קול הרמז נזקין· רבי משה זכות
בבא מציעא · פרק ד משנה ז
ארבעה. נלע"ד דגרסינן ארבע כסף, דאיהי לשון נקבה וקאי אמעות, דהכי תנן בתר הכי שתי כסף. ופי' רש"י בשבועות (לח,ב) דשתי לשון נקבה, עיין טעמו בתי"ט רפ"ו דשבועות. ולעיל (מ"ג) כתב הר"ב ארבעה מעות כסף, והיינו כדשבועות, ע"ש:
והמוצא. אע"ג דהשבת אבדה קיימא לה נמי בלאו דלא תגזול, תני אבידה לאשמועינן דאע"ג דזל בין מציאה להכרזה חייב להכריז, ותני גזלה משום יוליכנו אפילו למדי, ש"ס (נה,א). ולפי זה אתי שפיר מאי דנחית אמניינא ותני חמש פרוטות, שהמניין לחלק בא, דוגמת מ"ש באבות מלאכות ט"ל, דאשמועינן דחייב על כל אחת ואחת:
הרע"ב ד"ה האונאה וכו' - נמצאת וכו'. כונת הר"ב ליישב אמאי לא תנן ארבעה כסף לסלע כנ"ל (מ"ג). ותירץ דמשום דתנא קאי אמתני' דלעיל דקתני ארבעה כסף לסלע שתות למקח, מש"ה קיצר בכאן, ואל זה כיון הר"ב באמרו כדאמרן, וכ"כ רש"י (במתני') ג"כ בקצת שינוי, ע"ע: תי"ט ד"ה האונאה וכו' - כסף וכו'. אמת הוא אבל בבא דאונאה לא חזר למתנייה אלא משום הטענה ומשום הודאה שוה פרוטה:
ד"ה והמוצא וכו' - אשר תאבד וכו'. ודוקא זו הבבא פי' טעמא, חדא משום דזו שייכא למכילתין, דתרי פרקין קמאי איירי במציאות. ותו משום דשאר בבי מפורשות כל אחת ואחת באתרא, וזו היא עיקר הטעם למשנה זו. אבל צריך להבין אמאי תנייה הכא ולא בפ"א או בפ"ב. וי"ל דלמ"ד (נה,א) אין אונאה לפרוטות, שנייה גבי אונאה ארבעה כסף, לאשמועינן דאין אונאה לפרוטות. ולמ"ד יש אונאה, תנייה הכא כי היכי דנילף מהני חמש לאונאה, דכי היכי דלכל הני חשיבא ממונא ה"נ לענין אונאה. וכ"ת מאי שנא דבכל הני איכפל תנא למתני' הנה. וי"ל דבכולהו איכא רבותא, דבהודאה הו"א דכיון דמן התורה כופר בכל פטור, משום דאין אדם מעיז בפני בעל חובו אימא דהודאת פרוטה נמי העזה קמ"ל, ואע"ג דכופר ט"ו חלקים לשני כסף ולא מודי כי אם חלק אחד לא הויא העזה. ומש"ה לא תנן נמי בכפירה שוה פרוטה, והאי לא מעיז, ובדין הוא דלשתבע. ובקדושי אשה הו"א דכיון דאשה סמכה דעתה ומתרצית אפילו בפחות משוה פרוטה תהוי מקודשת, וכעין דכתב הר"ן (ריש קדושין) גבי שוה כסף דאזלינן בתר ריצויה. ובמעילה משום דאפילו פחות משוה פרוטה ניתן להשבון בקדש, כדתניא בגמרא (נה,ב) הו"א דה"ה לענין מעילה. ובאבידה כיון דזל בתר מציאה. ובגזלה לאשמועינן דאפילו על שוה פרוטה יוליכנו למדי. נמצא דמכל הני סברא רווחת לאונאה בפרוטה, ומשום דפשוט הוא לא חש התנא לשנות, אלא שנה החמש הנזכרים, וכלומר הני צריכי משום רבותייהו:
ד"ה יוליכנו וכו' - ותמה וכו'. והנני יוסיף להפליא, שהרי בכל התלמוד (כתובות יט,א ועוד) מוקמינן להאי קרא (במדבר ה,ז) כדרבי נתן, דנושה בחבירו וחבירו בחבירו מוציאין מזה ונותנין לזה, וא"כ הא איצטריך האי קרא לההיא דרשה: