קול הרמז מועד· רבי משה זכות
שקלים · פרק ג משנה ב
תי"ט ד"ה ואומר וכו' - ועוד דיהודה וכו'. הרי"א כתב דקראי קמאי איירי בסור מרע והשני בעשה טוב, דהיינו ומצא חן. אבל מה יעשה בפסוק האחר שהזכירה הגמרא כמ"ש התי"ט. גם דברי התי"ט לא נהירין לי שעשה את העיקר טפל. גם לא נתן טעם למה שהזכיר הגמרא פסוק דנביאים. ומ"ש באיזהו חמור, לא ידענא מאי קאמר. ולי נראה דמתניתין הביא שני פסוקים בנגד שני דברים שהזכיר, שמא יעני ושמא יעשיר. דקשה תינח חשש דשמא יעני ניחא אבל דשמא יעשיר איך תיסק אדעתא דיהא חוטא נשכר, בודאי דלא תעלה כן כי אם בלב חסר דעת. ואם ר"ל שיעשיר מיד ויאמרו שגנב כל כך עד שכל עשרו גנב הוא, אתו איך אפשר שיחשבו לגנב גדול ולא ניכר ונודע חסרון גדול, לזה הביא פסוק דומצא חן, שר"ל אפילו סברא שאבודה מרוב בני האדם מצא אותה עתה נחוש לה, אבל בגמרא הביא כלל גדול לכל הדברים שצריך האדם לצאת מידי חשד, ומשום שיש שלש השקפות בזה לזה הזכיר שלש פסוקים, דלא מבעיא היכא שיש פנים הרבה להטותו לכף חובה שצריך לצאת ידי הבריות, כגון ההיא דבני ראובן ובני גד שקצף עליהם משה, אלא אפילו היכא דשקול הדבר וכמו שהיה ההיא דמזבח (יהושע כב,כב), שאחרי ראות כמה הפליאו לעשות בעזרת אחיהם שהלכו לפניהם במלחמה ושנתעכבו עד חילוק הארץ מה שלא חייבם משה, וכמו שפי' רש"י פרשת מטות (לב,כד), ומכל זה היה לו שלא לחשוד אותם למורדים בה' (ובעטו)[ובעמו], ואפילו היכא דרובו לטוב וצד הרע קטן מאד גם בזה צריך להזהר, והוא פסוק דמצא חן כדכתיבנא. וההוא ששאל איזהו חמור סלקא דעתך דכולם שוים והוקשו מאי צריכים לכולהו דלא ידע שזה חמור מזה, ופשט ליה רבי יוסי דאותו דבני גד חמיר טפי, ודברייתא זה אף זה מתניא, אם כן שאל באיזה מהם החמיר בלשונו להתרות, והשיבו דוהייתם נקיים, שר"ל שיטהרו מכל סיג וחשד ויהיו כסלת נקיה: