמצא וכו'. לא יגע ולא מצא כי יש רבים, (דברים לב,מו ועוד) שימו, (תהלים מח,יד) שיתו, (דברים לב,ז ועוד) בינו:

בינותי וכו'. גם יש (בינה שמעה לי)[ואם בינה שמעה זאת (איוב לד,טז)]: נרפה וכו'. כיון שלא מקפיד על חסרון הדגש, למה לא יפרש ונשל מהפועל ויהיה יוצא כמ"ש במלכים ב' טז,ו, וינשל את היהודים מאילות. וזה ראו רש"י (ז,ב ד"ה יש אם למסרת) ותוס' (ח,א ד"ה היינו), כי מה שאמרו כי ונשל הוא כמו והשיל, אמרו כן לפרש המלה, ולא כמו דס"ל לתי"ט שמוסיפים ה' וי'. ודוק לשון הזהב של רש"י שכתב וז"ל, ופירושו נשל שהשיל הברזל. ומ"ש נישל בי' כתב כן ללמד הקריאה, וכל שכן שנמצא בפסחים (דף כ"ו ע"ב), דכתיב עבד וקרינן עובד, אעפ"י שעובד הוא מהדגוש:

או ה"א וכו'. קשה דהא אינו נח באמצע תיבה ולא בסופה:

מן היסוד וכו'. אין יסוד לדבר זה, כי אם הוא מנחי פ"א יו"ד הנפעל הוא נודע נוסף, ואם מנחי עי"ן ו' הנפעל הוא נכון, ואם מנחי למ"ד ה"א הנפעל הוא נגלה:

פרק ב משנה ב

לרשות. פי' הרמב"ם, שזרק למקום שאין דרך בני אדם לשבת שם באותה שעה אלא (ע"י)[על דרך] זרות במקרה, ע"ע:

אם וכו'. בב"ק דף ל"ג א' ז"ל התוס' ד"ה והוציא הלה וכו', לא דמי להיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן (שם כו,ב) דאין לו לחשוב שיסלקו הכרים וישברו הכלים. ס"א דבגמרא גרסינן והוציא וכו': הרע"ב ד"ה [אם יש] רשות וכו'. נראה דכתב לומר, דלא מבעיא בחצר שאין דלתותיה נעולות דהוי דומיא דיער, אלא אפילו שדלתותיה

נעולות די לו ברשות בע"ה:

תי"ט ד"ה הלז, - נמצא וכו'. גם בכאן לא יגע ולא מצא כי יש דומהו ממש, הנער הלז בזכריה ב,ח. ונכונים דברי הבחור שכתב שמלת הלז היא כמו ההוא:

הלה וכו'. גם הר"ב גורס כן, וכדאיתא נמי בגמרא דידן (ח,א): ד"ה הרי וכו' - הנחנקין וכו'. ז"ל התוס' שם (פו,א ד"ה מונמצא), תימה דבסוטה פרק עגלה ערופה (מה,ב) דרשינן כי ימצא חלל פרט למצוי ופטרינן עיר שרובה גוים (ואין שם פ' אחר כהאי דונמצא). י"ל דהתם כתיב באדמה והוי כמו בידו דהכא. ואכתי קשה דדרשינן בפרק בתרא דערכין (ל,ב) גבי בתי ערי חומה, ומצא פרט למצוי שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וי"ל כדפי' בקונטרס דהכא מריבויא דקרא. פירוש דברי התוס' דמעיקרא ס"ד דמ"ש הגמרא מונמצא בידו קאמינא, ר"ל מדכתיב בידו, דפי' רש"י בחומש (שמות כא,טז) ונמצא בידו, כבר קודם מכירה, וזה לא איצטריך קרא לאמרו האב אלא במי שאינו בידו אלא בשעת מכירה, והיינו פרט למצוי השתא שהוא בנו, וה"נ באדמה שסתמה רובה ישראל והשתא היא רובה גוים. ועל זה הקשו מערכין דאין שום גילוי בהני תרי, לכן חזרו תוס' מס"ד שלהם ותירצו כפי' הקונטרס דמחמת ריבוי דורש לפרט. וה"נ יש ריבוי אחר בערכין לפרט, ועל זה כתב התי"ט שהתוס' לא כתבו התם הך דהכא, לומר מנ"ל לדרוש פרט, משום דיש לתרץ כי הא דכתבו בההיא דערכין דיש איזה ריבוי, ואין לחלק בין מצוי לממציא וכו':

ד"ה רשות וכו' - למתני וכו'. קשה דתנא אקרא קאי דיער יש רשות לניזק ולמזיק, והראיה דמעיקרא לא תני אלא אם יש רשות לניזק לחוד, דלמזיק פשיטא דיש לו רשות דחצרו תנן:

ד"ה ושליח וכו' - יותר וכו'. הכי גרסי כסף משנה ומגדל עוז. וקשה דהתנן בשלהי מכילתין (פ"ג מי"ד) הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו. וי"ל דהתם איירי דטעי במניינא וכדכתב שם הר"ב, דאי לא טעה מזיד הוא ואינו גולה. ובהכי איירי הראב"ד דהיינו דאמדוהו לי"ח והוא הוסיף רצועה אחת דסובר דמשום הכאה אחת לא ימות:

פרק ב משנה ג

האב וכו'. פי' אפילו יודע שמכהו דומיא דרישא, אלא דמכהו ללמוד אומנות והוא יודע כבר אומנות אחרת. הכי משמע מהגמרא (ח,ב), והבן גולה ע"י האב, דסד"א כיון דאפילו על הכאה חייב מיתה כי קטליה לא ליסגי ליה בגלות, וגם לזה יש גילוי בגמרא (שם), ע"ע:

תי"ט סד"ה חוץ מעל וכו' - דדחי לה להא דספרי וכו'. אדרבה יותר נכון לתלות מלומר דהרמב"ם דחי ברייתא דספרי משום תירוצא דרב כהנא (ט,א) שעליו בנה התי"ט בניינו, אבל אינו מוכרח דהא קי"ל דאשינוי לא סמכינן:

פרק ב משנה ד

תי"ט סד"ה לשלש וכו' - והוה מצי למימר וכו'. לי נראה דהגמרא (י,א) מייתי מילתא אליבא דכו"ע, מה שאין כן בדסוף פרקין (מ"ח) דאיכא פלוגתא [רבי יהודה ורבי מאיר], ולמ"ד [רבי מאיר] לא היו מעלים שכר ללוים ליכא נפקותא:

פרק ב משנה ה

וזה. אע"ג דאיצטריך פסוק זה [וזה דבר הרוצח] למאי דתנן בשלהי פרקין (מ"ח). י"ל דתרתי שמעינן מיניה, האי דהכא יליף לה מוזה דבר, וההיא דסוף הפרק ילמוד מיתור מלת הרוצח, ודוק דמשום הכי לא נאמר וזה דברו דהוה קאי ארוצח דסוף פרקין דלעיל (מ"ט):

תי"ט ד"ה ומוסרים וכו' - דכשמקדימין וכו'. הטעם הוא כי מסתמא ההורג שוגג נבהל ומיהר מיד לנוס, ולא יש לו פנאי לילך לבית דין לשיתנו לו שני תלמידי חכמים כי יפחד להתעכב. וטעם שכתב התי"ט אינו לשבח, כי אפילו לא יוכלו להחליט וכו' יתרו בו, דקי"ל כרבי יוחנן (טז,א) דהתראת ספק שמה התראה וכדכתב הרמב"ם פט"ז ה"ד מהל' סנהדרין: ד"ה רבי מאיר אומר וכו' - אף וכו'. נראה לי דמתני' דייקא טפי והכי קאמר, לא מבעיא שצריכים התלמידי חכמים להיות עמו לשמרו, אלא גם הוא יציל עצמו בדברי תחנונים לומר שלא היה מזיד:

פרק ב משנה ו

והשיבו. מהרי"א מדייק בזה הפסוק שנאמר (דברים יט,ג) והיה לנוס שמה כל רצח, הרי שכולם [אפילו המזידין] נסים שמה. שמע מינה תלת, א' שיקדים לעיר מקלטו כיון שמצווים להשיבו. ב' שתהיה השבה מעליא בלוית שני תלמידי חכמים. ג' שיחזירוהו שם. ועל כל אחד מייתי קרא: תי"ט ד"ה בתחילה וכו' - וכי וכו'. ערבים עלי דברי חבירי מהרי"א ז"ל. דאילו מהאי קרא [דפי' רש"י] (ט,ב ד"ה בתחילה) לא אריא כל כך, דדילמא ה"ק קרא (דברים יט,א) וכי יהיה איש שנא וגו' [אם ינוס, ושלחו וגו'], שיתרו בו שיהרג ושינוס, ושלחו זקני וגו'. אבל דברי אבוהב ז"ל הם ממש פשט הפסוק. ובדבריו אני מוסיף מאי דכתיב בתריה (יט,ד) וזה דבר הרצח אשר ינוס שמה וחי וגו', לאפוקי אחר שנס ולא יחיה, ודוק:

ד"ה ואחד וכו' - הרמב"ם וכו'. הרמב"ם [בפירושו] מוסיף עוד כשיארע בו מום. ולפי זה שעבר ממשיחתו קאי גם לבעל מום. וז"ל הרמב"ם בפ"ז ה"ט מהל' רוצח, אחד הכהן גדול המשוח בשמן המשחה ואחד המרובה בבגדים ואחד הכהן הגדול העובד ואחד הכהן שעבר כל אחד מארבעתם שמת מחזיר את הרוצח, ע"כ. וראוי לדקדק מי הוא הכהן העובד, וכי שנים הראשונים אינם עובדים. ונראה שכהן העובד הוא שאירע לו קרי שראוי הוא לעבוד כשיטהר, וכהן שעבר הוא בעל מום קבוע שאינו יכול לעבוד עוד. ואל יקשה אמרו כל אחד מארבעתן, ובגמרא (יא,א) לא אשכחנא אלא תלת כהני בקרא:

ד"ה משנגמר וכו' - ותימה וכו'. הי"ל לתי"ט לכתוב דברי הגמרא (יא,ב) דאמרינן, דילמא האי דגלה איכפר ליה האי דלא גלה לא, ומשני מידי גלות מיכפר מיתת (כ"ג)[כהן] מכפרת, ע"כ. ובזה היה מתורץ הכל, כי תמיהתו אין הגמרא מעלה אותה על לב, דלא אמר אלא בלשון דילמא. והטעם משום דההיא דבן סורר ומורה (מ"ד) היא משום (עב,א) דירדה תורה לסוף דעתו וכו', והקפת זקן התחתון לא מוציאתו מזו האומדנא, אבל בהורג שוגג הסברא אינה תמוהה, אלא סליק דעתיה מעיקרא דדוקא גלות מכפר, ומשום הכי בעי טעמא דמנ"ל דנגמר דינו גרידא לא גלי, דילמא דצריך לגלות להתכפר וכדאמר בעלמא גלות מכפרת עון, ומשני דלא מטי ביה משום כפרת הגלות וכדכתבו תוס' (יא,ב ד"ה מידי), דאם כן הו"ל לרחמנא למיקץ זמנא לגלותיה:

ק"ו וכו'. הק"ו היה בס"ד מעיקרא, אבל לפי מאי דפסיק הגמרא דטעמא משום דמיתת כהן גדול מכפרת, לא שנא מי שגלה כבר ממי שלא גלה עדיין, דלכולם מכפרת המיתה:

פרק ב משנה ז

לעדות. (ל"מ שם) אגב אורחיה אשמעינן לא לבד צריכות הפסוק שנראה מיותר, שהיה די שיאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו,

מאי אשר נס שמה, אלא שם תהא וכו'. ובזה למדנו דיוק אשר נס ולא נאמר אשר ינוס כדכתב אבתריה, ללמד דוקא בעיר שנס תחלה שמה דוקא ידור ולא ילך לעיר מקלט אחרת יותר טובה, וכן אם יחלה לא ישנוהו לעיר אחרת. ויתכן שלכן נקרא מקלט שקולטת אותו שלא ילך לעיר אחרת: קבורתו. יתכן שירמוז למה שכתב הרמב"ם פ"ז ה"ג, שאם נגמר דינו ומת קודם שגלה שולחין שם את עצמותיו:

תי"ט ד"ה וכל וכו' - דקשיא וכו'. אי משום הא לא קשיא מידי דהכי קאמר גואל הדם רשות בידו, דאפילו לכתחילה מותר לו להרוג, ולא כן שאר כל אדם אלא אם הרגו אין חייב עליו:

ד"ה הכל וכו' - ושדינא וכו'. וכן פי' הרמב"ם וכך פסק בפ"ח הי"א מהל' רוצח. והקשה הכסף משנה דזה התיקון דאף אחר הנוף הוא אליבא

דרבי יהודה דברייתא (יב,ב) דלרבנן לא צריך עיי"ש, ואם כן אמאי שביק רבנן ופסק כרבי יהודה. ושמא נקט להקל בדיני נפשות ואין זה כדאי וצ"ע, ע"כ. ואני מוסיף עוד טעם אחר והוא דכיון דרב אשי דאיהו מתקן מתני' סתמית כרבי יהודה שמע מינה דכוותיה סבירא ליה. ותי"ט לא העיר בזה:

פרק ב משנה ח

מעלים. פי' רוצחים הבאים ודרים שם צריכין להעלות מס וארנונא ללוים דלא תימא גזירת המלך על הלוים לעכב אותם בעירן, תוס' (יג,א ד"ה מעלים). ואעפ"י שנראה שהדברים פשוטים מכל מקום י"ל שרצו ללמדנו דין אחר, והוא כי מלשון המשנה מעלים משמע כולל לכל הדרים בבתי הלוים ושבזה חולקים רבי מאיר ורבי יהודה, לכן פי' התוס' דדוקא ברוצחים פליגי, ורבי יהודה סבר מעלים דלא תימא גזירת וכו', דהיינו שה' גזר שידורו הרוצחים שם בחנם להציל אותם אבל שאר בני אדם שיבואו לדור שם יתנו שכר לבית דין. ולפי זה נקט רבי יהודה מעלים בלשון רבים, ור"ל הכל מעלים אפילו רוצחים:

תי"ט ד"ה מעלים וכו' - ועליהם וכו'. נראה דמשום דקרא דועליהם משתעי בלשון רבים, לכך נקט נמי מעלים בלשון רבים, וקרא דשררה דמשתעי בלשון יחיד משום הכי נקט בלשון יחיד. אי נמי שררה נמצאת כי אם ביחידים, אבל העלאת שכר כוללת לכל הרוצחים:

פרק ג משנה א

תי"ט ד"ה ועל וכו' - ותמיהני וכו'. י"ל דלסימנא נקטיה תרי אחות ותרי אשת:

ד"ה ונתינה, - כתב הר"ב נתינה וכו'. נתינה על שם (יהושע ט,כז) ויתנם יהושע, ועיין בפ"ח דיבמות משנה ג':

פרק ג משנה יא

תי"ט ד"ה אמדוהו וכו' - שאמדוהו וכו'. קשה דמתני' תני בהדיא לקבל י"ח מוקי לה בלקבל כ', ומה דמייתי מהרמב"ם לא איריא לכאן שהוא כתב הדין וכן פי' כן על המשנה. וי"ל דמתני' קשיתיה דכיון דקתני אין אומדין אותו וכו', וכתב הר"ב ואין מוסיפים על האומד, אם כן פשיטא דאם לקה י"ח שאמדוהו דפטור:

פרק ג משנה טו

ונכרתו. קשה דמאי איצטריך פסוק דונכרתו (בו) [די] לו בפסוק אשר יעשה דמדסמיך לאיש אשר לא תקרבו כדכתב הר"ב, ש"מ שפיר דהיושב ולא עבר הוא כעושה מצוה. וי"ל דתרתי מילי אשמועינן. האחד להסביר איך אפשר שמי שלא נעשה יחשב כעושה איך יהיה ההעדר מציאות. והרב בעל העיקרים מאמר ג' פרק כ"ז תמה על זה וכתב כי אין חומר העון בעצם וראשונה מצד הפעולה עצמה רק מחמת המחשבה שיודע שחוטא וחוטא, ע"ע. ונמצא כי העבירה עצמה היא כחומר והכוונה כצורה שהיא הנותנת הויה לעון, ואם כן גם המחשבה של היושב ולא עבר כדי לעשות רצון קונו היא הויה ופועל שלם בכח ויחשב למעשה, ומשום הכי מייתי מן הנפשות העושות, שר"ל שיודעות מה שעושות ועושות בכונה והוא הוא העיקר להכרתן, ומינה דהבלתי עובר שפיר קרינן ביה יעשה. והדבר השני הוא להורות דדוקא מיירי במי שבאה עבירה לידו ולא עשאה וכיוסף כדכתב הר"ב. וזו מוכח שפיר מדכתיב בצד הרע הנפשות העושות, ופי' רש"י בחומש הזכר והנקבה, ואמנם בצד הטוב דבר בלשון יחיד אשר יעשה האדם, להורות דמיירי כשהאדם הוא הפורש ולא האשה, והיינו כשבאה העבירה מוכנת לפניו מצד הנקבה והוא לא חפץ לעשותה:

שכר. לא סגי ליה אי הוה תני הרי הוא כעושה מצוה, אלא תני נותנין לו שכר לרמוז למעשה שהובא במנחות מ"ד א' מאותו האיש שהלך לזנות וטפחו לו ד' ציציותיו בפניו וכו' שאחר כך התירה לו רבי חייא, ואמרינן בגמרא זהו שכרו בעוה"ז, והיינו נותנין לו שכר ממש:

פרק ג משנה טז

הרע"ב ד"ה לפיכך וכו' - כגון פרשת וכו'. תורה לימוד המצות בתורה, ומצות קיומן בפועל. ובהכי דייק ויאדיר, שהרי בגודל התורת

שקצים, מתאדרת כל התורה שיש הק"ו המחזיק אמתות שכר המצות:

תוכן העניינים

קול הרמז נזקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה