קול הרמז נזקין· רבי משה זכות
בבא בתרא · פרק ג משנה א
שלש. שהבעלים משתמשים בו תמיד באכילת הפירות שזה המחזיק יהנה (בו)[מהם] ג"כ תמיד, נמו"י (במתני'):
הרע"ב ד"ה חזקת וכו' - דחברך וכו'. הכי אמרינן בגמרא (כט,א) לענין מחאה שלא בפניו. אבל לר"ב יש לעיין אמאי צריכים להאי. נראה דהוה סגי לומר, אילו לא זבנתה היה לך למחות בפני שנים, דשמע מינה מדלא מחית נראה ודאי שמכרת. וטענה זו סגיא ליה אפילו לא טעין שהיה לו שטר אלא מכרת לי, והראיה שאכלתי שלש שנים בלי ערעור:
תי"ט ד"ה והעבדים וכו' - הזכירו וכו'. ובפ"ד מ"ז תנן בהמה ועבדים: ד"ה ואינה וכו' - היא וכו'. הר"ב לא כתב כן משום דהיינו דברי חכמים, וכמו שפסק הרמב"ם וכדאכתוב לקמן:
ואי וכו'. ולי נראה דאדרבה הוה אי ס"ל כהרא"ש (סי' כו), הו"ל לפרש ולומר דאע"ג דמתני' מחלוקת בין שדה הבעל לבית השלחין, מ"מ לפי ההלכה אין ביניהם כלום, אבל לפי דעת הרמב"ם (הל' טוען ונטען פי"ב ה"א) המשנה תסייעיה, דשלש תבואות ממין אחד סתמן שלש שנים ולא מיום ליום, והוא הוא לשון מתני':
ד"ה שלשה וכו' - רצופות וכו'. זה נראה מוכרח, דאי לא אמר רצופות תסגי ליה נמי בשלש דאמצע, אלא דאיכא למימר דצריך אכילה חשובה כדברי תוס' (כח,א ד"ה שלשה) דבסמוך, ומש"ה לא מקשינן פשיטא מהכא לרב הונא:
ד"ה הרי וכו' - דאשמועינן וכו'. נראה לי דעיקר קושייתם (כח,א ד"ה שהן) הוא, דאי איתא דמניינא אתא לאשמועינן רצופין, א"כ איך תיסק אדעתין דברישא לא בעינן רצופין, דאמאי ניפוש במחלוקת בין ת"ק לר' ישמעאל ור' עקיבא. נראה לי דת"ק לא בעי רצופין כוותייהו, ואיך משמע בש"ס (כט,א) דאי לאו רב הונא לא שמעינן רצופין והא שמעינן לה ממניינא:
הוזכרו וכו'. נראה מדבריו דלכו"ע לא נזכרו, ואני אומר שהוזכרו אלא שלא נתפרשו דבריהם אלא בגמרא, אבל חכמים אומרים עד שיגדור שלש
גדירות וכו', וכלשון חכמים דמתני'. והכי מוכח מדברי הר"ב דכתב ואין הלכה לא כר' עקיבא ולא כר' ישמעאל, ור"ל אלא כת"ק שלהם, והו"ל כסברת הרמב"ם, ולכן לא כתב הר"ב כפי' הרשב"ם דפי' דר' ישמעאל ור' עקיבא מפרשי מילתא דת"ק, וכדכתב התי"ט לעיל:
תני בה וכו'. קשה דא"כ דיש הכרח זה לומר שאינן רצופין, איך נקבל דינו של רב הונא, ואמרינן קמ"ל, ליקשי כדמקשי בכ"מ, ואימא ה"נ דממעט מקוטעות ואפילו מפוזרות. ועוד קשה לדבריו דמנ"ל לרב הונא לאשמועינן החידוש הגדול שחידש התי"ט לחלק בין מיום ליום דרישא ובין מיום ליום דסיפא, אדרבה מסתברא דקמ"ל דרב הונא סמיך אמניינא דבעינן רצופין, ומתורצת קושית התוס':