קול הרמז נזקין· רבי משה זכות
בבא קמא · פרק ה משנה ד
ואדם. הא נמי לא נטריה תנא עד פ"ט דסנהדרין מ"ב, גבי נתכוין להרוג את הבהמה, משום דמי ולדות:
הרע"ב ד"ה שור וכו' - איידי וכו'. ומשום הכי לא תנייה בפרקין דלעיל מ"ו, גבי נתכוין להרוג את הבהמה וכו', משום דכל הנהו דפ"ד
נקטינהו בדוקא לגופייהו, והכא בדרך איידי:
תי"ט ד"ה שור וכו' - ומזה אני תמה וכו'. כבר הקדימו הראב"ד בהשגה זו רפ"ד דהלכות רוצח. אלא שהתי"ט העריך המערכות שתים כנגד
שתים. ונראה לי ליישב הכל ולומר דניחא להרמב"ם לפסוק בהיקשא בכ"מ. חדא שהיא ברייתא מוכחת בגמרא בהרבה מקומות אמרו דחזקיה שנאה והוא בנו של ר' חייא שמשנתו מדוייקת, וכ"כ התוס' בסנהדרין (עט,א ד"ה ומפקא), וגם שמשם משמע דרבא דאיהו בתראה ס"ל כוותיה, וכמ"ש הכסף משנה רפ"ד דהלכות רוצח. אבל מה שצריך לתרץ הוא, איך יפרש חזקיה פסוק (שמות כא,כג) דונתת נפש תחת נפש, כיון דפוטר לא מתכוין לגמרי, והתוס' (שם בסה"ד) נדחקו מאד ואמרו, שיפרש רישא דולא יהיה אסון בלא מתכוין לאשה, וסיפא דואם אסון יהיה במתכוין לה. וגם לפי המסקנא (תוס' שם) דר"א פי' אסון דרישא באיש ודסיפא באשה, וכמ"ש התי"ט כאן, והוא דוחק גמור. אבל הרמב"ם סובר דתנא דבי חזקיה ורב אדא אינם חולקים, דאלת"ה הול"ל במכילתין (מט,א) דרב אדא פליג אדבי חזקיה, וכדאמר רבא בסנהדרין (עט,ב) דמפקא מדרבי ומדרבנן, ואסון דקרא בין דרישא ובין דסיפא שוים, והיינו אסון דאיש עיקר, שהוא המכוון באותו מצות, ועמו טפלה אסון האשה שלא נתכוונו לה. וה"ק אם לא יהיה אסון כולל ענוש יענש, שני עונשין נזק וצער לאשה ודמי וולדות לבעל. ומינה דייקינן הא אם יהיה אסון כולל אין שם שום עונש, לא דמי וולדות שהרי נהרג, ולא דמי האשה אפילו מתה קודם האיש, וטעמא דלא נתכוין לה. וז"ש בפרק אלו נערות (לא,א) ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם היה שם אסון אין שם עונש, ואעפ"י שהריגת האשה בשגגה שהרי לא נתכוונו לה וכו'. ואח"כ מביא היקשא דבי חלקיה ממכה אדם וכו', דקשה אמאי צריך תו לההיא, אלא לגלות דעתו דהיינו שוגג היינו לא מתכוין דתרווייהו כחדא לפיטור, וכמו שפסק הלכה כר' שמעון בכ"מ, בדבר שאינו מתכוין בשבת ובכל איסורים, והכא נמי לא שנא. והשתא אתי שפיר מה שהקשה רב אדא (מב,א) אטו באסון תליא מילתא בכונה תליא וכו', ופי' רש"י דס"ל לרב אדא כר' שמעון דפטר (בסנהדרין עט,א) בלא מתכוין ממיתה וחייב ממון ולית ליה דבי חזקיה. והתוס' (ד"ה בכוונה) הקשו עליו דמה דמקשה לרבא ואביי דס"ל כרבנן וכו', ופי' הם דעיקר טעמו דרב אדא משום דסבר כרבי דדריש נפש תחת נפש ממון וכו', ע"ע. שבודאי גם הם קשה מה שהקשו לרש"י. ועוד דמאן דכר שמיה דרבי. אבל להרמב"ם ניחא, משום דבין סברת ר' שמעון דפטר לגמרי בלא מתכוין, ובין הקישא דבי חזקיה שהוא טעמו דר' שמעון פשוט ונודע בכל התלמוד, וכש"כ לאביי ורבא שלהם הקשה רב אדא וסברי כר' שמעון בסתמא, ולכן הקשה סתם באופן דגם רב אדא ס"ל דאין מתכוין פטור לגמרי, וז"ש כי נתכוונו זה לזה אעפ"י שיש אסון באשה יענשו, משום דלגבי מיתת האשה חשיבה דבר שאין בו מיתת בי"ד, ומש"ה חייבים דמי וולדות, וכדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד דהל' חובל ה"א. וא"ת אעיקרא דדינא פירכא, דכיון דס"ל להרמב"ם דאסון דקרא כולל, א"כ מנ"ל לדייק הא איכא אסון כולל פטור, דילמא הכי נדייק לא יהיה אסון כולל יענש הא איכא פרטי בין בו בין בה ליכא עונש, ולית הלכתא כר' שמעון. וי"ל דלגבי ההורג לא איצטריך דפשיטא דקים ליה בדרבה מניה, כנזכר בגמרא, מכדי רשעתו, וקראי אחריני. ולגבי האשה נמי לא, מתרי טעמי, חדא דעיקר אסון דקרא באיש מיירי. ותו דכיון דיש היקש דבי חזקיה לא מסתבר לאוקמיה אחצאין משום דיוקא, דלא גלי אלא בראיה גמורה. ועי"ל דכיון דאסון דקרא משמע כולל, אי דייקת ליה אחר גירסה, ליקשי דיוקא דרישא אדסיפא, דמן רישא הוה משמע דדוקא באסון דשניהם איכא עונש ממון, הא באסון דחד ליתיה, ומסיפא תידוק דדוקא באסון דשניהם נפש תחת נפש ולא יענש, הא באסון דחד איתיה, אבל במאי דכתיבנא אתי שפיר, דדיוקא דרישא היינו ממש פשטא דסיפא, דכי איתא אסון בתרווייהו נפש תחת נפש ולא ממון. וא"ת א"כ למה לי דיוקא דרישא תיפוק ליה מפשט דסיפא. וי"ל דאהני היקשא לאפוקי מדרש דדריש נפש תחת נפש ממון. א"נ לאשמועינן טעמא דפיטור מדמי אשה אפילו מתה תחילה, שהוא משום דלא נתכוין, כי מפשטא דסיפא הו"א דחייב מיתה כמי שהרג שתי נפשות, אפילו שלא נתכוין אאשה, ומינה הו"א דאפילו לא מתה אלא האשה דלא ישלם דמי וולדות, ודלא כרב אדא: