קול הרמז נזקין· רבי משה זכות
בבא מציעא · פרק ז משנה ד
עושה בתאנים. אע"ג דקרא (דברים כג,כה) איירי בענבים התחיל מ"מ בתאנים, משום דהיו להם תאנים הרבה, כדכתבו התוס' במכילתין
(פח,א ד"ה הכא). וטעם שתי הבבות כתבתי בספ"ב דמעשר:
ואוכל. כל אכילתו מהם, רש"י (צא,ב במתני'), ור"ל כל מה שראוי לו לאכול בסעודה אחת אפילו אחר עברו ממקום היפות:
ובחמור. הא דלא תני והחמור בה' כדתני הפועלים, הוא להורות מ"ש התוס' (צב,א ד"ה אלא) והזכירו התי"ט, דהך בבא היא בפני עצמה, ואי הוה תני והחמור הוה משמע דסמיך לפועלים, ודה"ק פועלים אוכלין וכו' והחמור כשהיא פורקת:
הרע"ב ד"ה אמרו וכו' - והולכים וכו'. פי' שחוזרין פעם אחרת לאותו צד שהתחילו בו השורה האחת:
תי"ט ד"ה היה וכו' - וחכם וכו'. יפה אמר אותו חכם מכמה טעמים. הא' כי בפירוש נאמרו שני צדדי הבעיא על ואל כליך לא תתן, אי בעינן ממין או דוקא ממה שאתה נותן, ואי איתא דטעמא דמתני' הוא מענבים ולא תאנים כדתני בספרי, א"כ בצד הבעיא הראשון הול"ל ענבים ולא תאנים אמר רחמנא והא איכא, או ואל כליך בעינן ממה שאתה נותן והא ליכא. ועוד דקרא דענבים אצטריכא ליה לעיל (פז,ב), לענבים ולא ענבים ודבר אחר, ופי' רש"י לטבול ענבים במלח למתקן כדי שיאכל הרבה, ואי ענבים אצטריך לענבים ולא תאנים, מנ"ל דלא יאכל ענבים בכל אופן שירצה אפילו מתוקות במליח וכיוצא, דהשתא ניחא דלא מצי למפשט בעיין, משום דכולה נפקא מפסוק דואל כליך, אבל אי הוה סברה לתלמודן דקרא דענבים אתו לממין, הוו להו תרי קראי [וא"כ] ואל כליך אתא לממה [והו"ל למפשט בעיין]. ומ"ש על זה התי"ט הוא תמוה בעיני, דאי עיקרא דמתני' הוא מקרא דענבים ולא תאנים, איך היה אפשר לומר דליתא לדספרי, וכי תימא דהא איהו דמספקא לבעיין אי איתנהו לתרי קראי, ונפשוט דממה בעינן או דילמא ליתא לההיא דספרי וממין נמי סגי, א"כ אפילו לדבריו דהתי"ט מנ"ל לאוקמי טעמא דמתניתין אקרא דענבים:
נמי וכו'. האי בורכא היא, וכי אפשר להיות ממה שלא יהיה אף ממין, ולא שייך לומר נמי בממה שהרי ממה כולל מה ומין:
ד"ה וחמור וכו' - שתהא וכו'. ויש לדקדק דלימא כשהיא טוענת או [כשהיא] טעונה. וי"ל דרמיז הא דתניא בברייתא מייתי לה בגמרא (צב,א), חמור וגמל אוכלין ממשאוי שעל גביהם ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם. וא"כ תהפוך ראשה היא עצמה ואוכלת, ובזה היא פורקת את משאה שמקלת מעליה אותו החלק שהיא אוכלת: