אור ברסלב
קול הרמז נזקין בבא מציעא › פרק א משנה א

קול הרמז נזקין· רבי משה זכות

בבא מציעא · פרק א משנה א

בבא מציעא

פתיחה:

תי"ט ד"ה בבא מציעא וכו' - התוס' וכו'. ובזה יתיישב למה לא התחיל בדיני השומרים כי אם בדיני חלוקה. ולי נראה דאיידי דאית לעיל תרי פרקי דהגוזל, פתח בהא דחשיד שתוקף בטליתו של חבירו והיינו גזלן:

משנה א:

הרע"ב ד"ה שנים וכו' - שאחד מהם וכו'. ר"ל אוחזין אחיזה כל דהו, לאפוקי אדוקים:

ד"ה זה וכו' - יודע וכו'. כך פירש הרמב"ם. אבל רש"י גריס (ב,ב ד"ה ה"ג ולא), ולא ידעינן. דהוא אינו נאמן כשאין המקח שוב בידו:

דרמו וכו'. אין להקשות דאם שבועה זו היא שלא יהא תוקף בטליתו של חבירו, א"כ איך נאמר דמורה התירא, דהכי פירושו, אנא הו"א דטעמא דשבועה הוא משום דמורה היתירא, קמ"ל דאין זה הטעם אלא משום דלא יהא תוקף וכו':

תי"ט ד"ה שנים וכו' - והשאר וכו'. ז"ל התוס' (ז,א ד"ה מחוי ר' אבהו), נראה דל"ג והשאר דאף במה שידו מגעת ישבע כיון דנתקנה השבועה שלא יהא אדם הולך ותוקף מטעם זה ישבע אף במה שהוא תופס וכו', ע"כ. וממוצא דבר אתה למד טעמו של הרמב"ם (הל' טו"נ פ"ט ה"ט) דודאי גריס והשאר, והרב המגיד לא ראה גירסה זו, ע"ע:

ונראה לי וכו'. שאני הכא שעזות הדבר מביאו לידי חשד שמא תקף בטלית חבירו. תדע דדוקא הכא (ה,ב) מקשינן, דילמא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא, וכדפי' רש"י, אם חשוד הוא בכך חשוד נמי לישבע. משא"כ בשאר עניינים שיש בהם טענה ותביעה:

ד"ה זה אומר וכו' - ופי' רש"י וכו'. ונראה לבעל לחם אבירים (ד"ה וסיפא במקח) דהכרחו מדלא מוקמינן בבא דכולה שלי באומר ארגתיה. ולתוס' (ב,ב ד"ה אי) הא פשיטא דיחלוקו בשבועה, דע"י שבועה יפרוש דחשיד אממונא לא חשיד אשבועה, אבל במקח וממכר אימא דלא לישבע, משום דלא יפרוש דסבר שלו נתרצה המוכר, כדכתב התי"ט לקמן, קמ"ל:

הדמים ומי שפרע וכו'. הא דיש לו מי שפרע היה קודם תקנת שבועת היסט, אבל אח"כ פשיטא דיכול להשביעו, ועיין בחו"מ סי' רכ"ב ס"ד, וכש"כ דליכא מי שפרע אלא במי שאינו רוצה לקיים דיבורו אבל בכאן דלא ידע מי הוא מדעתו וכו' ליכא מי שפרע:

הולך וכו'. אין להקשות דכאן אין לחשוד כל אחד דכל אחד אומר אני מצאתיה, די"ל שמא אחד מצא הטלית והאחר יתקוף בה ויאמר אני מצאתיה:

ד"ה זה ישבע וכו' - אפילו וכו'. וכמו כן אתיא כסומכוס (ב,ב) דס"ל, דממון המוטל בספק חולקים בלא שבועה, דהכא תקינו רבנן שבועה כדי שלא יהא אדם הולך ותוקף וכו', גמרא (ג,א). והתי"ט דהשמיט זה נראה משום דסומכוס לא נשנה ונזכר במשניות כבן ננס. אבל מ"מ אעפ"י שלא נזכר שמו בדין חולקים, סברתו נשנית בכמה משניות סתמיות בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק פ"ה מ"א) וכמה משניות בפרק השואל (פ"ח מ"ד) ודכוותייהו:

ד"ה ישבע וכו' - שכתב שמפני וכו'. והסמ"ע כתב בסי' קל"ח ס"ק ה, דכיון דמשביעין אותו על דעת המקום ועל דעת בי"ד, די בלשון המשנה, דכשאומר לו שישבע שאין לו בה פחות מחציה, כונתם שיש לו בה ושאין לו פחות מחציה, ומ"מ השו"ע כתב דיפרש שיש לו בה:

שהניח הרי"ף וכו'. על הרי"ף אין לתמוה שזה לשונו (ד,א ברי"ף), אלא נימא הכי כולה שלי היא ולדבריכם שבועה שאין לי בה פחות מחציה, ע"כ. דכיון שמקדים לומר כולה שלי היינו שבועה שיש לי בה:

ד"ה זה אומר וכו' - למה לי וכו'. קשה דדילמא דאשמועינן דישבע גם על החצי שמודה לו חבירו כדבסמוך, דכתב נמו"י (במתני'), דמכאן הוא דשמעינן הכי:

ד"ה וזה נוטל וכו' - מגו דאי בעי וכו'. פי' בשבועה:

מעיז פניו וכו'. דהכי מוכח במודה במקצת, דאינו מעיז לכפור הכל. וגם י"ל דנוח לו לומר חציה, משום דאפשר שיהא כן וששניהם הגביהוה. א"נ דס"ד להפטר מן השבועה משום דהוי כמשיב אבידה:

תוכן העניינים

קול הרמז נזקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה