קול הרמז נזקין· רבי משה זכות
מכות · פרק ג משנה טו
ונכרתו. קשה דמאי איצטריך פסוק דונכרתו (בו) [די] לו בפסוק אשר יעשה דמדסמיך לאיש אשר לא תקרבו כדכתב הר"ב, ש"מ שפיר דהיושב ולא עבר הוא כעושה מצוה. וי"ל דתרתי מילי אשמועינן. האחד להסביר איך אפשר שמי שלא נעשה יחשב כעושה איך יהיה ההעדר מציאות. והרב בעל העיקרים מאמר ג' פרק כ"ז תמה על זה וכתב כי אין חומר העון בעצם וראשונה מצד הפעולה עצמה רק מחמת המחשבה שיודע שחוטא וחוטא, ע"ע. ונמצא כי העבירה עצמה היא כחומר והכוונה כצורה שהיא הנותנת הויה לעון, ואם כן גם המחשבה של היושב ולא עבר כדי לעשות רצון קונו היא הויה ופועל שלם בכח ויחשב למעשה, ומשום הכי מייתי מן הנפשות העושות, שר"ל שיודעות מה שעושות ועושות בכונה והוא הוא העיקר להכרתן, ומינה דהבלתי עובר שפיר קרינן ביה יעשה. והדבר השני הוא להורות דדוקא מיירי במי שבאה עבירה לידו ולא עשאה וכיוסף כדכתב הר"ב. וזו מוכח שפיר מדכתיב בצד הרע הנפשות העושות, ופי' רש"י בחומש הזכר והנקבה, ואמנם בצד הטוב דבר בלשון יחיד אשר יעשה האדם, להורות דמיירי כשהאדם הוא הפורש ולא האשה, והיינו כשבאה העבירה מוכנת לפניו מצד הנקבה והוא לא חפץ לעשותה:
שכר. לא סגי ליה אי הוה תני הרי הוא כעושה מצוה, אלא תני נותנין לו שכר לרמוז למעשה שהובא במנחות מ"ד א' מאותו האיש שהלך לזנות וטפחו לו ד' ציציותיו בפניו וכו' שאחר כך התירה לו רבי חייא, ואמרינן בגמרא זהו שכרו בעוה"ז, והיינו נותנין לו שכר ממש: