אור ברסלב

קול הרמז נזקין· רבי משה זכות

סנהדרין

בבא בתרא

פרק א משנה א

דיני וכו'. הא דלא ערבינהו, משום דדיני ממונות בשלשה הדיוטות וגזלות וחבלות בשלשה מומחים והשאר דיני קנסות. ואע"ג דהרמב"ם בפ"ה דהל' סנהדרין ה"ח כתב, דיני קנסות כגון גזלות וחבלות, כבר עמד על זה הרב לחם משנה דלאו קנסות הן אלא משום דבעי מומחין קרי להו קנסות, ע"כ. וכ"כ תוס' במקום אחר (ג,א בא"ד שלא), ע"ש. ודע כי בין הירושלמי והרי"ף והרא"ש גורסים כל הקנסות בבבא חדא, וכך משמע מפירוש הרמב"ם. ולפי גירסת תלמודא דידן ס"ל כמ"ש הר"ב, דאיידי דבעי וכו', דתשלומי כפל וארבעה וחמשה וחצי נזק אינו משלם מה שהזיק אבל אונס וכו' לא שייכי בבבא חדא:

מוציא שם רע בשלשה. לא ערבינהו עם הקודמים, מפני שאינם נזק בממון:

הרע"ב ד"ה בשלשה וכו' - גזילות וכו'. כגון כופר בפקדון, אבל הלוה ואינו משלם לא מקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה, רש"י (במתני'). ובזה מתיישב דתני הלואות בשלשה הדיוטות וגזלות בשלשה מומחין כמו הם:

תי"ט ד"ה נזק וכו' - ולא אמרו וכו'. זה אינו, דאע"ג דאמרינן מעיקרא (ג,א), תנא ממונא ותנא קנסא, מקשינן הניחא למ"ד פלגא נזקא קנסא אלא למ"ד פלגא נזקא ממונא מאי איכא למימר, אלא איידי וכו'. ומדקאמר אלא מוכח דהדר ביה משינויא קמא ומשני תירוצא דשויא לכו"ע אפילו למ"ד קנסא, וא"כ יפה כתבו הרמב"ם והר"ב ובדיוק:

ד"ה מפני וכו' - פסולים וכו'. י"ל שהיו קרובים כשהתחיל לדון ואח"כ נתרחקו. ולא ידעתי מאי שנא שהוקשה לו להתי"ט, מהם פסולים ולא מאינם מומחים:

פרק א משנה ב

מכות. לדון אם חייב מלקות. וכתב הרמב"ם פ"ה מהל' סנהדרין ה"ד, מכות בשלשה ואעפ"י שאפשר שימות כשמלקין אותו, ע"כ. ואין להקשות

מאי שנא ממוציא שם רע (מ"א) שהוא בעשרים ושלשה מפני שיש בו דיני נפשות, דהכא (י,א) גזרת הכתוב (דברים כה,א), ושפטום. ועוד דהתם בי"ד הם הדנים דין המיתה והכא אם תהיה מיתה היא אקראי בעלמא ומילתא דלא שכיחא, שהרי היה שם אומד אם יכול לקבל ארבעים אם לאו:

הרע"ב ד"ה בשלשה מתחילין וכו' - התקופה וכו'. קשה דמהו הספק בענין התקופה, והלא הדבר תלוי רק בחשבון והוא דבר גלוי ליודעים אם תמשך או לא, ואין זה כמו האביב והפירות שצריכים חקירה: תי"ט ד"ה עיבור וכו' - למה וכו'. ועוד קשה דאביי (י,ב) הוא דקאמר קידוש החודש, אלא דמגיה המשנה וקאמר תני קידוש החודש, ולא

אמר איידי אלא רב אשי דמפרש חישוב עיבור החודש בשלשה:

קידוש החדש וכו'. ר"ל קידוש ביום עיבור, והיינו סברת רבא:

ד"ה בשלשה מתחילין וכו' - ממנהגה וכו'. היה יכול להוסיף כלל גדול שיש לנו דשב ואל תעשה עדיף, ולכן שנים אומרים לא נשב בטל

האחד האומר נשב, ואם שנים אומרים נשב ואחד לא נשב חוששין לו ויוסיפו הדיינין וכו':

שדקדקתי וכו'. אין זה דקדוק נכון, שהמפרש (להרמב"ם הל' קידוש החודש פ"ד ה"י) לא כיון אלא לדמותו בקצת לדיני נפשות, ואפילו לסנהדרין גדולה להיות ענין נכבד, עד שכתב הרמב"ם (שם), שצריך שיהיה ראש הבי"ד של השבעים ואחד בכלל השבעה, אבל אין סברא שיהיה שוה לדיני נפשות, דא"כ לבעו לפחות עשרים ושלשה:

לחנם וכו'. קשה לי דדלמא שהישיבה הראשונה משמשת אולי כל השלשה אמרו נשב דאז גומרים בשלשה אם הסכימו שלשתן לעבר, והיינו דתנן אם גמרו בשלשה מעוברת:

פרק א משנה ג

שאין דמיו וכו'. כי בדמיו ידועים דיו בשומת לוקח אחד, כדתנן פ"ד דמעשר שני מ"ב:

הרע"ב ד"ה סמיכת כו' - הדברים וכו'. ע"ד שקולים הם ויבאו שניהם: ולאו וכו'. כתב רש"י בפי' החומש (במדבר כז,כג) וז"ל, הקב"ה אמר לו וסמכת את ידך עליו והוא עשה בשתי ידיו, ע"כ. נראה שהדבר

כפשוטו. ולפי זה סמיכה זו שוה אל סמיכת הקרבנות, ואינו חוץ מן הדעת שיסמוך שתי ידיו על הראש הנסמך, ויברכהו כמנהג ישראל בברך אב את בנו והרב את תלמידו. אבל הרמב"ם בפ"ד מהל' סנהדרין ה"ב כתב כדברי הר"ב בכאן, וכדאיתא בגמרא (יג,ב). אבל נוכל לומר, דלא בעי למסמך דאמר בגמרא, ר"ל דאינו מעכב ואם רצה לעשותו רשאי. זה נראה לי לפי פי' רש"י בחומש הנז"ל:

הכרע. בזה נחלקו מהר"י בי רב והרלב"ח כנראה בשו"ת מהרלב"ח (בסופו): ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - זקני וכו'. אע"ג דאף בחליצה דריש ר' יהודה כן ביבמות (קא,א), הכא נראה דלא פליג אלא אסמיכה ועריפה, מזה הוכיחו ביבמות (קא,ב) דהדר ביה ר' יהודה:

והלכה כרבי יהודה. בסמיכת פר ועגלה ערופה, אבל בסמיכת זקנים לא פליג רבי יהודה דודאי סגי בשלשה, וכדכתב הר"ב דסגי בחד סמוך ושנים עמו:

תי"ט ד"ה סמיכת וכו' - בחבורו וכו'. אבל לא הזכיר ההכרע כי אם בפי' המשנה, כדכתב תי"ט לעיל, שאם לא תאמר כן וכו':

עיקר וכו'. עיקר זה אין לו עיקר, אם כמו שחשב תי"ט היל"ל שנצטרך שיהיו כולם סמוכים. אבל העיקר שבספר יהיה אחד מהם סמוך, ור"ל אחד מחכמי ארץ ישראל וזה לא ישנו בעולם, וא"כ אין צריך שימצא בי"ד. וגם בעל לחם משנה מפרש דברי הרמב"ם כדכתיבנא:

ד"ה רי"א כו' זקני כו' אף על גב דאף בחליצה דרש ר' יהודה כן ביבמות כ"א הכא נראה דלא פליג אלא אסמיכה ועריפה מזה הוכיחו ביבמות דהדר ביה ר' יהודה:

יש והלכה פר"י בסמיכת פר ועגלה ערופה אבל בסמיכת זקן לא פליג ר"י דודאי סגי בג' וכדכתב הר"ב דסגי בחד סמוך וב' עמו:

סמוך וכו' פי' וא"כ יש מציאות שיהיה בי"ד ולא יש הכרע. אבל הרמב"ם לא אסיק אדעתיה מביאת אליהו ז"ל, ולא מצא ענין לשיהיה בי"ד אלא בהסכמת חכמי ארץ ישראל להסמיך:

סד"ה רבי יהודה אומר וכו' - ועיין וכו'. שם (בסוטה פ"ט מ"א) כתב [התי"ט], דאיתא בירושלמי נראין דברי רבי שמעון בסמיכה ודברי רבי יהודה בעריפה. והרב לחם משנה כתב בפ"ג דהל' מעשה הקרבנות ה"י, דאיתא בסנהדרין (יג,ב), תנא סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה, וכיון דההיא ברייתא כר' שמעון פסק כוותיה, אבל בעריפת עגלה דליכא ברייתא אחרת הדרינן לכללין דר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ע"כ:

ד"ה שאין וכו' - אמעשר שני וכו'. ובהכי דייקא מתני', דלא תני דמיהם דאז הוה קאי אתרוויהו. ולפי זה מ"ש הר"ב ואין דמיהם ידועים אינו מדוייק, אם לא נאמר דקאי אפירות והרקיבו דבתריה:

ד"ה ההקדשות בשלשה, - מנ"ל וכו'. נראה לי דמש"ה לא עריב הקדשות בהדי נטע רבעי ומעשר שני, משום דהקדשות בעי קרא:

פרק א משנה ד

תי"ט ד"ה ואומר וכו' תהרוגו. ז"ל הרמב"ם על מתני', הביא ראיה במה שנאמר (ויקרא כ,טו), ואת הבהמה תהרוגו וכו'. ואם תאמר שזה שנאמר ואת הבהמה תהרוגו בא ללמד שהבהמה גם כן חייבת מיתה ולא להקיש זה לא היה צריך ללמד לפי שכבר ביאר הריגת הבהמה והוא מה שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה (אלא להקיש בהמה לאדם), עכ"ל. ונראה לי שר"ל שמפסיק ואת הבהמה תהרוגו, ללמוד היקש הבהמה לאדם שתהא נידונת בעשרים ושלשה, דא"ת דאתא לחייבה מיתה זה לא צריך שכבר נאמר והרגת את האשה וגו', אלא ודאי בא להקיש. אלא דקשה הפסוק (טז) והרגת הוא אחר פסוק דתהרוגו, אבל קושיה זו היא על המשנה:

פרק א משנה ה

הרע"ב ד"ה את השבט וכו'. אבל הרמב"ם בפ"ה מהל' סנהדרין ה"א כתב, לא את השבט שהודח כולו, והכי איתא בגמרא (טו,ב), וכ"כ שם הכסף משנה:

ד"ה ולא את כהן גדול, - את וכו'. ואע"ג שהוא בה' הידיעה נמצא כמוהו, (במדבר לד,ב) הארץ כנען:

ד"ה והעזרות וכו' - וכן תעשו וגו'. נראה לי כי מלת כ"ן עולה ע': תי"ט ד"ה ולא את נביא השקר, - גמרא לא היה וכו'. לא ידעתי מהו גמר זה, דכיון דאמרה טהרה אני, מיד היה מתחיל דינה, מעלין

אותה וכו'. ולפ"ד נוח לומר דתנא ושייר, דהא שייר נמי מינוי כהן גדול שהיה על פי שבעים ואחד, כדאיתא בתוספתא פ"ג דסנהדרין מ"ב, והזכירו הרמב"ם פ"ד מהל' כלי המקדש הט"ו:

תי"ט ד"ה ואין מוציאין וכו' (דברי הימים א כז,לג) - ואחיתופל יועץ למלך וכו'. תשובתו בצדו, דועצת אחיתופל עדיף טפי, דכתיב (שמו"ב

טז,כג) כאשר ישאל איש וגו', אבל יועץ למלך הו"א דוקא למלך: ד"ה אלא וכו' - ותמהו וכו'. נראה לי דרישא דקרא כתיב (שמות כה,ח), ועשו לי מקדש, דקאי אכל ישראל, ואי לאו יתורא דוכן תעשו לא הוה יליף שבעים ואחד, ובסנהדרין דשבטים כתיב, (שמות יח,כה) ויבחר (לו) משה:

משום וכו'. והדבר מוכרח מעצמו, דאי הוה בעי מלך ונביא א"כ לא נשכח סנהדרין כל ימי השופטים וזה לא יכון לאמרו, ואדרבה מצינו בימי יפתח (שופטים יא,לז), וירדתי על ההרים, וארז"ל (עי' שיהש"ר ב,ח) אלו סנהדרין:

ד"ה ולא וכו' - דתפסת וכו'. נראה לתרץ על דרך שכתב התי"ט בסמוך (ד"ה אחת), דאתא לאשמועינן שתים דומיא דאחת וכו':

פרק א משנה ו

גדולה. נראה לי דתואר גדולה בלשון נקבה שב אל שם עדה, כי סנהדרין גדולה נקראת עדת ישראל, וסנהדרין קטנה נקראים עדה סתם כדלקמן: תי"ט ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - דאין בי"ד וכו'. הא לא קשיא, דבעי (טז,ב) מ"ט דרבנן, משום דלא אמרו (במתני') בפירוש ואין בי"ד שקול אלא ומשה על גביהן, משמע דלאו משום אין בי"ד שקול מטו בה, דמאי על גביהן. ומייתי (יז,א) מונשאו אתך (במדבר יא,יז), משמע שהם טפלים לך. ועוד י"ל דאי אפשר בלאו הכי דלבעי מעיקרא מ"ט דרבנן, דאי הוה בעי תחילה מ"ט דר' יהודה הו"א משום דקרא כתיב שבעים, ומש"ה בעי לרבנן דמפשו חדא, ושהוא יהיה הראש והנשיא:

ד"ה מוסיפין וכו' - ועוד נפלאתי וכו'. אינו מוכרח דלהוי קאי האי הל"ו מחייבין וכו' אל חלוקה דאיני יודע, ע"ע:

פרק ב משנה א

ומן המקדש. מביא הפסוק (ויקרא כא,יב), משום דמינה ילפינן דכהן גדול מקרי אונן, והוא סיוע גדול לר' יהודה:

אנו כפרתך. דוקא לכהן גדול אומרים כן ולא למלך. חדא משום דסתמיה דכהן גדול הוא רבן של ישראל. ועוד דתשובתו תתברכו, מגינה

ומצלה, וכש"כ דמלך דמתני' איירי במלכי ישראל:

תי"ט ד"ה מעיד וכו' - הכי וכו'. העיקר חסר לי, דאדרבה בגמרא (יח,ב) מקשינן, דאיך מעיד והא קי"ל פעמים שאתה מתעלם וכו', וא"כ כהן גדול אין כבודו שילך ויעיד, ומשני רב יוסף מעיד למלך, ומקשינן והא תנן המלך לא דן ולא דנין אותו, ומוקי לה בבן מלך, וכדכתב התי"ט. וקשה וכי רב יוסף לא שמיע ליה מתני', וכש"כ דאיהו גופיה מפרש מתני' דהמלך לא דן במלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותן, אלא ודאי צ"ל דמאי דקאמר רב יוסף מעיד למלך במלך בית דוד קאמר (יט,א), דקרא כתיב (ירמיה כא,יב), בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט. אבל הגמרא רוצה למצוא מציאות גם במלכי ישראל. ועיין בלחם משנה (הל' עדות פ"א ה"ג), שגם הוא הולך בדרך דומה לדרכי:

ד"ה מפני וכו' - דמן הארוסין וכו'. והיינו דאתא לטפויי מדשום שהוא אסור באלמנה, וכלומר אסור להשהותה אצלו אחר ביאה ראשונה.

ומש"ה לא תני נמי ומצווה על הבתולה, משום דאיירי אפילו מן האירוסין:

פרק ב משנה ב

אמרו לו. הדר ותני, דלא תימא דר' יהודה הבין דמאי דאמר ת"ק לא חולץ ולא חולצין, יהיה פי' אין כופין אותו לייבם או לחלוץ אלא תלוי ברצונו, ואהא אמר ר' יהודה אם רצה זכור לטוב, לכן חזר ושנה אין שומעין לו:

הרע"ב ד"ה אין וכו' - גנאי וכו'. וקשה דמאי צריכים להאי טעמא, תיפוק ליה דאסורה להנשא, וכדכתב התי"ט בסמוך אהא דאין חולצין לאשתו. וי"ל דמשום ר' יהודה הוא דאמרינן האי טעמא, דלדידיה מותרת להנשא למלך:

תי"ט ד"ה לא דן וכו' - ותירץ וכו'. הרב לחם משנה (הל' מלכים פ"ג ה"ו) הקשה על תירוץ זה, ותירץ באופן אחר, ע"ע. ולפ"ד לא קשיא

קושית הכסף משנה, משום דעד ההוא מעשה לא שמו בי"ד על לבם לדקדוק הפסוק דכתיב (ירמיה כא,יב), בית דוד, אבל כאשר אירע מעשה דינאי ראו מעשה ודייקו הפסוק, וזהו דיוק הגמרא (יט,ב) דאמר, באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו:

ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - ומדתנן וכו'. לבד מזה הא אמר ת"ק דאין חולצין לאשתו, וטעמיה משום דאסורה להנשא, כמו שפי' רש"י (יט,ב ד"ה ולא חולצין). גם הא דאמר [התי"ט], ומדתנן ר' יהודה אומר משמע דפליג עם ת"ק, אין זה כלל אמיתי שיש (כ"פ ר"פ) [כמה פעמים רבי פלוני] אומר ולא פליג:

חזר וכו'. חזר בו משום דאז ידע ברייתא שלמה בירושלמי פרק כהן גדול ה"ג, דתניא אין נושאין לא אלמנתו ולא גרושתו של מלך. אבל קשה דלפי מ"ש רש"י גבי אין חולצין לאשתו מפני שאסורה להנשא, א"כ מהאי טעמא לא יגרש מלך את אשתו:

פרק ב משנה ד

כאביגיל. פי' שהצילתו מבוא בדמים, דאמרה לו (שמואל א כה,לא), לא תהיה לך זאת לפוקה, כדרז"ל (מגילה יד,ב):

תי"ט ד"ה ומוציא וכו' - במאמר וכו'. כך נראה במכילתין (טז,א), גבי דוד שהוא היה המתחיל ומצוה, פשטו ידיכם בגדוד ומיד היו יועצין

באחיתופל ונמלכין בסנהדרין, ופי' רש"י, ושואלים להם רשות. מיהו מתני' לא איירי בהתחלת הדבר אלא בגמר דהיינו היציאה למלחמה:

פרק ג משנה א

דיני. עיין לעיל רפ"ב בתי"ט (ד"ה כהן):

הרע"ב ד"ה אבל כו' - אעפ"י וכו'. מדלא קתני או פסולין או יושבי קרנות:

תי"ט ד"ה דיני וכו' - יכול לטעון וכו'. לא נהירא האי טענה, דהתובע יאמר דניחא ליה שלשה הדיוטות שהם בי"ד קבוע ורגילים בדיינות. ומ"ש דמתני' הכי דייקא, לא מודינא ליה, דהא מתני' קאי אמתני' דריש פרקין, דתנן דיני ממונות בשלשה דמיירי בשלשה קבועין, שהרי כתב שם הר"ב דיכולין לכוף, והכא ה"ק הא דתנן דיני ממונות בשלשה לאו דוקא בשלשה קבועין, אלא אם רצו זבל"א וזבל"א:

ד"ה וחכמים אומרים וכו' - דבר וכו'. נראה שאם הבעלי דינים הם הבוררים השלישי, חיישינן שמא אחד מהם יאמר לו אני הוא שקדמתי לברור אותך ומתוך כך ימצא חן בעיניו:

ד"ה שהן וכו' - מבנים וכו'. יתר נכון לומר דהול"ל לא יומתו אבות בנים, כי לשון על, ר"ל בגלל, וזה יכון בעדים שאינם אלא סיבה בעלמא, אבל הדיין הגוזר הוא הוא הממית:

פרק ג משנה ב

אבא. כגון דקבליה עליה בחד, גמרא (כד,א), ופי' רש"י ואע"ג דאיכא תרי אחריני בהדיה אמר ר' מאיר יכול לחזור בו:

פרק ג משנה ד

הקרובין. הקדים פסולים לקרובים, אע"ג דקרובים שכיחי טפי. אלא דנקט למאי דסליק מיניה לעיל מ"א, אי היו קרובים או פסולין:

תי"ט ואלו וכו' - אבות וכו'. נראה לי ששם אב יתייחס גם לראשון, כמו (בראשית מה,ח), לאב לפרעה:

ד"ה אביו וכו' - מבואר וכו'. במחילה מכבודו אין זה מבואר במקרא, שצריך להדרש בעדות בנים. ולעד"ן דפשוט הוא דברא כרעא דאבוה, והוא הוא עצמו, ולכן לא נקרא האב והבן שני ובן הבן שלישי, ודוק: ד"ה וחורגו כו' - למתני וכו'. כתבו תוס' (כז,ב ד"ה ואלו), דאצטריך דסד"א כיון דחורגו כבנו ובן הבן פסול, כדאיתא פרק יש נוחלין (קכח,א), דה"ה בן חורגו קמ"ל:

פרק ג משנה ה

תי"ט ד"ה האוהב וכו' - גלות, והעד וכו'. ולי נראה דה"פ דקרא (במדבר לה,כג) והוא, דהיינו הרוצח, לא אויב לו, לאיש שמעיד שקם עליו, וגם לא (יש לו) מבקש רעתו, פי' שופט שיבקש רעתו לדונו לחובה: ד"ה אמרו לו וכו' - רעתו וכו'. הוא הדיין הנגד לאחד הרוצה לזכותו ומבקש רעתו. וגם כל דרשה זו תתבאר כשל מעלה, ודוק:

פרק ג משנה ו

שזה. מכאן שהשני בעלי הדין הם עומדים שם, והיינו שזה חייב לזה: תי"ט ד"ה איש וכו'. [דהכא] לא דמו [לדהתם], דהתם סמוכים למקום משא"כ בכאן:

ד"ה יוסיפו וכו' - דוקא וכו'. וזה אינו, דלא אמר הר"ב שם (פ"ה מ"ה) דווקא, אלא ז"ל, כמאן דליתא דמי, ואין דנין דיני נפשות בין לזכות בין לחובה פחות משלשה ועשרים, ע"כ. דהתם דקאי אדיני נפשות צריך שיכתוב דאין דנין פחות מעשרים ושלש. ומ"מ מ"ש התי"ט בכאן דוקא בדיני נפשות, היינו אליבא דהרמב"ם, כמ"ש עליו הכסף משנה בפ"ח מהל' סנהדרין ה"ב. ואליבא דהרמב"ם לא שמעינן ליה דווקא לחובה אבל לזכות שמעינן ליה דלא גרע מאחד מהתלמידים המלמד זכות כדתנן בפ"ה מ"ד:

פרק ג משנה ז

תי"ט ד"ה הגדול וכו'. לפ"ד טעמו לא צריך לאמרו, כיון שכך דרכו של כל חכם, אכן של הסמ"ע (סי' יט ס"ק א) נכון. ומכאן לשל הטור (שם) שכתב, כדי שלא ידע אחד מבעלי הדינין איזה דיין זיכה ואיזה דיין חייב. והשתא הוא טעם יפה ושייך דווקא לדיינים, וע"ש. וכש"כ לדברי הב"ח שהוסיף וכתב, שאפילו הגדול מחייב והרוב מזכים, הוא דוקא יאמר אתה זכאי, ולא מחזי כשקרא שכן הוא האמת שמן התורה הוא זכאי, דכתיב אחרי רבים להטות:

פרק ג משנה ח

הבא. ה"ג הרי"ף והרא"ש (סי' לז). ונראה לי דאתא לדיוקא, דוקא כשאמר אין לי הוא דאינו מועיל לו לומר קרבו פלוני ופלוני וכו', אבל אם לא אמר אין לי מועיל לו, וכ"כ הסמ"ע (סי' כ ס"ק ה) הש"ך בשם דרכי משה:

אינו. משום שהיו שם העדים או הראיה, אבל אם אח"כ באו עדים או שמצא ראיה בחמת שטרות של אביו סותר את הדין, גמרא (לא,ב):

תי"ט ד"ה אמר וכו' - שנראה וכו'. היינו משום דלא הזכיר הבבא דהרי זה אינו כלום, דמשמע דלא ס"ל הכי, אלא כרשב"ג דפליג עליה. ואינו כך דבגמרא (לא,א) מוכח בהדיא דאין הלכה כרשב"ג באמר אין עדים וכו'. וההכרח של התי"ט אינו מכריע, דאפשר לומר דזה אף זה קתני. ומ"ש התי"ט שעיקר הלשון כמו שהעתיק השו"ע בסי' כ, גם הסמ"ע כ"כ, אבל הבעל לחם משנה (הל' סנהדרין פ"ז ה"ז) יישב הכל בלתי הגהה, ע"ע:

פרק ד משנה א

נפשות. נראה לי דדיני מלקות נמי בדרישה וחקירה, אלא שנכללים בדיני נפשות, דאפשר שימות בתוך המלקות:

מחזירין. לא תני סותרין את הדין כדפי' הר"ב, אלא מחזירים לכלול שאפילו יצא כבר מבי"ד דמחזירים אותו, כדכתב התי"ט לקמן:

הרע"ב ד"ה פותחים וכו'. ז"ל רש"י (במתני'), פותחין תחילה במשאו ומתנו של דין, ע"כ. וקשה דלפי מ"ש התי"ט והוא מן הגמרא

(לב,ב), דהיינו שאומרים לו אם לא עברת אל תירא, אין זה במשאו ומתנו של דין. ונראה שר"ל איזהו זמן של פתיחה זו, ואמר שהוא אחר קבלת העדות כשבאים לישא וליתן בדבר:

תי"ט ד"ה אחד וכו' - דין תורה וכו'. ולכן מביא הפסוק (ויקרא כד,כב), כלומר מדין תורה הוא דשוין אבל לא כן תקנת חכמים:

דרישה וכו'. נראה די"ל אין צריכים דרישה וחקירה (כר"נ)[כדיני נפשות], אבל דודאי צריכים נמי כמה ילוהו וכו', וכדקי"ל דאמרינן ברר דבריך: ד"ה מה וכו'. נראה דהיינו משום דבדיני ממונות מה שהוא חובה לזה זכות לזה:

ד"ה דיני וכו' - וליכא וכו'. הקשה המהרש"א בחידושי הלכות, דבלאו הכי ליכא לאוקמא בדיני ממונות, כיון דדיני ממונות בשלשה, על כרחך דבאחד מכריע סגי, דלעולם יש זכות לאחד, ולא תירץ. ולי נראה דשור הנסקל נכלל בדיני ממונות לכל הנשנה במתני' חוץ מבי"ד שלו שהוא של עשרים ושלש, ואי לאו קרא דלא תטה הו"א דשור הנסקל צריך הכרעת שני דיינים:

ד"ה לפיכך וכו' - דברי וכו'. ואע"ג שביום השני המלמד חובה מלמד זכות כדתנן במתני', ואיכא למיגזר שמא יכתוב, וגם בשעת גמר דין נמי יכול לחזור וללמד חובה, נראה דלא שכיחא ולא גזרו רבנן. ועי"ל דלא כותבין אלא שלא ישכחו למחר אבל לא לאותה שעה דחוזר ללמד כי מיד יגמר הדין. ואל תחשוב דאשתמיט לתוס' (לה,א ד"ה ליגמריה) תירוצא דנמו"י (במתני') דאורייתא עדיפא, שבתוס' כתבו כך לפי הס"ד דשקלא וטריא דגמרא, ומש"ה קבעו דיבורם אמאי דמקשינן לגמריה לדיניה בשבת, והתוס' מרגישים דאיך נעלם מן המקשן משנה שלימה:

פרק ד משנה ב

הטומאות. מתחיל בטומאה, משום דכל טומאה קודמת לטהרה. דע שבין במכילתין (לב,א ולו,א), ובין בגיטין (נט,א) גרסינן דיני ממונות הטומאות הטהרות. והרב חכמת שלמה (לו,א) כתב בהדיא דכך צריך להיות. וכ"כ הרמב"ם בפירוש (פי"א מהל' סנהדרין ה"ו). ואע"ג דהראב"ד נראה דל"ג לה כך, מ"מ הי"ל להתי"ט לשום לב על הדבר ולציין עליו ס"א, וכש"כ שלפי דעתי יש לנו לגרוס כגרסת הרוב, דהיינו הרמב"ם ורש"ל וכגרסת הספרים, וגם שהסברא מכרעת כן, דאמאי לא ליתני תנא נמי ממונות, וה"ג במשניות דפוס מנטובה:

תי"ט ד"ה הטומאות וכו' - האסור וכו'. י"ל דתנא נקט לישנא דקרא, שקורא טמא בין לאסור ובין לטמא, כנראה מפרשת שמיני דקרי טמאים לבהמות האסורות, וא"כ בכלל טומאות וטהרות נכלל אסורות ומותרות:

ד"ה מתחילין וכו' - דלעיל וכו'. כבר השגתי עליו שם, שאין לזה שייכות פרטי לכאן. ועוד תמיה לי שהרי לקמן (בא"ד מן הצד) כתב, דקמ"ל דבדיני ממונות אין לחוש ללא תענה על רב, והוא חידוש גדול בדין, ומה לנו לילך בדרכי הדרש והמוסר:

ד"ה מן וכו' - ומ"מ דרך וכו'. פי' המהרש"א בעל חידושי הלכות, דר"ל דאע"ג דבדיני ממונות מתחילין מן הגדול, מ"מ דרך שאלה יכולין לענות עליו. אבל התי"ט ס"ל דקאי אדיני נפשות, דאע"ג דמתחילין מן הצד משום לא תענה, מ"מ דרך שאלה מותר:

שאילה וכו'. ומתני' הכי דייקא, דלא תני למד אחד מן התלמידים עליו זכות שומעים לו וכו' אלא קתני אמר אחד מן התלמידים יש לי וכו', דהיינו ממש כשואל רשות לדבר:

דטעמא וכו'. אין טעם זה מוטעם, שהרי זהו כבודו של גדול שלא להתחיל ממנו כדי שלא לחלוק עליו, משא"כ בשני לו שמותר לחלוק על דבריו:

פרק ד משנה ג

כדי. אעפ"י ששנינו הטעם, מ"מ נצטרך לפסוק (שיה"ש ז,ג), שררך אגן וגו', מפני שאם לפי הטעם לא היה מוכרח שיהיו בעגולה שגם בריבוע כעין ח היו יכולין לראות זה את זה, ומש"ה אמר בגמרא (לז,א), מנא הני מילי, ופי' רש"י מנה"מ דבעגולה היו יושבין, פי' ולא בריבוע: הרע"ב ד"ה כחצי וכו' - ליכנס וכו'. וגם הסנהדרין אם ירצה אחד לצאת ולבוא יצטרכו היושבים לעמוד כדי שיכניסהו, ולכן בפ"ק דחולין (ה,א) כתב רש"י, כדי שיהא מקום לצאת ולבוא:

ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - עדים וכו'. מפי' הר"ב משמע דאינו אומר כדברי רש"י (במתני'), דלת"ק שניהם כותבים דברי המזכין ודברי המחייבים, דא"כ לר' יהודה יהיו שלשה עדים על כל אחד ואחד:

תי"ט ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - דהא וכו'. י"ל דאף לת"ק איכא כעין שני עדים, דמדכתב אחד את המזכין ממילא ידעינן כמה יש מן המחייבים, ועוד דמנ"ל דבעינן שני עדים, והלא כל סופר מתא נאמן לבדו וכש"כ סופרי הדיינין:

והשלישי וכו'. ורבנן אמרי, דכי היכי דחייש ר' יהודה שאם יהיו השנים לבדם נחוש שמא יטעו מתוך טורח כתיבה, א"כ גם השלישי יכול לטעות ואין לסמוך עליו לבדו:

פרק ד משנה ה

כיצד. משום דאין איום בדיני נפשות שוה לאיום בדיני ממונות, דבדיני נפשות לא שייך לומר כבדיני ממונות סהדי שקרי אאוגרייהו זילי, לכך שואל כיצד הוא האיום בדיני נפשות:

תי"ט ד"ה ומאיימין וכו' - משמע וכו'. אין מכאן הכרח, שי"ל שבעל דין התובע הביאום לבי"ד ואמר שהם היו יודעים לו עדות לזכותו:

ד"ה שמא וכו' - דבדיני וכו'. להרבות בדברים ולפרש לאיים, ובדיני ממונות לא איכפת לן לאיים עליהם [כל כך], כ"כ רש"י (לז,ב ד"ה אמרינן):

ד"ה דבר אחר וכו' - אין זה וכו'. וא"א דאפשר דאף זה מן האיומים, וכמש"ה חבקוק (ב,יא), כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. ומכאן דרז"ל תענית פ"א (יא,א), שקורות ביתו מעידות על האדם. וזהו שהוכיח רש"י לקמן, שאמר קין שאינו יודע מאחיו, וה' אמר לו שהעצים וגם האבנים היו צועקים:

פרק ה משנה א

בכמה. פי' רש"י בעשרים או בעשרים וחמשה לחדש. דנראה דבא לתרץ, דלא תימא דאין יכולים להזימם דיאמרו דטעו בעיבור דירחא, דהיינו דוקא קודם ט"ו אבל אח"כ לא יוכלו לומר כך, כדאיתא בגמרא (מא,א), ודוק:

הרע"ב ד"ה היו וכו' - חקירות וכו'. קשה דקי"ל (מא,ב), כל עדות שאי אפשר להזימה אינה עדות, וכמ"ש התי"ט לקמן (מ"ב ד"ה עדותן בטלה), וא"כ למה לי למכתב שבע חקירות, והלא צריכים הבי"ד כל החקירות שיוכלו לבוא לידי הזמה. וי"ל דאיתא בגמרא (מ,ב), דיש חקירה שמינית בכמה בשעה ולא קי"ל הכי, ומש"ה איצטריך קרא למיכתב דוקא שבע חקירות לאפוקי שמינית:

לשונות וכו'. ומסרה התורה לחכמים עניינם באיזו שבוע וכו', נכללים שבכל אחד מאלו השבע יכולים להזימם:

תי"ט ד"ה בשבע וכו' - נחנקים וכו'. קשה ל"ל לק"ו למילף נחנקין או נשרפין, תיפוק לי דבעדים זוממין כתיבי שבע חקירות מכח הגזרה שוה, ועדים זוממין מוכנים לכל אחת מארבע מיתות. וי"ל דאין ללמוד מעדים זוממין דחידוש הוא כדאמרינן בכמה מקומות:

ד"ה באיזה יום וכו' - מעלין וכו'. הקשה (המהרש"ל] בחכמת שלמה, דאפילו מעלין על לבן חשבון של חדש צריך שיאמרו יום פלוני, דאי לא יאמרו יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא. [והמהרש"א] בחידושי הלכות תירץ כמ"ש לעיל (בד"ה בכמה), בפי' רש"י בעשרים או בעשרים וחמשה לחדש. ועוד תירץ דדוקא אחד אומר בשלשה לחדש ואחד אומר בארבעה לחדש איכא למימר דטעה בקביעא דירחא, אבל כששניהם אומרים בשלשה אז ליכא למימר דטעו בקביעא דירחא ושהיה המעשה בארבעה, כי אין אחד מעיד עליו:

פרק ה משנה ב

עדותן. כתב הר"ב דשוב אי אתה יכול להזימן וכו' וכל זמן וכו'. סברתו כסברת רש"י (מ,א במתני') והראב"ד (פ"ב ה"א), אבל הרמב"ם בפ"א דהל' עדות ה"ד, ס"ל דאף בהכחשת גופא דעובדא מקריא חקירה, וכמו שהביא התי"ט לעיל מ"א ד"ה העובד עבודה זרה וכו' עד וכן כל כיוצא בזה הוא מכלל החקירות, ע"כ. דאפילו אחד אומר איני יודע עדותן בטלה. ובעל לחם משנה (שם) הסביר פנים לסברתו. ואני מוסיף דמדתני לעיל מ"א, מכירים אתם אותו וכו', שכולם בכוונת המעשה בתר שבע חקירות, משמע שאף הם בכלל החקירות. ותמיהני על התי"ט למה לא נתעורר בזה: תי"ט ד"ה בן זכאי, - שקבל וכו'. שחייב אדם לומר כלשון רבו, כדתנן פ"ק דעדיות מ"ג:

ד"ה עדותן וכו' - דרחמנא וכו'. קשה לי דכיון דילפינן מהכא, שצריך עדות שתתקיים בה תורת הזמה, א"כ לישתוק קרא משבע חקירות,

כיון דבכל אחד מהכא שייכא הזמה:

ד"ה ואפילו וכו' - בחקירות וכו'. פי' רש"י (מא,ב ד"ה רבא) וז"ל, הא דקתני אפילו לאו ארבותא דבדיקות קאי אלא ארבותא דחקירות וכו' היכא דליכא אלא תרי סהדי ואחד אומר איני יודע עדותן בטלה, בדיקות אחד אומר איני יודע עדותן קיימת, והוא הדין לשניהם, דהוה ליה עדות המוזמת בחקירות, ואפילו בחקירות משכחת לה דאמר אחד איני יודע עדותן קיימת, והיכי דמי כגון דאיכא תלתא דאפשר לעדות שתתקיים בשנים ומשום שלישי לא מפסלי הנך, ע"כ:

פרק ה משנה ג

בשלשה. הא קמ"ל דלא אמרינן שזה יודע בשני עיבורים שהיו שני חדשים מעוברים וזה מנאן לכולן חסרים:

תי"ט ד"ה אחד אומר בשלשה וכו' - וחמשה וכו'. ולי נראה דאגב סיפא נקטיה דבה צ"ל בשלשה וחמשה, משום בבא דאחד אומר בחמש

ואחד אומר בשבע:

ד"ה שבחמש וכו' - אע"ג וכו'. זה קשה לאמרו, דא"כ מה טעם אמרו שבחמש חמה במזרח וכו', אבל מתחילה קושיא ליתא, דהתם גזירה

לכל הזמנים ויכול להיות יום מעונן:

פרק ה משנה ד

שומעין. הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהל' סנהדרין ה"ח, שעלה למנין. ואיברא דמתניתין דייקא כוותיה, דאל"כ פשיטא דאם יש ממש בדבריו דשומעין לו. אבל הדבר קשה להסבירו, וכמ"ש הרב לחם משנה והניחו בצ"ע:

תי"ט ד"ה ולא וכו' - ואכתי וכו'. י"ל דהא דתנן לעיל (פ"ד מ"ד), היינו (להתמדות)[להתמנות] אבל דרך אקראי לא איכפת לן:

פרק ו משנה א

תי"ט ד"ה בית הסקילה וכו' - ויראה וכו'. ובזה יכון מ"ש (ויקרא כד,יד) הוצא וגו', שתלה היציאה בצווי משה רבינו ע"ה, ללמד שהיציאה חוץ למחנה תהיה כלפי בי"ד של מרע"ה, ולזה מביא הפסוק:

פרק ו משנה ב

וידויו. קשה דדילמא מיתתו היא כפרה לו. וי"ל דאמרינן בגמרא (מד,א), שבכלל וידויו הודה שבא על נערה מאורסה, ולכן נסקל אעפ"י שה' אמר שישרף, ונמצא שאלמלא התוודה לא יסקלוהו ולא היה לו כפרה:

היום. לאו דוקא היום אלא ר"ל בעוה"ז שהרי אין המיתה מכפרת עד שיתעכל הבשר וכדלקמן במ"ו. א"נ י"ל שכיון שנשרף ונעשה אפר

היינו [הוא] יותר מעיכול הבשר, וא"כ היום הזה דוקא, דמ"ש לעוה"ב הוא עולם הנשמות:

הרע"ב ד"ה ותן וכו' - עצמו וכו'. קשה לי שעכן לא נהרג על פי עצמו, כי גזרת ה' היתה שמי שילכד בגורל ישרף באש. וי"ל דהויא ליה כההיא דאליהו בהר הכרמל שישראל האמינו בנבואתו:

פרק ו משנה ה

תי"ט ד"ה קלני וכו' - מראשי וכו'. איברא דכך פי' רש"י במתני' (מו,א), אבל לפי המסקנא (מו,ב) לא קאי הכי. ונפקא מינה לקריאת התיבה, כי לפי הס"ד תקרא קלני הלמ"ד בצירי שר"ל קל איני, אבל לפי המסקנא צריך לקרות הלמ"ד בקמץ, וירצה קלני, ולא ידעתי למה לא העיר התי"ט בזה:

מכנה וכו'. קשה שהרי הכתוב מכנהו (ישעיה מג,כד), אך העבדתני בחטאותיך הוגעתני בעונתיך. וי"ל דהיינו בשעת חטאו שאינו כל כך חמור לפניו מפני שיכול לשוב ורפא לו, אבל כשהפורענות באה לו אז אינו אומר לשון זה, אלא מה לשון אומר קלני וכו', מפני שהצער גדול לפניו, לכן אומרו בלשון כינוי, ומינה נשמע דאם כך המקום מצטער וכו' ואע"ג שמיתתן כפרתן, ק"ו על דמם של צדיקים שמתים לכפרת הדור אע"ג דגדול שכרם: נימא וכו' מאי וכו'. היינו על משקל סבת חבת:

פרק ו משנה ו

תי"ט ד"ה נתעכל וכו'. אע"ג דמן והקרובים עד סוף המשנה קודם לנתעכל הבשר, י"ל דאיידי דמיירי במילי דנהרג סיים לכל ענייניה, והדר תני מילי דקרובים:

ד"ה ולא וכו' - דהאי וכו'. הא לא קשיא, די"ל דנטר ליה לבסוף. ועוד דק"ו הוא דאפילו לפירוש השני מכי חזו צערא פורתא שהוא בתוך ימי האבלות הוא מכופר ואפ"ה נדחה האבלות, וכש"כ לפירוש הראשון שלא נתכפר עד גמר העיכול שהוא זמן ארוך לאחר גמר ימי האבלות:

פרק ז משנה א

תי"ט ד"ה חנק וכו' - גמרא וכו'. והיינו דתנן נמסרו:

להחמיר וכו'. ונראה לי שכן רוב המתים מיתת עצמן הם נחנקים בלחה הנוזלת בגרונם:

פרק ז משנה ב

אף הוא. נראה דר"ל דמלבד שבזאת המשיכה קרוב להחנק, אלא אף הוא יפחד וירצה למות בחנק שהוא קל משריפה:

ומדליק. כל זה נראה מיותר. ונראה דר"ל שבזה האופן יכון שפותחים את פיו בהרחבה ואז יש מציאות יפה לזרוק הפתילה, משא"כ כשחונקים אותו בסודר אחד שאין פיו פתוח יפה וגם הגרון נעשה צר לנפילת הפתילה:

תי"ט ד"ה זה וכו' - עדיו וכו'. קשה דא"כ אין העדים מקיימין בו מצות המיתה. וה"פ אלא יד העדים תהיה בו וגו':

פרק ז משנה ג

משקעין. הקשה הרב לחם משנה בפט"ו דהל' סנהדרין ה"ג, דתינח

בנשרפין דמשקעין אותו בזבל שלא תפול הפתילה על בשרו אבל הכא למה משקעין. ותירץ ושמא דכיון דתקנו כן בנשרפין דדמו לנחנקים לא רצו לשנות:

תי"ט ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - תימה וכו'. לא קשיא מידי, דעיר הנידחת בפירוש נאמר בה (דברים יג,טז) לפי חרב, וכדאיתא בגמרא (נב,ב), בשלמא עיר הנידחת וכו'. אבל רוצח דאתי מדרשא חביב ליה למכתביה:

פרק ז משנה ד

תי"ט רבי יהודה אומר וכו' - היא וכו'. ואפשר דבהכי דייק ר' יהודה, דלא תני משום אם כדתני ת"ק אלא משום האם בה' הידיעה, לרמוז למש"ה (ויקרא יח,ז) אמך היא, פי' אותה הידועה שהיא אמו:

ד"ה הבא על הזכור וכו'. נראה לי שחזר ושנאו כאן, לרמוז שדומה לדין בהמה שחייב גם המביאה עליה וה"ה במשכב זכור שחייב גם הנשכב, כדאיתא בגמרא (נד,ב):

פרק ז משנה ה

תוכן העניינים

קול הרמז נזקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה