קול הרמז נזקין· רבי משה זכות
עדיות
פרק א משנה א
פתיחה:
תי"ט ד"ה כשהשלים וכו'. ולי נראה ששבועות ועדויות שייכי אהדדי, שהרי תרווייהו לקיים הדבר שהוא אמת. ועוד דכתיב (ויקרא ה,א) ושמעה קול אלה והוא עד, הרי דאלה שהיא השבועה ועדות סמיכי זה לזה:
התחיל וכו'. אע"ג דהני תלת הן קולי דמר וחומרי דמר לא תנינהו לקמן פ"ד באלו דברים מקולי וכו', דהכא דהלל ושמאי והתם דבית שמאי ובית הלל:
משנה א:
הרע"ב ד"ה על יד - אחר וכו'. במסכת נדה (ב,א) פי' רש"י וז"ל, על יד, על כח מפקידה לפקידה הוא בא וממעטו כמו פוסל על ידו דיבמות (צו,א) וכן הרבה, ע"כ:
פרק ב משנה ט
תי"ט ד"ה אף על פי וכו' - מאי אעפ"י וכו'. נראה לישבו במ"ש במכילתא פרשת בא (פי"ב סי' פה), כתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וכתיב ודור רביעי ישובו כיצד יתקיימו שני הכתובים אלו, אמר הקב"ה אם עשו תשובה אני גואלם לדורות ואם לאו לשנים, ע"כ. ונראה לי דקשיא למכילתא אם שני הקיצים שוים למה נכפלו [פי' לשנים ולדורות], וכמו שהקשה הראב"ד (בפירושו למשנה), ומכח זה מכריח שהם שני קיצים שונים, ובעי כיצד יתקיימו, ומשני דאם לא יעשו תשובה יהיו ארבע מאות שנים מביאתם למצרים, וכמו שחשבו ישראל שכך יהיה כמ"ש במדרש חזית פסוק קול דודי, ואם יזכו יהיה לדורות, שה' יחשוב מלידת יצחק ויהיו ארבע מאות, ודור רביעי וזה כשיזכו, שלכן נתן להם שתי המצות ואז הועילתם זכות אברהם ויצחק, והיינו דתנן, ובמספר הדורות לפניו, ר"ל הגלוי לפניו והוא הקץ שחסר ק"ץ שנה, וזה קיימו אעפ"י שנאמר ועבדום, ונאמר דור רביעי, שנראים סותרים, הכל קיים הקב"ה:
פרק ד משנה א
אלו. אע"ג דכללא כייל התוס' (שבועות לט,א ד"ה ואלו), דכל היכי דתנן מילי טובא אעפ"י דתני אלו אמרינן תנא ושייר, וכמ"ש הליכות עולם ש"ג פ"ב ס"ג, מ"מ נראה דהכא לא אמרינן תנא ושייר, שהרי התוס' עצמן הכריחו כמה דברים מכח דלא נשנו בהאי פרקא, ועיין פ"ק דביצה ב' ב' תוס' ד"ה מוקים לב"ה, ובפ"ק דמ"ק ג' ב' ד"ה עד עצרת. ונראה לי דהיינו טעמא משום דאיכפל תנא לשנות כולם בבחירתא, ובחדא פרקא משמע דאלו דוקא ותו לא, ונפקא מינה לבעלמא כמ"ש הר"ב רפ"ג דיבמות (ד"ה ב"ש) וז"ל, אמרינן בעלמא בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה כלומר כל היכא דאשכחן במשנה בית שמאי מקילין ובית הלל הוא שדרכן להקל ונמצאו עתה בית שמאי [עומדים] במקום בית הלל אינה משנה ומשבשתא היא וצריך להפכה אלא אם כן היא מהמשניות הידועות שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, ע"כ. ור"ל הידועות בבחירתא, וכן כתב התי"ט רפ"ח דחולין (ד"ה ובית הלל). ולא יקשה לך על פי"א דאהלות דיש שם ג' משניות ד' וה' וו' דבית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא ולא נשנו הכא, דכולה תלתא מחד טעמא הוא, דהיינו מה ששנינו בסוף פרקין באדם [שהוא] נתון תחת הסדק דבית הלל סברי אדם חלול הוא וכו', וזו שנויה באהלות קודם הג' הנזכרים במשנה ג' ובתרה הד' וה' וו', ולפי זה אתי שפיר דלא איצטריך תנא למתנינהו הכא אלא קדמאה ואחריני בתרה גריר דחד טעמא לכולהו:
תי"ט ד"ה ביצה וכו'. עיין מה שכתבתי ריש מסכת יו"ט:
פרק ד משנה ב
תי"ט ד"ה הכל וכו' - שם וכו'. ונמו"י כתב בריש פרק הפרה (סי' פט), דעגל (אין)[יש] ליה חיותא בפני עצמו ולכך אינו נטרף עם אמו, אבל ביצה שמא בשעה שנטרפה האם היתה עדיין מעורה בגידין:
פרק ד משנה ז
תי"ט ד"ה ובית הלל אומרים וכו' - לקולא (כ"ה ל' התוס' אבל בתי"ט דפוס ראשון הלשון ב"ה לקולא. בהגה) - וכו'. תוס' (קדושין ב,א ד"ה בית שמאי) הקשו שם, דאי קבלה מאחר הוו בית שמאי לחומרא:
פרק ה משנה א
תי"ט רבי יהודה אומר ששה דברים מקולי וכו'. לשני הטעמים
[רש"י והראב"ד] ניחא לי מאי דמשכחנא הרבה מאלו המשניות במקומם בלי הזכרת שם אלו התנאים, כגון דם גוי ודם טהרה, דבנדה (פ"ד מ"ג) לא נזכר עליה שם רבי יהודה, וכיוצא (תרומות פ"א מ"ד) בדתורמין זיתים על שמן שלא נשנית בשם רבי יוסי, דלרש"י הוי טעמא להורות שקבלו עדותם ולהראב"ד להורות דהלכתא נינהו:
פרק ה משנה ו
תי"ט ד"ה הוא היה מתיר וכו' - לא שמר וכו'. לא כי נכון הדבר, ופי' דקי"ל לעקביא דכיון דהניחו בחלון ואח"כ שחטו, כונתו היתה להתיר בשחיטה ואין לגזור שישהנו זמן רב, שהרי הוא יודע שבחיים אסור, ומשום הכי פי' הר"ב דברי עקביא אחר דברי חכמים הפך השנוי במשנה, כי רצה ליתן טעם לעקביא לפי סברתו ולחלוק על חכמים. תדע שכוונת הר"ב לומר דמשום כך לא גזר עקביא, שהרי בפ"ג דבכורות משנה ד' כתב הר"ב התם כדהכא, כדברי רבי יוסי דאמר לא בזה התיר עקביא, וכתב הר"ב דר"ל לא פליגי בזה משום דמגו דמהניא שחיטה וכו', ור"ל דאף חכמים לא גזרו, ולכן בדברי רבי יוסי פי' טעם עקביא:
פרק ז משנה ז
עד הפורים. נראה דסברא זו היתה מחודשת מאיזה זמן קרוב, דסברו שנכון לעשות כן מפני הטעם שהזכיר התי"ט, דאי אמרת שהיו סוברים שכך נהגו קמאי דקמאי, לא הוה משכחת לה למאי דאמרינן (פסחים נו,א), דחזקיה עיבר ניסן בניסן. ואין לומר דלכתחלה אמרי אבל בדיעבד שפיר דמי, דהא תלה טעמא (סנהדרין יב,ב) דלא יתקבלו דברי השלוחים. גם דוחק לומר דפליגי אההיא דעיבר ניסן אעפ"י דאיכא מחלוקת דתנאי בברייתא בסנהדרין דף י"ב ב', דאם כן הו"ל לגמרא למימר כן (בד"ה)[כדברי הכל]:
פרק ח משנה ג
תי"ט סד"ה לטמא וכו' - עתידין וכו'. לא ידעתי אחר שהזכיר תוס' דכתובות (יד,א ד"ה תנו רבנן) למה לא כתב גם כן דאינהו גרסי נמי לאסור ולהתיר ושייך לענין עבדות, ולפי זה אתי שפיר בברייתא דהתם תני ממזרות ועבדות והוא הדין חללות לת"ק, עיי"ש:
פרק ח משנה ו
תי"ט ד"ה ומעשר שני וכו' - ולא מייתי וכו'. הא לא קשיא, דהתם (שבועות טז,א) בעינן לאשכוחי תרי תנאי יחד. ותו דמייתי (שם) ברייתא דרבי ישמעאל ברבי יוסי לתירוצי מאי דקשיא מדידיה אדידיה, ועיי"ש. אבל על עיקר מחלוקת דהרמב"ם והראב"ד (הל' בית הבחירה פ"ו הי"ד), נראה לי דבהאי פליגי, דהרמב"ם סבר דהא דתנא סתם במעשר שני (פ"א מ"ה) לא פליג אדעדויות, אלא דהתם משום קנסא מטינן בה, כיון דפדה בטהור בריחוק מקום אסור כדתנן בפ"ג מ"י דמעשר שני. ואיברא דהרמב"ם סבר בשלהי הל' מעשר שני (פי"א ה"ד) דבכל זמן חייב לבער ולהתודות, אבל שם (ה"ו) כתוב דמכל מקום מצוה הוא להתודות במקדש, הלכך הפודה בטהור בריחוק מקום קנסוהו, דאי ליתיה למקדש שאין יכול לעשות המצוה כתקנה ירקבו. ובהאי דייקא מתני' (פ"א מ"ה) דפתח במקום ומסיים במקדש, וכן העתיקו הרמב"ם בפ"ז הט"ו והט"ז דהל' מעשר שני. וראיה גדולה לסברת הרמב"ם מה דלא מייתי האי מתני' בשום דוכתא וכדכתב התי"ט משום דאינו מן השם, אבל הראב"ד סבר דטעם דמתני' הוא דלא קדשה לעתיד לבוא. וקשה לענ"ד אמאי שבק ההיא דעדויות דבחירתא היא והלכתא כותיה אפילו נגד סתמא אחריתי, כדאמרינן בפרק תפלת השחר (כז,א) דהלכה כרבי יהודה דאמר עד ארבע שעות דתנן בבחירתא כותיה, ואע"ג דפליג אדרבנן דאולמייהו בסתמא. ועוד י"ל ועיקר דס"ל להרמב"ם דההיא (פ"א מ"ה) דאם אין מקדש ל"פ אדרבי יהודה (פ"ג מ"י), דהתם היינו טעמא משום דקי"ל דאין מעשר שני נאכל בירושלים אלא דוקא בפני הבית, כדאמרינן במכות דף י"ט ב' והביאה הרמב"ם רפ"ב דמעשר שני, ולכך אם אין מקדש אינו מועיל במה שיעלה שם הפירות, ולפדותו במקומו נמי אי אפשר דהלקוח אינו נפדה בטהור בריחוק מקום, ולכן פתח במקום וסיים במקדש, וה"ק מזיד יעלו ויאכלו במקום, פי' אעפ"י שאינו בנוי ואין לו חומה, שלכן לא תני ויאכלו בירושלים, דהוה משמע ירושלים הבנויה, אלא במקום כמות שהוא, ואם עלו ואין מקדש ירקבו לפני ה', וכדאיתא בגמרא הנזכר: ד"ה שקדושה וכו' - לתרץ וכו'. ועוד י"ל כמ"ש התי"ט עצמו ריש מסכת מדות [בפתיחה], שבנין בית שני היה מעין דיחזקאל בהרבה דברים, מפני שביאה שניה היתה ראויה שתהיה גאולה לעולם, ושיהיה המשיח ויבנה בית המקדש דיחזקאל בשלימותו באופן שהיתה התחלת הגאולה הנצחית, ולכן מן הדין שלא תתבטל עוד קדושתה. ובזה אתי שפיר מה שלא נתקדש לעולם אלא מה שהחזיקו עולי בבל בלבד ולא מה שאחר כך הלכו ונתפשטו בארץ ישראל לפי ריבויים, והטעם שדוקא אז בזמן אותה הביאה היתה ראויה לגאולת עולם מצד עצמה, והו"ל כשלוחי משיח צדקנו שכבר קדם להולד בחרבן בית ראשון כמ"ש באיכה רבתי, וטעמא לפי שאילו זכו היה נגלה בביאה שניה: