אור ברסלב

קול הרמז נזקין· רבי משה זכות

בבא בתרא

בבא מציעא

פרק א משנה א

פתיחה:

ד"ה בבא בתרא עניינה וכו'. ונראה לי להוסיף במאי דמסיים במתני', אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם, דהוו דומיא דר"פ דלעיל, שניהם חולקים באבנים וכו':

משנה א:

הרע"ב השותפין וכו' - אחד וכו'. היה קשה לו מעיקרא מאי דמקשינן בגמרא (ג,א), דהא תנינא לה בסיפא דפרקין (משנה ו. יא,א), אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו בפחות מכאן יחלוקו. ומתרצינן דאי מהתם הו"א אפילו במסיפס קמ"ל כותל. ובהא ניחא מאי דתנן, בונין את הכותל באמצע, דפשיטא דכך היא הדרך לחלוק, אלא דאשמועינן כותל:

ד"ה המקום כו' - הא קמ"ל וכו'. קשה לי דהא אשמועינן הא בפרק הבית והעליה, ע"ש בתי"ט במ"א בד"ה חולקים וכו'. וי"ל דכאן עיקר ושם בבבא מציעא ילפינן מהכא:

פרק א משנה ג

וגדר. כתב הרשב"א בחידושיו (ד,ב במתני' ד"ה הא דקתני), דהא דלא תני וגדר שלש רוחותיה, לומר שאעפ"י שבנה את הראשונה ואחר זמן מרובה נמלך וגדר השניה ואח"כ השלישית, אם בנה הרביעית מגלגלין עליו את הכל, ואין אומרים ראשון ראשון הפסיד:

תי"ט ד"ה המקיף את חבירו וכו'. קשה מי דחקו לפרש כך. וי"ל דס"ל כלישנא דגמרא (ד,ב) דאמר, דרבי יוסי סבר אם עמד ניקף וגדר [את הרביעית], הוא דמגלגלין עליו את הכל, דגלי דעתיה דניחא ליה, וא"כ אין למקיף אלא שלש (שורות)[רוחות][שדות], ולכן לא גדר אלא שלש. ובדרך רש"י מדוייק ייתור אם עמד:

פרק א משנה ד

חצר. לרבותא נקט שנפל, לומר שאעפ"י שקודם היה יותר מארבע אמות, מ"מ כשנפל אין מחייבין אותו אלא ארבע אמות, סמ"ע (סי' קנז ס"ק כג):

תי"ט ד"ה מגלגלין וכו' - דניחא וכו'. ואע"ג דכבר תניא ליה לעיל בגדר הרביעית. י"ל דלא קשיא ממאי דאמר בפרק כיצד הרגל (כ,ב), דלעיל מיירי דעמד הניקף וגדר. ולמ"ד דה"ה בגדר המקיף, י"ל דסד"א דהתם באה מיד הניחותא שמיד הוא נשמר, אבל בכאן לא נגלית הניחותא אלא כשסמך לו כותל אחר:

פרק א משנה ה

שער. אין ספק שיותר חידוש הוא בבית שער מבדלת, שהדלת יותר צריכה. וא"ת הול"ל דלת ובית שער, אלא דכתבו תוס' רפ"ב

דקדושין (מא,א ד"ה האיש), דאין כלל זו אף זו בשתי תיבות אלא בשתי בבות:

בית דירה. והוא שדר בה, נמו"י. ומ"ש ולאו דוקא קנה אלא אפילו היה לו כבר ודר שם. והריטב"א כתב דתני קנה לאפוקי נפל לו בירושה או במתנה, דכיון דלא טרח בו ליכא גילוי דעתא:

הרע"ב ד"ה לבנות כו' - ומרחיק וכו'. ונמו"י פי' שהוא בנין שעושה לפני הפתח שלא יראו העוברים את בני החצר:

פרק א משנה ו

שיהא בה חצי וכו'. וכן הלכה, וכדפסק הרמב"ם (הל' שכנים פ"א ה"ד). אבל צ"ע בפי"א מ"ד דכתובות דתנן התם, חצי קב וכדברי ר' עקיבא בית רובע, ועלה בדעתי לומר דאף ר' עקיבא לא פליג את"ק. ומצאתי שנמו"י (סי' תרנב) כ"כ, שי"מ [ה"נ בגינה], ר"ל דאף ת"ק ור' עקיבא לא פליגי אלא מר כי אתריה, וכנז"ל (יב,א) בת"ק ורבי יהודה:

הרע"ב ד"ה אין וכו' - אחרות וכו'. ברוחב החצר במילואה, נמו"י (בתחילת פי' הגמרא):

ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - ולא וכו'. ונראה דהיינו יתורא דעד שיהיה בה, דהוה סגי דליתני ר' יהודה אומר תשעה חצאי קבין לזה וכו', כדתנן בר' עקיבא אומר בית רובע, ולא תני עד שיהיה בה, וטעמא משום דר' עקיבא קאי את"ק וסגי בעד שיהא בה דתני ת"ק, אבל ר' יהודה לא קאי את"ק דידיה, אלא דאמר כן בישיבתו כשנשאל דין זה באתריה, והוא השיב אין חולקין עד שיהא בה תשעה חצאי קבין וכו':

תי"ט ד"ה אין וכו' - בו וכו'. דמתני' ל"ג בחצר, בה, כמו דגרסי בשדה ובגינה. והטעם משום דמוכר ארבע אמות דחצר יש עוד דשל

הפתחים:

ד"ה ולא וכו' - דסבירא ליה וכו'. דאל"כ הא אמרינן בקדושין פרק האומר (סא,א), דאפילו שדה בת חצי תרקב קרוי שדה, אלא דלא חשוב לטרוח בה, תוס' (יא,א ד"ה ולא). ולפי זה מאי דתנן, זה הכלל וכו' ושמו עליו, לא קאי אשדה דאפילו פחות מתשעה קבין נקרא שדה ושמו עליו:

פרק ב משנה ב

תי"ט ד"ה רבי שמעון אומר וכו' - ואני וכו'. קשה לי דא"כ סוף סוף אמאי צריך לאוקמא בשיטה, תיפוק לי דהוא נגד רבים:

פרק ב משנה ג

תי"ט ד"ה חנות וכו' - דלתני וכו'. להרמב"ם (הל' שכנים פ"ו הי"ב) ניחא דמיירי בהחזיק ושאני מאחרים למלאכת עצמו כדלקמן:

שנעשה וכו'. ובהכי מתורץ מה שהקשה הרמ"ה (כ,ב ססי' נו), דתיפוק ליה משום היזק ראיה, ע"כ. דאיירי שנתנו לו רשות לפתוח ואפ"ה יכולין למחות וכו'. ולפי זה לא מצי למתני לא יפתח חנות וכו', דפשיטא וכדתנן לקמן (פ"ג מ"ז), לא יפתח אדם (ד') חלונותיו לחצר השותפין:

פרק ב משנה ד

הרע"ב ד"ה מי וכו' - גאם וכו'. ל"ג בגמרא ונפל ככתוב בגמרא שלפנינו (כב,א), ולפי הנזכר בנמו"י (סי' תרסו) גם הגאונים ל"ג ליה, ע"ש: ד"ה ובחלונות וכו' - יעמוד על וכו'. ואז אינו צריך להרחיק ארבע אמות, שהרי אינו מאפיל עליו שהכותל נמוך, משא"כ כשהכותל גבוה או מכנגד דשייך בהו האפלה, הרמב"ם (פ"ז מהל' שכנים ה"א). ובזה מדוייק ייתור ארבע אמות שבסוף מתני', דהוה סגי דליתני וכן החלונות מלמעלה ולמטה ומכנגדו, אלא דלא קאי ארבע אמות אלמעלה אלא אמלמטן ומכנגדן, ודוק: תי"ט ד"ה מי וכו' - וגם וכו'. לא קשיא מידי, דהסמ"ע (סי' קנה ס"ק ל) כתב, דהוה ס"ד למימר הכי דאין צריך להרחיק, קמ"ל דצריך, ומטעם התי"ט שאז המקום צר:

דאטו וכו'. שאני, ושאני דוושא כשיש הכתלים שמתחזק במקום היסודות בדוקא. וז"ל הרא"ש (סי' יד), אעפ"י שזה ימים רבים היה מקום צר בין אלו השני כתלים ונתקרבו העוברים אצל הכתלים ונדוש הרבה. ובזה תירץ יפה קושית התוס' (כב,ב ד"ה אלא):

ד"ה מלמעלן, - פי' הר"ב וכו'. לא דקו לפרש על סיום המשנה, דבהדיא תני בברייתא (כב,ב), מלמעלן כדי שלא יציץ ויראה מלמטן שלא יעמוד ויראה, ע"כ. והוא ממש נגד פי' הר"ב והרמב"ם, והתי"ט לא עמד על זה: ד"ה מלמטן וכו' - כדינו וכו'. אז סגי בהגבהת ארבע אמות:

ד"ה ומכנגדן וכו' - משום דוושא וכו'. נראה דהוה מצי לתרץ, דאיירי דהו"ל כבר כותל ועכשיו בא להגביהו, דליכא דוושא ואיכא האפלה: במדיר. א"נ בממדיר, ערוך:

פרק ב משנה ה

הרע"ב ד"ה מרחיקין כו' - חצירות וכו'. יש להבין מאי איריא שבין שתי חצירות אפילו בכותל חצר אחת, וכ"כ שו"ע (קנה,טז), מרחיקים

הסולם מהשובך. ונמו"י (במתני') פי', כותל המפסיק בין שתי חצירות וסמוך לו יש שובך לא יסמוך האחר הסולם, וכלומר אפילו אינו בחצירו: תי"ט ד"ה מרחיקין כו' - אחת וכו'. היטב הדק דבגמרא (כב,ב) אמרינן, יתבא בחור וקפצה, ולא אמר ואזלה:

ד"ה ארבע אמות וכו' - דבעי ארבע אמות וכו'. קשה דליתני בהדיא ונותנין ארבע אמות לזקוף סולם אל המזחילה, ולמה הזכיר הרחקת הכותל:

כדבריו וכו'. י"ל אמאי לא מייתי ראיה (מפ"ג מ"ו)[מפ"ד מ"ב], מכרן אינו צריך ליקח לו דרך:

פרק ב משנה ו

הרע"ב ניפול, - גוזל. פירש הרמב"ם, אפרוח היונים כשיפול:

תי"ט ד"ה ניפול וכו' - דאי וכו'. יתור נפיש הוא זה, דאי יכול לפרוח לא מקרי ניפול:

ד"ה חוץ וכו' - ותמיהני וכו'. תמיהתו על התוס' (כג,ב ד"ה חוץ) דכתבו, דאזלינן בתר רובא דעלמא. וטעמא נראה משום דאי כנמו"י מאן לימא לן דידע ודאייאש, דילמא אכתי לא ידעי בעליו שנפל והו"ל יאוש שלא מדעת:

פרק ב משנה ז

תי"ט ד"ה מרחיקין וכו' - שנוי וכו'. ומש"ה לא תני הרחקת זרעים, שזו נשנה בסוף ערכין (פ"ט מ"ח), דאין עושין מגרש שדה וצריך להרחיק הזרעים אלף אמה, תוס' (כד,ב ד"ה מרחיקין):

אין וכו'. עיין בש"ך (חו"מ סי' קנ"ה ס"ק י"ב):

ד"ה עשרים וכו' - עושין וכו'. עיין מה שכתבתי בסוף ערכין:

פרק ב משנה ח

תי"ט ד"ה לא יעשה וכו' - הרמב"ם וכו'. וכן פי' בפירושו וז"ל, ומה שאמר כדי שלא יזיק הוא טעם ההרחקה וכו', ע"כ. אבל בגמרא

(כד,ב) גרסינן, בכדי שלא יזיק, וה"ג רש"י והרא"ש והטור (סי' קנה), ומשמע שהוא דין חדש ולא טעם. מיהו קשה דבהדיא קאמר רב אשי (שם) דאיהו בתרא, מה טעם קאמר. וכמו כן קשה על התי"ט למה לא הקשה זה על הטור. ונראה דהטור דייק בלישניה דכתב (בד"ה מרחיקין גורן קבוע) וז"ל, וכשיעור הזה צריך אדם להרחיק [גורן קבוע] מנטיעותיו של חבירו ומנירו של חבירו, ע"כ. וה"ק הגמרא, דמעיקרא ס"ד דמרחיק מנטיעות שיעורו בציר מחמשים אמה דגורן קבוע, ומקשה מאי שנא, ומשני רב אשי מה טעם קאמר, ור"ל ששנה בבא דמרחיק לתת טעם לחמשים אמה דגורן, והיינו דכתב הטור, וכשיעור הזה וכו'. ואפילו גרסינן כדי שלא יזיק, ה"ק לא יעשה אדם גורן וכו' וגם מרחיק משיעור זה מנטיעותיו, ושני העניינים טעמם כדי שלא יזיק:

נמי וכו'. לא היא, דרישא איירי בשדה והכא בתוך שלו, וסד"א דהוי כההיא דלקמן (מי"א), דזה חופר בתוך שלו, משום דאין קלקול הניר ויובש הנטיעות בא מיד אלא לאחר זמן קמ"ל:

פרק ב משנה ט

הבורסקי. תנא ושייר כבשונות ודבורים השנויים בתוספתא, וכתבם הרא"ש (סי' כה):

ומרחיק חמשים אמה. קאי אלכל רוח אבל למערב אינו עושה כלל:

תי"ט ד"ה אלא למזרח וכו'. ואפילו הרחיק חמשים אמה לא יעשה בורסקי לשאר רוחות כי ריחו רע מאד, משא"כ קברות דמותרים לכל רוח. ותוס' (כה,א ד"ה אין) פי', משום דרוח מערבית שהוא קשה ירחיק ויוליך את הריח מן העיר, כדאמרינן (ברכות מ,א), הישן במזרח גרנו דמו בראשו לפי שרוח מערבית מביא הקש בחוטמו, ע"כ:

קרוב וכו'. קשה דא"כ אין דין מתני' כולל בכל חו"ל. ואפשר דמשום זה הוסיף הרמב"ם [בפירושו] טעם אחר וז"ל, והשני כי רוח מזרחית יתכן שתתקן ביאוש ריח הבורסקי ולא יגיע מזה נזק לבני אדם, ע"כ:

ד"ה חוץ וכו' - נראה וכו'. האי נראה נדחה, דאי רבנן ס"ל הכי איך קאי בקשיא (כה,א) על מאן דמפרש דר' עקיבא, אטו גברא אגברא קא רמית:

וראיתי וכו'. ולי נראה דעיקר הלימוד הוא כמ"ש בפרק חלק (צא,ב), דשאל אנטונינוס לרבי מפני מה חמה שוקעת במערב, ומסיק כדי ליתן שלום לקונה, ופי' רש"י כיון שמגעת עד מערב הולכת ומשתחוה לפני הקב"ה שבראה ולכך שוקעת ונכנסת כפופה לפני הקב"ה, ע"כ. וענין זה לסברת חז"ל דחמה מהלכת ביום מתחת לרקיע ובלילה מעל לרקיע. וזהו שפי' רש"י ונכנסת כפופה, פי' נכנסת בלילה מתחת לרקיע אל מעל לרקיע. ואפשר שלזה כיון רש"י בכאן שכתב, העומדים במזרח, ור"ל עומדים צפופים ומשתחוים בלילה במערב. ותימה על התוס' (ד"ה וצבא) במה שהקשו וא"ת וכו', דאין שקיעה אלא במערב:

פרק ב משנה י

תי"ט ד"ה מרחיקין וכו' - דומיא וכו'. לפי זה נראה דגרסינן ומרחיקין את המשרה, דקאי אמשנה דלעיל, וה"ג בגמרא דילן (כה,א) והרי"ף

והרא"ש:

ד"ה ואת וכו' - מהיזק וכו'. אדרבא קמ"ל דאפילו בהיזק מעט ירחיק: ד"ה רבי יוסי וכו' - וחרדל וכו'. והטור (סי' קנה) כתב שבגמרא לא משמע כן. והב"י (ס' מה) הליץ בעדו. ולפי הטעם שהוא כתב להליץ בעדו אין מקום טענה על הרמב"ם. אבל הב"ח מביא ראיה נגד הרמב"ם, ע"ע:

פרק ב משנה יא

תי"ט ד"ה בין וכו' - ומלקין וכו'. ומעלין עפר תיחוח. ור"ח פי' יונקין כח הקרקע כחולדה שדרה בעיקרי הבתים, ערוך (ע' חלד):

פרק ב משנה יב

לא יטע. צריך להבין למה משנה התנא מתני' מכל מתני' דלעיל, ואמאי לא תני מרחיקין אילן משדה וכו' ארבע אמות. ולפ"ה שכתבו התוס' (כו,א ד"ה אחד) בשמו ניחא, דס"ל דתנן אחד גפנים וכו', משום דשייך בהו כלאים, ומש"ה תני לא יטע משום איסור אחר הרביע עליה:

גפנים. קשה דאמאי לא יסמוך גפנים לשדה אילן, והרי הוא הניזק שהעופות פורחות מן האילן על הגפנים:

הרע"ב ד"ה אלא וכו' - צריך וכו'. כ"כ הרמב"ם בפ"י מהל' שכנים ה"ח, לפי מ"ש המגיד משנה בשם הר"י ן' מיגש, אבל לפי' רש"י צריך

להרחיק יותר מארבע אמות, ע"ע. וא"כ קשה דאמאי לא תנייה תנא דידן במתני' דלא תני אלא ארבע אמות. וי"ל דהרחקה זו תלויה באומד הדעת, וכמ"ש מור"ם בחו"מ (סי' קנ"ה סכ"ה):

תי"ט ד"ה אחד וכו' - תיסק וכו'. לא ידעתי איך תיסק אדעתין לומר כן, כיון שטעם ההרחקה הוא שלא לדרוס קרקע חבירו מה לי גפנים מה לי כל אילן. ולי נראה דתני גפנים לרמוז טעם ההרחקה שהוא כדי עבודת הכרם:

כתבו התוס' (ד"ה אבל בגפנים) - וכו'. היה קשה לי דסוף סוף כשגדל הדקל והעוף ישב עליו והוא בא ללקוט פירות, מפריח העוף על הזרעים. ואח"כ מצאתי שהרא"ש (סי' כח) לא מודה לתוס':

ד"ה היה וכו'. נמו"י (במתני') אחר טעמו כתב מפרש בגמרא, ואם תעיין שם לא תמצא לו הבנה, וז"ל, לאשמועינן טעמא דמפרש בגמרא, ע"כ. וכן הוא בהגהות הר"ב דילויקיו ז"ל, ופי' שר"ל אע"ג דזה סומך לגדר וכו', הוא פשוט דדוקא לגבי כלאים שייך למתנייה, מ"מ תנייה הכא לאשמועינן טעמא דמפרש בגמרא, כלומר שהוא משום עבודת הכרם:

שמענו וכו'. קשה דמתני' איירי בכולל אפילו אילן סמוך לגפנים, ואדרבה יותר שייך הא במתני', דאין חילוק בין ארץ ישראל לבבל. ומעתה קשה על תי"ט שלא רצה בטעם מהרר"ו כ"ץ (שו"ע סי' קנה סמ"ע ס"ק סג) שכתב שבבא דהיה גדר קאי גם אאילן סמול לגפנים, דממה נפשך לפי טעם הפרחת העופות, אם הגדר גבוה מהאילן הרי הוא מפסיק ואם הוא נמוך הרי העופות יפרחו תחילה על הגדר ולא מיקרי גיריה, ע"כ. ולפי זה לא צרכינן למ"ש בהיה גדר דאשמועינן טובא באילן סמוך לגפנים:

פרק ב משנה יג

כל בית השלחין. גרסי' וכל האילן. וה"ג הרמב"ם (הל' שכנים פ"י ה"ח) והטור, וכ"כ הב"י (סי' קנה). והרב המגיד כתב שהרמב"ם למד לבית האילן מבית השלחין. ואילו הירושלמי לא כתב. וטעם הדין נראה לי דכיון דשדה אילן יש בה צל הרבה משלה לכן צריך להסיר ממנה צל אחר. והתי"ט לא שת לבו לזאת:

הרע"ב ד"ה כל האילן וכו'. דייקינן בגמרא (כז,ב) רבוי מלת כל, דלטפויי אתא על חרוב ושקמה, לומר דכל אילן סרק נמי כנגד

המשקלות כחרוב ושקמה, ואי הוה קאי אסיפא מאי כל הא לגרועי אתא:

פרק ב משנה יד

עובר. שיעורא דת"ק נפיש מדר' יהודה. ור' יהודה סבר דגחין וחלף, ש"ס (כז,ב):

פרק ג משנה א

שלש. שהבעלים משתמשים בו תמיד באכילת הפירות שזה המחזיק יהנה (בו)[מהם] ג"כ תמיד, נמו"י (במתני'):

הרע"ב ד"ה חזקת וכו' - דחברך וכו'. הכי אמרינן בגמרא (כט,א) לענין מחאה שלא בפניו. אבל לר"ב יש לעיין אמאי צריכים להאי. נראה דהוה סגי לומר, אילו לא זבנתה היה לך למחות בפני שנים, דשמע מינה מדלא מחית נראה ודאי שמכרת. וטענה זו סגיא ליה אפילו לא טעין שהיה לו שטר אלא מכרת לי, והראיה שאכלתי שלש שנים בלי ערעור:

תי"ט ד"ה והעבדים וכו' - הזכירו וכו'. ובפ"ד מ"ז תנן בהמה ועבדים: ד"ה ואינה וכו' - היא וכו'. הר"ב לא כתב כן משום דהיינו דברי חכמים, וכמו שפסק הרמב"ם וכדאכתוב לקמן:

ואי וכו'. ולי נראה דאדרבה הוה אי ס"ל כהרא"ש (סי' כו), הו"ל לפרש ולומר דאע"ג דמתני' מחלוקת בין שדה הבעל לבית השלחין, מ"מ לפי ההלכה אין ביניהם כלום, אבל לפי דעת הרמב"ם (הל' טוען ונטען פי"ב ה"א) המשנה תסייעיה, דשלש תבואות ממין אחד סתמן שלש שנים ולא מיום ליום, והוא הוא לשון מתני':

ד"ה שלשה וכו' - רצופות וכו'. זה נראה מוכרח, דאי לא אמר רצופות תסגי ליה נמי בשלש דאמצע, אלא דאיכא למימר דצריך אכילה חשובה כדברי תוס' (כח,א ד"ה שלשה) דבסמוך, ומש"ה לא מקשינן פשיטא מהכא לרב הונא:

ד"ה הרי וכו' - דאשמועינן וכו'. נראה לי דעיקר קושייתם (כח,א ד"ה שהן) הוא, דאי איתא דמניינא אתא לאשמועינן רצופין, א"כ איך תיסק אדעתין דברישא לא בעינן רצופין, דאמאי ניפוש במחלוקת בין ת"ק לר' ישמעאל ור' עקיבא. נראה לי דת"ק לא בעי רצופין כוותייהו, ואיך משמע בש"ס (כט,א) דאי לאו רב הונא לא שמעינן רצופין והא שמעינן לה ממניינא:

הוזכרו וכו'. נראה מדבריו דלכו"ע לא נזכרו, ואני אומר שהוזכרו אלא שלא נתפרשו דבריהם אלא בגמרא, אבל חכמים אומרים עד שיגדור שלש

גדירות וכו', וכלשון חכמים דמתני'. והכי מוכח מדברי הר"ב דכתב ואין הלכה לא כר' עקיבא ולא כר' ישמעאל, ור"ל אלא כת"ק שלהם, והו"ל כסברת הרמב"ם, ולכן לא כתב הר"ב כפי' הרשב"ם דפי' דר' ישמעאל ור' עקיבא מפרשי מילתא דת"ק, וכדכתב התי"ט לעיל:

תני בה וכו'. קשה דא"כ דיש הכרח זה לומר שאינן רצופין, איך נקבל דינו של רב הונא, ואמרינן קמ"ל, ליקשי כדמקשי בכ"מ, ואימא ה"נ דממעט מקוטעות ואפילו מפוזרות. ועוד קשה לדבריו דמנ"ל לרב הונא לאשמועינן החידוש הגדול שחידש התי"ט לחלק בין מיום ליום דרישא ובין מיום ליום דסיפא, אדרבה מסתברא דקמ"ל דרב הונא סמיך אמניינא דבעינן רצופין, ומתורצת קושית התוס':

פרק ג משנה ב

ביהודה. לא תני היה באחת והחזיק באחרת. בגמרא (לח,א) קאמר מאי שנא יהודה וגליל דנקט, הא קמ"ל דסתם יהודה וגליל כשעת חירום

דמי. ופי' רשב"ם, שאין שיירות מצויות מזו לזו, אפילו שלא בשעת חירום ואז שיירות מצויות מיהודה לעבר הירדן ומעבר הירדן לגליל, ומש"ה תני להו תנא בסדר זה, אבל מתני' בשעת חירום שנו:

רבי יהודה. וא"ת ואמאי לא פליג ר' יהודה בריש פרקין דתנן שלש שנים מיום ליום, ופי' אפילו המערער באותו מקום, ואהא הו"ל לר' יהודה לאפלוגי ולומר לא אמרו שלש שנים אלא וכו'. וי"ל דנטר ליה עד הכא משום דר' יהודה פליג נמי את"ק דמתני', וסבר דאפילו בשעת חירום סגי בשלש שנים, וכן פירש הרמב"ם:

פרק ג משנה ג

מעולם. פי' גם שאני החזקתי בה כמה שנים:

הרע"ב ד"ה כל חזקה וכו'. כל חזקה בין בחזקת שלש שנים בין בחזקת יום אחד, הרשב"ם (מא,א במתני'):

ד"ה והבא וכו' אין צריך וכו' - ומיהו וכו'. הכי דייקינן בגמרא (מא,ב), מדלא תני והבא משום חזקה אינו צריך, כלומר אלא אינו צריך, טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי:

ד"ה האומנים וכו' - שאין וכו'. פי' שהבעלים חסים עליהם שלא יתקלקלו, ואפילו הניחם ביד האומן זמן רב, דסד"א דמכרם קמ"ל דלא:

פרק ג משנה ז

תי"ט ד"ה היה וכו' - שני פתחים וכו'. כתב הב"י (סי' קנד ס"ק ד) וז"ל, ואסיקנא בגמרא דאי איכא תרי פתחי וכו'. וזו היא גירסת התי"ט: ד"ה אבל וכו' - ולא קשיין דיוקי וכו'. אין לומר דפי' דאמרינן אעשה, דהיינו לא יפתח לחצר דוקא, אבל כל שאינו חצר הרי הוא כרה"ר דמותר לפתוח אלא לרה"ר דוקא, אבל כל שאינו רה"ר הרי הוא כחצר:

פרק ד משנה א

תי"ט ד"ה ולא וכו' - דמצר וכו'. וזהו דיוק שלפנים ממנו:

ד"ה ולא וכו' - דכתב וכו'. הטור (סי' ריד) כתב אח"כ שם, שהרמ"ה מחלק בין עלייה לעלייה. ולא קשיא ליה אמתני' דנדרים, דאיכא לאוקמא בעלייה שהיא נמכרת עם הבית, ה"נ הי"א לא אמרו בעלייה סתם אלא בפתוח לבית בארובה במעזיבת הבית, שכיון שכשסוגרים הארובה לא נודע מקום העלייה:

פרק ד משנה ב

הרע"ב ד"ה אף על פי וכו' - שיכתוב וכו'. והא דלא תנן כך בהדיא, י"ל משום דיש לשונות אחרים כגון לא שייריה קדמיה כלום. ואי תנא הא דמארעית תהומא הו"א דדוקא קתני, ולכן קתני אעפ"י שכתב לו וכו', וכלומר זה לא מהני אבל לשונות אחרים מהני:

ד"ה וצריך וכו' - בעין יפה וכו'. ואעפ"י שארז"ל (ברכות ה,א), מוכר עצב ולוקח שמח, י"ל דמסתמא המוכר צריך למעות וזוזי אנסוהו למכור הכל, כדי להרבות בדמי המקח שיהיו לו אז דמים בשפע:

פרק ד משנה ג

ולא. ה"ג הב"י (ס"ק יז), ודחה הגרסא האחרת. וכן נראה לי דבהכי אתי שפיר סיומא דמתני', בזמן שאמר לו הוא וכו', ודוק:

פרק ד משנה ד

הרי. כל תשמישי הבית כגון ספסלים כסאות ומטות חוץ מחטי ושערי, טור חו"מ (סי' רטו ס"ק ג):

פרק ד משנה ה

הרע"ב ד"ה הבתולות, - כלונסות וכו'. לקמן (מ"ח) גבי בתולת השקמה, פי' הר"ב בבחרותה, וכן נראה לפרש כאן משום דאלו הכלונסאות

צריכות להיות חזקות:

תי"ט סד"ה מכר את הקורה כו' - הקורה וכו'. ואין הלכה כר' אליעזר:

פרק ד משנה ו

את הנסרים. בברייתא (סז,ב) תניא, מכר את בית הנסרים וכו', שהם החדרים שמצניעים שם הנסרים והספסלים, רשב"ם. ולמתני' פשיטא לה דמכורים דקרקעות הם, אבל אשמועינן דלא מכר לו הנסרים וכו', אע"ג דצורך בית המרחץ הם:

תי"ט מגורות וכו' - ממגורות וכו'. שם פי' אוצרות. ולי נראה שהוא מלשון כמים מוגרים במורד. ולפי' הרשב"ם יהיה הפי' לשון קיבוץ למים, ודוגמתו בב"מ (פ"ד מי"ב) לתוך מגורה אחת, אלא ששם הוי קיבוץ לחטים. (בערוך, פי' בריכות של מים, כמו נהרסו ממגורות, יואל א,יז):

פרק ד משנה ז

הרע"ב ד"ה מכר כו' - שהן עיקר וכו'. דעיר משמע אוירה של עיר, רשב"ם (סח,א):

תי"ט ד"ה רשב"ג וכו' - נראה לי משום וכו'. ולי נראה משום דאיכא תרי לישני בגמרא (סח,א), ולישנא בתרא (סח,ב) פי' בית השלחין באגי. ותו הכי פירשוה בכל הש"ס, וכמ"ש התוס' (סח,א ד"ה מי):

פרק ד משנה ח

תי"ט ד"ה ואת הקנים וכו' - דקשיא וכו'. אין זו מוכרח, אלא בעל הלבוש הוא מפרש הדין, ולכן לא השיגו הסמ"ע:

ד"ה ואת השומרה וכו' - הרשב"ם וכו'. וכן הגרסא בגמרא שלנו (סח,ב) בין במשנה ובין בגמרא. ומעתה מ"ש התי"ט דאזדא לה תמיהת מהר"ר פל"ק, עדיין היא במקומה, דתרי אשלי רברבי נינהו, הרשב"ם והטור, וגרסת הספר מסייעתם, ונפקא מינה לדיוכל לומר קים לי כהנהו תרי רבנן:

פרק ד משנה ט

ולא את הבור. ל"ג ולא בוי"ו אלא לא את הבור, משום דאינו נסמך אל הקודמים שהם הנמעטים מן הנזכר תחילה, אבל לא את הבור וכו' הוא מיעוט אחר שלא נזכר שכנגדו, ולכן הרי"ף כתבה משנה בפני עצמה, וה"ג הרא"ש והר"ב:

בשדה. דוקא מה שבשדה כגון בור, וגם שהם בקרקע השדה לאפוקי יציע וחדר שאינם ממש בקרקע, נמו"י (במתני'). וה"נ אני מדייק בהחזיק בשדה, דוקא כל המחובר לה או השייך לה, לאפוקי מעות או תבואה תלושה לא קנה, וכ"כ הרשב"ם (עא,א במתני' ד"ה אבל בנותן):

מכרן וכו' - במה דברים אמורים וכו'. ולעיל אמרינן בגמרא (סד,א), דמיתרת דמכרן לאחר דהכא, קמ"ל דר' עקיבא ס"ל לכלל גדול בכ"מ דמוכר בעין יפה מוכר, ע"ע:

תי"ט ד"ה ולא את הבור וכו' - דחדא וכו'. בריש פרקין (מ"ב) כתב צריכותות לבור ודות, ולא שייכא להכא דכתב, בדות שהוא בבנין סד"א דהוי בכלל בית, וזה לא שייך בשדה:

פרק ה משנה א

ואת. כל שאם היו לה דרך משל, עשרים משוטים ואפשר לה בטוב בקצתם, אפ"ה כולם מכורים. ונראה לי דגם אותו הכלי שקורים

בוצולו שמסתכלים בו לדעת פנת הליכתם, גם הוא בכלל המנהיגין. וכמו כן הקברניט:

האנתיקי. צריך ליתן טעם מ"ש אנתיקי ממגורות של מים בפרקין דלעיל מ"ו, דבין כך ובין כך אינן מכורין משום דממונו הן, כנזכר בדברי התי"ט. והיה נראה דמכ"ש הוא, מה האנתיקי דלא שייך לספינה מכור, המגורות של מים דשייכי למרחץ לכ"ש, וצ"ע:

הרע"ב ד"ה אנתיקי וכו' - וכל הני דחשיב וכו'. פי' משום דחשבינהו הכא שמושכין אותה בהם ליבשה]:

הרע"ב ד"ה פרדות וכו' - ואית וכו'. כן פירש הרמב"ם. ונראה לי דמתני' קשיתיה דהיינו מכר את הצמד לא מכר את הבקר. ולפי פי' זה נראה דגם משוטי הספינה כך דינם, שאם לא היו משוטים בספינה אינם מכורים. אבל לפי' הראשון דפרדות כמשמען, נראה דיש חילוק בצמד דאפילו אם מקצת קורים לצמד בקר אפ"ה אין הבקר מכורה, וכן אמרינן בגמרא (עז,ב):

תי"ט ד"ה אבל וכו' - וכתב המגיד וכו'. לקוצר דעתי דברי הרב המגיד קשים, שהרי הרמב"ם כתב (הל' מכירה פכ"ו ה"ה), במה דברים אמורים במוכר וכו' אבל הנותן מתנה קנה את כולן בין בשדה בין בבית בין בחצר בין בבית הבד כללו של דבר וכו', ע"כ. והלא בשדה יש כמה דברים שנשנו במשנה שאינם מחוברים לקרקע, וכן בבית וכו', דוק ותשכח, וא"כ איך מסיים כללו של דבר וכו'. ואין לומר שכללו של דבר הוא פי' ותנאי, שאין זה לשון כלל. ולפ"ד הכלל הוא לאתויי מה שלא נזכר במשנה, ולא נדע מה נידון ביה לכן למדנו כלל גדול לדעתו:

אבל תמיה וכו' במכירה וכו'. לא דק בזה, דבבור פסק (פכ"ז ה"י) כברייתא (עט,ב), דלא מכר מימיו, ובאשפה פסק (שם) כמתני' (עח,ב). וכן כתב הרב המגיד וז"ל, דין הבור הוא הפך המשנה:

ד"ה אבל וכו' העבדים - ומלתא דפשיטא וכו'. ולי נראה דעבדים לאו מלתא דפשיטא היא, דאי לא תנינהו הוה כיילנא לה בכלל כל המנהיגין, והראיה שתוס' לא כתבו בעבדים מה שכתבו (עג,א) באנתיקי, משום דעבדים איצטריך לגופייהו:

ד"ה ולא וכו' - סחורה וכו'. פי' שבסיפא הוא זו אף זו, לא מבעיא המרצופין הם בתוכה תמיד וכו':

פרק ה משנה ב

פעמים. דברי ר' יהודה הוו הכרעה שלישית ואינה מכרעת, ולית הלכתא כותיה:

תי"ט ד"ה לא וכו' - מחלוקת וכו'. או דלמא בזו ובזו מחלוקת: דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכו'. כ"כ בעל הסמ"ע (סי' רכ ס"ק יג). וי"ל "ם (פכ"ז ה"ד), דהויא כפשוטה, ודוק:

פרק ה משנה ג

אשפה. פי' דלא נימא דלא מכר אלא מקום האשפה:

מכר מימיו. לאפוקי מרבנן דברייתא (עט,ב) דפליגי:

מכר דבורים. ולא דבש:

מכר יונים. ולא ביצים ואפרוחים שלא פרחו, ודוק ותשכח:

מפריח. פי' קודם שפרחו אסורים הם לו מדרבנן:

הרע"ב ד"ה המוכר כו' - לו, חמור וכו'. אפשר דללמד זה שונה התנא בין בחמור ובין בפרה בה' הידיעה, וכלומר דלא איירי בחמור ופרה סתם אלא בידועים:

תי"ט ד"ה הסייח וכו' - בקריאה וכו'. ובזה נעמו דברי רש"י בפירושו (דברי הימים א א,מז), על הפסוק, ובני דישון חמרן, שבתורה (בראשית לו,כו) כתוב חמדן בד' ובדברי הימים כתוב בר', וכתב שבתחילה היו טובים ואח"כ הרעו מעשיהם, כדרך החמור שבתחילה חמוד ואח"כ נעשה מכוער. והשתא מובן שחמוד הוא בקטנותו מפני שעושה רצון בעליו בזריזות: ד"ה הלוקח וכו' - לפי וכו'. ז"ל הב"י חו"מ סי' רי"ג, דכיון דשובך וכוורת הם טפלים לגבי פירותיהם דסתמן אינם שוים כ"כ הו"ל כמוכר שובך וכוורת לפירותיהן, משא"כ במוכר פירות אילן ושדה שהם טפלים לגבי אילן ושדה, ע"כ. וגם הסמ"ע (ס"ק א) מחלק חילוק אחר, ע"ע:

פרק ה משנה ד

תי"ט ד"ה לא ישפה וכו' - לארמי וכו'. גם לעברי, ושופו עצמותיו (איוב לג,כא):

פרק ה משנה ה

הראש. כתב הסמ"ע (בחו"מ סי' רב ס' יד), מכר את הראש, פי' אפילו אחר שחיטה:

פרק ה משנה ו

רעות. כתב הב"י בסי' רלג, דהקשה הר"ן, פשיטא, ותירץ בשם ר' האי גאון, דאפילו רעות שברעות אין הלוקח יכול לחזור, וכן יפות שביפות אין המוכר יכול לחזור, ע"כ. ונראה דמש"ה פסיק תנא ותני ארבע מדות:

שחמתית. אלו השלש חלוקות מן הקודמות, שאפילו המין השני יותר טוב וביוקר יכול לחזור בו, סמ"ע (רלג,א):

תי"ט ד"ה יין וכו' - שהוא וכו'. הרשב"ם (פג,ב במתני') כתב, דאיכא דניחא ליה בטעם יין ואיכא דניחא ליה בטעם חומץ, ולפי זה אין הדבר תלוי בצורך דמעכשיו:

פרק ה משנה ז

מדד. יש להקשות דמדתני משך ולא מדד מוכח בהדיא דמדד לא קנה, דאי הוה קונה הול"ל משך או מדד קנה, וכיון שכן אדתני מדד ולא משך לא קנה לפלוג ולתני, משך ולא מדד קנה בד"א בסמטא או בחצר של שניהם אבל ברה"ר לא קנה:

תוכן העניינים

קול הרמז נזקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה