קול הרמז נזקין· רבי משה זכות
בבא בתרא · פרק ב משנה ד
הרע"ב ד"ה מי וכו' - גאם וכו'. ל"ג בגמרא ונפל ככתוב בגמרא שלפנינו (כב,א), ולפי הנזכר בנמו"י (סי' תרסו) גם הגאונים ל"ג ליה, ע"ש: ד"ה ובחלונות וכו' - יעמוד על וכו'. ואז אינו צריך להרחיק ארבע אמות, שהרי אינו מאפיל עליו שהכותל נמוך, משא"כ כשהכותל גבוה או מכנגד דשייך בהו האפלה, הרמב"ם (פ"ז מהל' שכנים ה"א). ובזה מדוייק ייתור ארבע אמות שבסוף מתני', דהוה סגי דליתני וכן החלונות מלמעלה ולמטה ומכנגדו, אלא דלא קאי ארבע אמות אלמעלה אלא אמלמטן ומכנגדן, ודוק: תי"ט ד"ה מי וכו' - וגם וכו'. לא קשיא מידי, דהסמ"ע (סי' קנה ס"ק ל) כתב, דהוה ס"ד למימר הכי דאין צריך להרחיק, קמ"ל דצריך, ומטעם התי"ט שאז המקום צר:
דאטו וכו'. שאני, ושאני דוושא כשיש הכתלים שמתחזק במקום היסודות בדוקא. וז"ל הרא"ש (סי' יד), אעפ"י שזה ימים רבים היה מקום צר בין אלו השני כתלים ונתקרבו העוברים אצל הכתלים ונדוש הרבה. ובזה תירץ יפה קושית התוס' (כב,ב ד"ה אלא):
ד"ה מלמעלן, - פי' הר"ב וכו'. לא דקו לפרש על סיום המשנה, דבהדיא תני בברייתא (כב,ב), מלמעלן כדי שלא יציץ ויראה מלמטן שלא יעמוד ויראה, ע"כ. והוא ממש נגד פי' הר"ב והרמב"ם, והתי"ט לא עמד על זה: ד"ה מלמטן וכו' - כדינו וכו'. אז סגי בהגבהת ארבע אמות:
ד"ה ומכנגדן וכו' - משום דוושא וכו'. נראה דהוה מצי לתרץ, דאיירי דהו"ל כבר כותל ועכשיו בא להגביהו, דליכא דוושא ואיכא האפלה: במדיר. א"נ בממדיר, ערוך: