אור ברסלב
קול הרמז נזקין בבא מציעא › פרק ה משנה א

קול הרמז נזקין· רבי משה זכות

בבא מציעא · פרק ה משנה א

פרק ד משנה יב

איזהו. סדרא דקרא דפרשת בהר סיני נקט, דבתר אונאה (ויקרא כה,יד) כתב נשך ותרבית (שם שם,לו):

סלע. הא דלא תני סלע בסלע ודינר, לאשמועינן דאע"ג דהוקר הסלע ובשעת הפרעון שוה חמשה דינרים אסור, כ"כ הרב בעל לחם אבירים (ד"ה איזהו נשך):

ואיזהו. משום דאין זה תרבית דרישא שזה מדרבנן, מש"ה תני ואיזהו זמנא אחרינא, ואגביה תני נמי ברישא איזהו נשך המלוה, ולא כן בפ"ב דב"ק מ"ב, דתנן איזהו תם ואיזהו מועד, מועד וכו', משום דהתם בין תם ובין מועד אינון דבעי מעיקרא מפרש דאזיל:

תי"ט ד"ה מפני וכו' - ה"ג וכו'. אפ"ה אכתי קשה דפתח באיזהו נשך, דר"ל היכי דמי נשך ומהו מציאותו, וסיים בשהוא נושך, דהיינו פי' מלת נשך. ותו קשה במתני', אמאי תני שתי מציאויות. ועוד מאי דתני בתר הכי, ואיזהו תרבית שר"ל מדרבנן, לא דייקא לישנא דמשמע דקאי אמאי דבעי מעיקרא ואיזהו תרבית, דהיינו מדאורייתא. ולא הבנתי מ"ש התי"ט (סד"ה המרבה), דלרבית דרבנן קורא תרבית, דבשלמא אי הוי מדאורייתא אתי שפיר איזהו נשך ותרבית דקאי אקרא, אבל אי תרבית הוא מדרבנן תנא אהיכא קאי. ונראה לי דהכי פירושו דמתני', דבגמרא (ס,ב) מקשינן, והא קרא כתיב (ויקרא כה,לו), את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, ומדחלקן לתרי לאוי תרתי נינהו, ומסקינן דחדא מילתא נינהו ותרי לאוי בין אאוכל ובין אכסף, משום דלא משכח ליה נשך בלא תרבית וכו', שמה שלוה חסר מלוה מתרבה. והיינו דבעי תנא איזהו נשך וכו', כלומר הא תרי קראי כתיבי, חד בכסף וחד באוכל, וכיון דבתרווייהו אתא נשך ותרבית אמאי חילק אותם הפסוק, ומשני דבין המלוה כסף ובין בדאוכל תרווייהו איסורם האמיתי משום שהוא נושך, ולא מבחינת הריוח של המלוה, דלא קפיד רחמנא על ריוח האדם אם לא שהוא ע"י חסרון הלוה שנושכים אותו ואוכלים את ממונו. ומעתה האי דכתב תרבית באוכל אין זה איסורו אלא משום הנשך, דמש"ה חזר כמשיב ואמר, נשך כסף נשך אוכל. וא"ת והכא נמי לכתוב בו ובתרבית לא תתן אכלך ובנשך, כבר הרגישו בו תוס' (שם ד"ה למה), ותירצו דהכי הוי לישנא מעליא, ע"ש. נמצא שכוונת התנא לומר דנשך ותרבית חדא מלתא הם, אלא דעיקר האיסור מפני שהוא נושך, אבל בתרבית דרבנן דהויא מקח וממכר לא שייך נשך, אלא שאסרוהו חז"ל משום צד הריבוי שמתרבה הלוקח. וזהו דדייק הר"ב, והוא לשון רש"י (במתני'), המרבה שכר לעצמו, לעצמו דייק משום דאין כאן נשיכה. והיינו דקאמר תנא ואיזהו תרבית, כלומר מה שאין בו נשך אלא תרבית לחודיה. א"נ איתא בגמרא (סא,ב), דדוקא בדאורייתא יכין רשע וצדיק ילבש, משום דלדידיה אזהר רחמנא ולא לבריה. וזהו שאמר (במתני'), המלוה סלע וכו' אסור, פי' באותו הריוח מפני שהוא הנושך, והוא עבר אלאו דלא תקח נשך משא"כ בנו:

ד"ה ויין וכו' - השיג הראב"ד וכו'. לע"ד לא קשיא, דשאני הכא דאיכא מי שפרע. עוד נלע"ד דשאני הכא דיש לו הנאה במה שמקבל ליקח היין ממנו ואינו מכריחו לתת לו מעות, והאי הנאה עדיפא מהרחבת זמן פרעון המלוה דאשה מקודשת בה, כדאיתא התם (קדושין ו,ב):

תוכן העניינים

קול הרמז נזקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה