קול הרמז נזקין· רבי משה זכות
אבות
פרק א משנה ג
שלא. פי' שאינו מתנה לקבל פרס אלא עובד בסתם. והנ"א [בתי"ט] ר"ל שעובד את ה' מאהבה גמורה רק לשמו, ועל מנת שאין חפצו בפרס כלל, כי שכרו האמתי יהיה שה' יעזרהו לעבדו תמיד. ולא משמע כלל מ"ש התי"ט שאם יתן לו שכר לא יעבדהו כי אם רצונו אלא לעשות רצון יוצרו ולא לשום הנאה כלל אבל אם הוא יתברך יחפוץ להטיב לו יוציא כל טובו בעבודתו ולא יהנה:
תי"ט שלא וכו' - תיקן וכו'. אני מפרש ענין זה כמ"ש הר"ב במלת פרס, והוא מובן במשרז"ל במסכת ברכות (יז,ב) בפסוק (ישעיה מו,יב) ורחוקים מצדקה, שאינן רוצים ליהנות דרך צדקה, עיי"ש וק"ל:
פרק א משנה ז
תי"ט הרחק וכו' - הרחק וכו'. לא דק בזה, דהתם (משלי ה,ח) הרחק, יוצא אל דרכך מה שאין כן בכאן, והי"ל להביא פסוק (בראשית מד,ד) הם יצאו את העיר לא הרחיקו, ששם הוא עומד. ומ"מ דקדוק שני החכמים הנזכרים נכון, כי לשון החכמים לחוד:
פרק א משנה טז
תי"ט ד"ה ואל וכו' - מעורב וכו'. פי' רש"י בעירובין (נ,א), שה' אמר מעשר מן המעשר דוקא ולא ביותר, ולכן אם הפריש י"ב במקום י' והלוי נתן ממנה תרומת מעשר לא נתנה מהמעשר, ולכן פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים, ע"כ תמצית הענין:
פרק א משנה יז
גדלתי בין החכמים. [הגה, עיין מה שכתבתי בהגה בפ"ג מ' י"ג]:
פרק ב משנה א
לעושיה. להקב"ה, תפארת לו מן האדם, שבני אדם מקלסין אותו, תוס' רפ"ג דנדרים (כב,ב ד"ה לעושיה). ועיין עוד בגמרא בפי' הר"ן (כג,א):
פרק ב משנה ב
יפה. [הגה עמ"ש במ' י"ז בפ"ג בהגה]:
פרק ג משנה ט
כל שיראת. (עמ"ש בהג"ה למשנה י"ז):
פרק ג משנה י
תי"ט ד"ה וכל וכו' - צריכא וכו'. [הגה. ולעד"נ ששני דברים אחדים ולא דבר והפוכו. דאי דבר והפוכו הול"ל וכל שרוח הבריות אין נוחה הימנו. אלא שהתנא בא לתרץ מה שי"ל מה שארז"ל (כתובות קה,ב) האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא לאו משום דמעלי [טפי] אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, ע"כ. ואם כן ליתא לכלל זה, כל שרוח הבריות וכו'. והנה ידוע מ"ש שלמה (קהלת ג,כא) רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה וגו', נמצא שיש רוח לבהמה, אלו בני אדם שדומין לבהמה, רשעים הן ובחייהן קרוין מתים. ובזה אתי שפיר לשון צחות של התנא, וכל שאין רוח הבריות (אלא רוח הבהמה) נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו (ע"ד את זה לעומת זה), (גם אין רוח המקום מדוקדק). ומכוון למה שארז"ל האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, היינו בני מתיא נוחים הימנו, בודאי לאו משום דמעלי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. ולכאורה נראה דהאריך בשני תיבות במילי דשמיא ללא צורך, דדי הי"ל משום דלא מוכח להו, אלא לפעמים המה מוכיחים להנאת עצמם או רק לקנטר לאנשי השנואים להם, לכן נתן התנא הסימן טוב להכירם דלא מוכיחים במילי לשם שמים]:
פרק ג משנה יג
הרע"ב ד"ה סייג לחכמה וכו' - מדברי הרשות וכו'. [הגה. וי"ל ל"ל להרב לדחוקי ולחזור מפירושו שפי' לעיל בפ"א מ' י"ז בד"ה ולא מצאתי וכו' היינו מי ששומע חרפתו ושותק, וזהו סייג ממש לחכמה, כמשרז"ל (פסחים סו,ב) על הכעס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת [ממנו]. וגם בזה אתי שפיר הא דשינה התנא בסייג זה מבכל הסייגים הקודמים הקדים הסייג למעלה וכאן הקדים המעלה. ולפ"ד ניחא דבכל הקודמים הסייג הוא המביא למעלה זו וזולת הסייג א"א לעלות למעלה זו, משא"כ לסייג זה אין הסייג מביא למעלת החכמה כ"א מעמיד החכמה שלא תסתלקה ממנו, לכן העמיד הסייג אחר המעלה. ואפשר מש"ה אמר התנא כל ימי גדלתי בין החכמים וכו', כי לכסילים אף שהכעס בחיקם ינוח אין להם מה לאבד. ועי"ל בדברי הר"ב דמפרש בשתיקה מדברי הרשות, וע"כ הטעם משום (משלי י,יט) דברוב דברים לא יחדל פשע, א"כ אין זה סייג לחכמה כי אם ליראה. אבל באמת במה דסיים הר"ב ועליהם אמר שלמה (משלי יז,כח) גם אויל מחריש חכם יחשב, אפשר שכוונתו כמ"ש המחבר בפסחים דף ס"ד בד"ה שתיקותיה וכו', וע"ש בהגה ושם תראה שיש שתיקה אחת דיפה לחכם היינו להנאת הגוף, ולאויל יש ג"כ ריוח בשתיקה זו הנאת גופו, ויותר מזה שנחשב לחכם, וע"ז אמרו (פסחים צט,א) יפה שתיקה לחכמים ק"ו לטפשים, ע"ש. ועד"ז א"ש ג"כ דברי התנא הול"ל בין החכמים לא מצאתי טובה להם ממדת השתיקה כ"א לגוף. ואפשר מש"ה יש גי' משתיקה. וא"כ אין השתיקה גורם החכמה לחכם כ"א לאויל השתיקה תועלת שלא יתוודע אולתו. ולכן שינה התנא ותני סייג לחכמה ור"ל מה לעשות להתחשב לחכם היא השתיקה וק"ל]:
פרק ג משנה טו
תי"ט ד"ה הכל וכו' - שנינו ברפ"ב דחגיגה וכו'. לא איריא כלל כי האיסור הוא להרהר בעצמותו של הבורא אבל לא במדותיו שבהן מנהיג העולם, כי אלו חובה עלינו לדבר בהן, ועל זה נאמר (דבה"א כח,ט) דע את אלקי אביך. ודע כי אצל חכמי האמת יש תירוצים נכונים לחקירה זו, עיין בפרדס שער מהות והנהגה, ובפרט בחכמת האר"י זלה"ה הכל מיושב, וגם הרמב"ן זלה"ה בפי' בחומש פסוק (דברים ה,כו) מי יתן והיה לבבם זה:
פרק ג משנה יז
רבי אלעזר בן עזריה. (הג"ה. וי"ל למה נקט רבי אלעזר כל בבא דבר והפוכו. וא"ל שבא להורות שאין מוקדם ומאוחר במעלות התלויות זו בזו וכמשמעות התי"ט, הלא תראה בחוש בעין השכל דא"א להיות להפוך שיהיה לו דרך ארץ קודם התורה, דתורה היינו מקרא כמ"ש לקמן. ואפילו קרא ולא שנה עדיין בור הוא, כדאיתא במסכת סוטה דף כ"ב א', ת"ר איזהו עם הארץ וכו' אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש ת"ח זהו ע"ה, קרא ולא שנה ה"ז בור, לא קרא [ולא שנה] עליו הכתוב אומר (ירמיה לא,כז) וזרעתי וכו' ואת בית יהודה וגו' זרע אדם וזרע בהמה. וא"כ אם לא קרא עדיין הוא גרוע מבור ונמשל כבהמה. ובזה א"ש דשינה הר"ב הפירוש כאן על דרך ארץ ממה שפי' לעיל בפ"ב מ"ב, יפה ת"ת עם ד"א, פי' הר"ב ד"א מלאכה או סחורה. ובפ"ב מ"ה בד"ה בור, ריק מכל דבר ואפילו בטיב מו"מ אינו יודע, והוא גרוע מע"ה שהוא בקי בטיב מו"מ, וכאן פי' הר"ב ד"א אין משאו ומתנו יפה עם הבריות, הלא דבר הוא שהוסיף כאן שאין מו"מ יפה עם הבריות. ולפי הצעה הנ"ל ניחא, דאם לא קרא הרי דומה כבהמה לכן אין מו"מ יפה הבריות, ובפ"ב במ"ה דאין בור ירא חטא דכבר קרא ולא נדמה לבהמה ויפה עם הבריות, אבל עדיין אינו בקי בטיב מו"מ כע"ה, ובמ"ב יפה ת"ת עם ד"א דמיירי בת"ח המקבל עליו עול תורה ומעבירין ממנו עול ד"א, ופי' הר"ב בפ"ג מ"ה לפי שמלאכתו מתברכת ולכן יפה, ומכוון הפי' מלאכה או סחורה דאין הכרח לבקיאותו הרבה כי הברכה מצויה במלאכתו. וגם בבא ב' וג' א"א להיות המאוחר במשנה קודם למעשה. דכבר ידוע אם אין חכמה אין יראה. ועיקר ע"כ צריכין אנו לומר דבינה ודעת הם תוארים שישנו בעולם ובני אדם יכולין להשיגם ולא לפי הענין שהמה מיני שכליות העיון דבמעלות ומדות לאו בני אדם יכולין לזכות מזה לא איירי התנא. ולפי קט שכלי הוכרחת שבינה היינו משנה ודעת היינו תלמוד עפ"י מה דאיתא בסוטה דף כ"ב א' הני תנאים מבלי עולם. ופריך מבלי עולם ס"ד אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן, ופרש"י דכיון דאין יודעין טעמי המשנה פעמים גורמין שמדמין [לה] דבר (לדבר) שאינו דומה. והוא מכוון לפי' הר"ב שמפרש על בינה היינו שמבין דבר מתוך דבר, ע"י שמדמה מלתא למלתא אבל אינו יודע לתת טעם, ודעת הוא הנותן טעם [לדבר] היינו התלמוד. וע"כ מאי דמוקדם מוקדם. ואם אין חכמה ע"כ צריכין אנו לפרש היינו חכמה הכוללת הכל. וא"כ קשה למה הפסיק בין בבא א' לבבא ג' כיון שכן הוא סדר הלימוד מקרא משנה תלמוד. ונראה שהתנא הורה לנו דרך האמיתי כמו שלמד רבי אליעזר לתלמידיו אורחות חיים בפרק תפלת השחר דף כ"ח ב'. ואחד מהן היה ומנעו בניכם מן ההגיון, ופירש"י אל תרגילו במקרא יותר מדאי משום דמשכא אחריהם (ור"ל שיאמר שאין למקרא אלא הפשוטה וזהו מדרכי המינות). וכתב מהרש"א, ושמא תאמר א"כ ילכו בטל אם אין ראויים עדיין למשנה ולתלמוד, לזה אמר לתלמידיו והושיבום בין ברכי ת"ח ושם יקבלו מדות טובות והגונות (ועי"ז יגיעו ליראת ה') וכמש"ה (משלי כב,ו) חנך לנער וגו'. אך עדיין אין אנו יודעים איך ומה ומתי יהיה המניעה מן ההגיון את רובו בהקדמה. ומה דשייך לעניינינו נ"ל משום דאיתא בפ"ה משנה כ"א, בן ה' למקרא בן עשר למשנה, משמע שצריך לעסוק חמש שנים במקרא, ע"ז אמר לתלמידיו שימנעו את בניהם קודם לכן וכדי להורות זה הפסיק התנא אחר בבא א', ולומר שצריך למנוע מן המקרא אף שעדיין לא הגיע זמנם למשנה ולהושיבום בין ברכי ת"ח כדי להרגילם למדת היראה, ולזה אמר התנא אם אין חכמה ר"ל אם אין אתם תושיבום בין ברכי ת"ח ותניחום עד עשר שנים להגות במקרא אז ימשוך אחריהם וכו' ולא יגיעו להיות ירא חטא. ומפרש ואזיל ואם אין יראה לא יודה במסורת התורה כי היא חכמתינו. ובזה תבין פי' הגמרא בבב"מ דף ל"ג א', ת"ר העוסקין במקרא מדה ואינה מדה דלכאורה אין פי' לאלו דברים ולפ"ז ניחא וק"ל, ועיין מה שכתבתי בהקדמה ישוב נכון על כל המאמר הנזכר ושם תמצא זמן למניעת המקרא הנ"ל. ושמא תאמר אחר שישב בין ברכי ת"ח והגיע לכלל להיות ירא חטא והוא במדת ע"ה שקרא ושנה וא"כ יתחיל ללמוד גמרא, לזה אמר אם אין בינה אם לא תלמוד משניות לא תוכל ללמוד דעת היינו גמרא, וכדי שלא תאמר מאחר שארז"ל לעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד אלמוד תמיד המשנה, לכן חזר ואמר אם אין דעת אין בינה. ובבא ד' הולך וסובב לתת טעם לכפילת בבא א' דאמר אם אין דרך ארץ אין תורה הלא כתיב (יהושע א,ח) והגית בו יומם ולילה. לזה אמר עם כל זה מוכרח אתה לנהוג ד"א דאל"כ לא יהיה לך קמח, ואם אין קמח אין תורה. ובזה יוסר קושית התי"ט למה נקט בבא דאם אין קמח תחלה. והא דחזר ואמר ואם אין תורה אין קמח שלא תאמר קמחא עיקר. ומאמר הוא היה אומר חוזר להורות על כפילת בבא ב' דאם אין יראה אין חכמה, היראה היא העיקר היינו שילמוד ע"מ לעשות ולא כמו בבבא א' דהכפלתה היא טפלה, דהתורה ראויה להיות העיקר ומלאכתו טפילה. וגם בבא ג' דמתחיל באם אין בינה היא המשנה וקי"ל לעולם הוי רץ למשנה וכו', ושמא מאחר שמתחיל באם אין חכמה אין יראה שהחכמה היא העיקר, לזה אומר למה הוא דומה וכו'. והא דהקדים אם אין חכמה משום דא"א להיות ירא חטא קודם החכמה. ובזה תבין סמיכות לשני מאמרים במ"ט, ומאי חידש לנו במאמרם. כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו', הוא היה אומר כל שמעשיו וכו', אלא משום דקשה על מאמר הא' (מ"ט) הלא א"א להיות י"ח מקודם דאין בור ירא חטא, לזה בא מאמר הב' (מי"ז) לפרש דמיירי במי שכבר למד ואח"כ צריך ללמוד ע"מ לעשות ואז מעשיו מרובין כי הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ומעשה עצמה. ובמאמר א' רמז התנא לזה בצחות לשונו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו יראת חטא קודם לחכמה הל"ל דקאי אסתם בני אדם אלא ודאי דקאי על אדם אחד שכבר למד והגיע למדת היראה ואמר שיראתו יהיה קודם לחכמתו וכו'. ועד"ז תבין כמה פסוקים ומאמרים. והא לך לדוגמא בתהלים קי"ב אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד. גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך. הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. הדקדוקים רבים הם ומתוך הישוב תבין. רק צריכין אנו למודעי מה דאיתא בנדרים דף פ"א א' מפני מה אין מצוין ת"ח יוצאין מבניהם ת"ח וכו', רבינא אמר מפני שלא ברכו בתורה תחלה, ופי' הר"ר יונה בע"י שלא היו עוסקין בה לשמה ע"ש. ולפ"ז ה"פ אשרי האיש ירא ה', והיינו במצותיו חפץ, ר"ל כשלומד לומד לשמה שחפץ לקיים מצותיו, א"כ הוא מעשיו מרובין ודומה כאילן ששרשיו מרובין בארץ, ע"ז אמר גבור בארץ יהיה וגם זרעו דור ישרים שמבניו יצא דור ישר. וגם הון ועושר וצדקתו לעד עפ"י שאמרו אורך ימים בימינה וכ"ש עושר וכבוד, לא כן הרשעים דור תהפוכות בנים לא אמון. וכמו כן היה כוונת רבא בברכות דף י"ז א' מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומ"ט וכו' שנאמר (תהלים קיא,א) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, לעושים לשמה. היינו גם הלום י"ל דקדוקים רבים, ולפ"ד יובן הכל מאיליו דוק ותשכח):
פרק ד משנה א
איזהו חכם. [הגה. ולפ"ז י"ל טעם לשם החכם תלמיד חכם. היינו אם תלמיד ואין חס על כבודו אז הוא חכם]:
פרק ד משנה ה
תי"ט ד"ה ולא וכו' - מפקפקים וכו'. וא"ת שהיו מפקפקים בכך איך יתבטל מפקפקים במ"ש להם משה עצמו:
פרק ה משנה ג
הרע"ב ד"ה עשרה נסיונות וכו' - וישלח אבימלך וכו'. בפי' רש"י שהובא במדרש שמואל לא הזכיר זה. ונראה לי שטעמו מפני שכבר נתנסה בכיוצא בו כאשר נלקחה שרה בבית פרעה וה' הצילה. ולפי' הר"ב הול"ל ניסיון כפול בענין אחד:
פרק ה משנה ד
תי"ט ד"ה עשר וכו' - משמעות וכו'. זו אינה קושיא, שכמה סימנים יש בגמרא שאין להם הבנה. ומה ידרוש בפי"א מ"ד דמנחות זד"ד יה"ז, ועיין מה שכתבתי שם:
פרק ה משנה יט
ונפש רחבה. נ"א נפש קצרה, מלשון (במדבר כא,ד) ותקצר נפש העם בדרך, מואס את בני אדם, כפי' רש"י (בזכריה יא,ח בפסוק ותקצר נפשי בהם): רחבה. פי' רש"י בחומש בפסוק (כב,יח) מלא ביתו כסף וזהב, למדנו שנפשו רחבה וחומד ממון אחרים. וכן הוא בילקוט פרשת בלק, ע"ע:
פרק ה משנה כא
תי"ט ד"ה בן תשעים לשוח וכו' - נקרא וכו'. דכתיב (משלי כב,יד) שוחה עמוקה פי זרות: